כדורסל, אתוס, סודות ומוות

"המועדון" הוא מסע מאיר עיניים ומפיל לסתות אל הקרביים של מועדון הספורט המשמעותי ביותר של הספורט הישראלי.

יפורסם במדור הספרים הקרוב של מוסף סוף השבוע של "ישראל היום":

נדמה שמדף ספרי הספורט הישראלי, הנואש להגדיל את הסגל הרחב שלו, קיבל את אחד משחקני החיזוק המשמעותיים ביותר שלו עם הוצאת "המועדון", ספרו של אוהד גרינוולד על מכבי ת"א כדורסל.

כותרת המשנה של הספר היא "הסודות של מכבי ת"א", ואכן, צל כבד, בור שחור ועמוק של סודות, שרובם מרוכזים באיש אחד, מלווה את הספר מתחילתו ועד סופו. מוני פנאן.

סיפור התאבדותו של פנאן פותח את הספר ומלווה אותו לכל אורכו, וגרינוולד, שסיקר במשך שנים את מכבי ת"א באתר "וואלה!", מעיד שמותו של פנאן היה המניע העיקרי לכתיבתו. על מנת להבין את מכבי ת"א, צריך להבין את סיפור חייו המרתק והתנהלותו של פנאן במועדון. הפתיחה הדרמטית של הספר נותנת לו נופך בלשי, מסתורי, איש עם מכרים רבים שאף אחד מהם לא הכיר אותו באמת, עם "בנק" פרטי שנוהל מתוך אימפריה ספורטיבית, ואין כמו זירת התאבדות כדי להפיץ עשרות סימני שאלה, כולל אחת שתוהה אם בכלל מדובר בהתאבדות.

סיפורו של פנאן מרתק כי הוא בעל זרועות תמנון שנוגעות במנהליה האחרים של מכבי, בשחקניה ומאמניה לאורך השנים. אולי גם בשופטים ובשחקנים מקבוצות אחרות. השערות סומרות איך כל הסימנים העידו על הסירחון, ואיך לצד המקצוענות, התארים האירופיים והדומיננטיות המקומית התרחש מיזם פרטי כספי מפוקפק שקרס והסתיים בטרגדיה. איך ההתנהלות הכספית הרשלנית של המועדון בתקופת פנאן זכתה לסלחנות מצד מנהליה ובעליה הנוכחיים, עד שלדייויד פדרמן, עוד אחד מהדמויות המשמעותיות בספר, נמאס.

גרינוולד מנסה לתת קרב הגון לניסיונות ההסתרה של פנאן, בייסוריו על כך שלא שם לב לכל הסימנים בזמן אמת כעבודתו כעיתונאי, ולחשוף את מה שפנאן ניסה להסתיר כל השנים. הוא אמנם מחבר את קצוות החוטים, מביא את העדויות והמסמכים, מצטט את האנשים, והתמונה הגדולה נחשפת, אבל רובה ברמה הנסיבתית בלבד. פנאן היה גאון ההסתרה והמידור, בור הסודות שלו נותר ברובו עלום עד היום, ויש יותר מדיי אנשים שמעוניינים לשמור אותו כך עד ליום מותם. את הפינות הנסתרות של הפאזל גרינוולד מאיר בפנס, דמוי הספר שלו. אולי כל הידיים שתאחזנה בפנס הזה, יכולות ביחד ליצור זרקור גדול.

הספר אינו אלבום ניצחון, לא ביוגרפיה נוסטלגית ומתקתקה על ישראל הישנה והטובה ולא כזה המלמד אותך איך לנצח על המגרש ובחיים אם רק תרכוש אותו, אלא מדובר במסע מאיר עיניים ומפיל לסתות אל הקרביים של מועדון הספורט המשמעותי ביותר של הספורט הישראלי. גרינוולד מדלג בין העבר הרחוק והעבר הקרוב של הקבוצה, וחוזר לא רק אל אירועים מעצבי תודעה שכולנו מכירים, בין אם מדובר בעכברי כדורסל, חובבי ספורט או האדם הסביר ברחוב, אלא גם אל הדינמיקה מאחורי הקלעים ואל המהלכים האנושיים והעסקיים שהניעו מהלכים קטנים שהניבו תוצאות גדולות או מהלכים גדולים שהניבו יבול דל.

מהזיכרונות הציבוריים לא ניתן היה להתחמק בתור ילדים, נערים או בוגרים, ולמרבית האירועים יש פס קול ומשפטים שנצרבו בזיכרון, עליהם גרינוולד מרחף כמדריך טיולים מיומן בהיסטוריה הקולקטיבית שלנו, אבל ללא פאתוס או התלהמות, אלא בתיאור שקול, מרוחק, נטול אג'נדה. כדי להבין את הד.נ.א של מכבי, גרינוולד חוזר אל סיפורי מורשת הקרב מהתקופה בה היא לא הייתה משודרת בטלוויזיה וטרם חיברה את האתוס הספורטיבי שלה, שרק בשנות השבעים נפל על קרקע לאומית פוריה והיה שזור היטב בבניית התודעה הלאומית. "אנחנו במפה" זו לא סיסמת ניצחון אלא הצהרה קיומית.

ככה זה כשמועדון בוחר את צבע המדים שלו כהומאז' לטלאי הצהוב מתקופת השואה, וכשהיריבים העירוניים הופכים אדומים מקנאה עד שהם מוכנים להלשין לרשויות האמריקאיות על חובת גיוסו של טל ברודי למלחמת וייטנאם. שימות או ייפצע שם, העיקר שמכבי לא תזכה באליפות.

בנוסף, הספר מתובל בעשרות אנקדוטות משעשעות מהווי הקבוצה, כמו הסירוב של דייויד אנקראם, זר שהיה שותף מרכזי לאובדן האליפות ב1993, להתקלח בחדר ההלבשה של הקבוצה לאחר אימונים ומדוע צביקה שרף לא קנה מוצרי עלית לאורך שנים.

אבל חשוב מכך, ועל מנת להבין את מערכת ההפעלה הנוכחית של הקבוצה, גרינוולד חושף את האינטריגות מאחורי הקלעים, את הפוליטיקה, התככים, היצירתיות, התשוקה, החולשות האנושיות והדורסנות העסקית שליוו את האנשים והמועדון מאז הקמתו. הסיפור המרתק, העצום והרב שכבתי הזה, שנחשף שכבה אחרי שכבה כמו אתר ארכיאולוגי, מעיד על עבודת נמלים ותחקיר יסודי, ומזכיר לנו שבעצם מדובר במועדון שהכוח המניע אותו לא היה כוחנות ודורסנות כמו שאנחנו מכירים אותה היום, אלא דווקא תחושת אנדרדוג אנטי ממסדית, שליחות ואמונה שהניעה את מייסדיה וממשיכי דרכם, בעיקר שמעון מזרחי ושמלוק מחרובסקי, שהצליחו, דרך המגרש ומחוצה לו, למתג את עצמם כמנצחים, להביא על כך קבלות, ויחד עם חילופי השלטון הפוליטיים, להפוך לאתוס.

כיום האתוס הקורס הזה נראה לרבים מזויף, אבל כשהוא נבנה והגיע לשיאו הוא היה אותנטי, מרומם רוח וחוצה מחנות. למשל, לא רק בכיכר מלכי ישראל חגגו את זכייתה הראשונה בגביע אירופה, אלא גם בקיבוצים ברחבי הארץ, לא פחות.

גרינוולד, בשפה עיתונאית ורזה, עם פסקאות קצרות שיספקו גם את דור המילניום המתקשה להתרכז בקריאה ממושכת, מספק תמונה רחבה על מה שהתרחש מאחורי התמונות המשודרות, המשפטים הבומבסטיים והדיווחים העיתונאיים, שעד לראשית שנות התשעים היו ברובם מגויסים וממודרים היטב. הוא מרחיב את הסדקים באתוס הזה, לא בעיניים פוליטיות, אלא במבט כן, מעמיק ועובדתי. הוא מפשט תהליכים כלכליים מורכבים ומאבקי שליטה, מזכיר שטעויות ההווה אינן נחלתם הבלעדית של המנהלים הנוכחיים אלא רצופים לאורך כל שנות הקבוצה, ומצליח ליצור תמהיל שירתק את אוהדיה ושונאיה של מכבי כאחד, ואפילו את מי שאדיש כלפיה, כנראה המחנה הגדל והולך בשנים האחרונות.

Share on FacebookTweet about this on Twitter

72 תגובות ל “כדורסל, אתוס, סודות ומוות”

  1. יואב (פורסם: 26-4-2017 בשעה 19:40)

    ומזכיר לנו שבעצם מדובר במועדון שהכוח המניע אותו לא היה כוחנות ודורסנות כמו שאנחנו מכירים אותה היום, אלא דווקא תחושת אנדרדוג אנטי ממסדית, שליחות ואמונה שהניעה את מייסדיה וממשיכי דרכם, בעיקר שמעון מזרחי ושמלוק מחרובסקי,"

    מתחבר לזה מאד. האנשים האלה גדלו על הפנקס האדום(לא מחווה דעה בקשר לזה) והרגישו שהם צריכים להוכיח את עצמם יותר מאחרים. אני מכיר מקרוב את המילייה… אז היום זה בהחלט מיותר אבל האינסטינקט והשריר הלא רצוני נשאר.
    כרגיל קרמר, כתבת נפלא.

    להגיב
    • גיא זהר (פורסם: 26-4-2017 בשעה 20:59)

      אני לא יודע מה חשבו האדונים מזרחי (הגיבור האמיתי של הספר המרתק הזה, הגיע זמן שיכתבו עליו ביוגרפיה) ומחרובסקי, אבל אנדרדוגים הם מעולם לא היו. לפחות הראשון הגיע ממשפחת אצולה שהייתה מקושרת היטב גם בלי אותו פנקס מיתולוגי.

      להגיב
      • יואב (פורסם: 26-4-2017 בשעה 21:02)

        אתה בוחן את זה "יבש" אבל אתה טועה. אנדרדוגים מוחלטים בעיני עצמם, האמן לי, אני יודע.

        להגיב
        • גיא זהר (פורסם: 27-4-2017 בשעה 08:35)

          מאמין. מצחיק אותי איך אנשים מהעליתא מספרים לעצמם סיפור עע למשל בן ציון נתניהו. יואב, יש לך הסבר למה אולסי בניגוד לאחרים לא נזנח אחרי שעזב את הקבוצה? (דרך אגב חלק מהשינוי בשנים האחרונות זה היחס לפישר וביינום לעומת שחקנים מבית האחרונה שמנסים להפטר מהם בטוענות שונות ומשונות).

          להגיב
          • דורפן (פורסם: 27-4-2017 בשעה 09:14)

            יואב – ״אנדרדוג בעיני עצמו״ זה תסביך נחיתות

            להגיב
            • יואב (פורסם: 27-4-2017 בשעה 11:26)

              רונן,
              בהחלט יתכן. שמעון מזרחי הוא אדם רדוף. לא שמת לב לזה?

          • יואב (פורסם: 27-4-2017 בשעה 11:28)

            גיא,
            אתה הרי יודע כל אז קשה לי להאמין שיש לי לחדש לך(:
            לא הבנתי את שאלתך ואת הקשר לנושא.

            להגיב
            • גיא זהר (פורסם: 27-4-2017 בשעה 11:38)

              יואב, ההקשר הוא שהספר מחדד שוב כמה שמזרחי הוא חדור מטרה וחסר רגש (עע צבי רול שהמכתבים שלו למזרחי משקפים זאת) ולכן מקרה אולסי יוצא דופן

            • יואב (פורסם: 27-4-2017 בשעה 11:44)

              אני חושב שקרו עוד מקרי "אולסי" בסדר גודל קטן יותר כמובן. שהוסתרו כי כביסה מכבסים בבית על פי מכבי.
              אולסי היה סמל. דמות הרבה יותר גדולה מהשחקן עצמו ומכבי של אז היתה תמימה יותר. ובעיני זה היה מעשה אנושי יפה.
              גם התמונה של ביינום מתייפח על כתפיו היא עוצמתית(והמבוכה שלו לגילוי הרגשות הזה). ביינום לא שוחרר ממכבי על הרקע הזה בכל מקרה.
              מזרחי הוא אדם מאד עצור. זה ידוע.
              אני עדיין מסכים עם קרמר, תחושת הרדיפות והאנדרדוג הוא דלק משמעותי בשנים הראשונות. אולי הוא התנהג כאליטה ושאף להיות אליטה אבל לא הרגיש ככזה.
              שמלוק לדוגמה, היה הרבה יותר מיודד עם מקביליו האדומים מאשר שמעון. משחקי קלפים ביחד וכאלה… שמעון הוא חתיכת אניגמה.

            • גיא זהר (פורסם: 27-4-2017 בשעה 12:06)

              ביינום וגם פישר הסתבכו כשהיו שחקני הקבוצה, יש הבדל. הדאגה לאולסי מדהימה, אין כאן ציניות. לגבי שמלוק אדם הרבה יותר קליל ממזרחי (לא שקשה), אבל פנאט לא פחות (גלעד בלום סיפר באכסניה הזו שכילד מנע ממנו תמיכה בגלל ששמע שאוהד הפועל). לעומת זאת למען ההגינות זוכר סיפור של אמסלם אחרי שנכווה שמזרחי הביא לו זר ענק לבי"ח.

      • yaron (פורסם: 27-4-2017 בשעה 07:33)

        לא יודע כמה נכונה ההגדרה שלהם כאנדרדוגים אבל אין ספק שהקבוצה הזאת התחברה מצויין לתחושת האנדרדוג של הציבור הישראלי בכללותו.
        הניצחון על צסק"א (הצבא האדום) נתפס בזמנו וכנראה גם היה גדול יותר מהניצחון בגמר.
        חלק מתהליך שכלל גם את הניצחונות באירוויזיון, הפצצת הכור ואפילו מלחמת לבנון שהיתה הצלחה כבירה שהפכה לכישלון רק בשל ההחלטה האומללה של שמיר ופרס לסגת לרצועת הביטחון במקום לגבול הבינלאומי וסברה ושתילה.

        להגיב
      • yaron (פורסם: 27-4-2017 בשעה 07:57)

        וכמובן ביקורו של סאדאת בירושלים וחתימת הסכם השלום בעקבותיו.

        להגיב
        • גיא זהר (פורסם: 27-4-2017 בשעה 08:23)

          מלחמת לבנון הצלחה? ספר לחברה מסולטאן יעקוב.

          להגיב
          • yaron (פורסם: 27-4-2017 בשעה 08:32)

            כן, חד משמעית הצלחה כבירה מבחינה צבאית וזה לא אומר שהכל היה מושלם.
            ידעת שבששת הימים נהרגו יותר חיילם מאשר במלחמת לבנון? זה הופך אותה לכישלון?
            מלחמת לבנון נמשכה שלושה וחצי חודשים והסתיימה עם יציאת הפלסטינים מלבנון ונחשבת לאחת המלחמות המוצלחות בתולדות המדינה. את מה שצה"ל עשה במלחמה הזאת למדו היטב גם בווסטפוינט וגם בברה"מ. אם תרצה אשמח להרחיב :-)

            להגיב
            • גיא זהר (פורסם: 27-4-2017 בשעה 08:38)

              אתה משווה מלחמה בכוחות גרילה בעיקר (והשמדת הטילים הסורים היא הצלחה מדהימה על זה אין ויכוח) למלחמה מול צבאות מחוברים בתנאי שטח קשים. פתח היה ברמה צבאית מאוד ירודה בכללי.

            • מוני (פורסם: 27-4-2017 בשעה 08:48)

              במלחמת ששת הימים נהרגו 779 איש לעומת 654 במלחמת לבנון.

            • yaron (פורסם: 27-4-2017 בשעה 08:51)

              ישראל השמידה את חיל האוויר ומערך הנ"ט הרוסי שהיו מתקדמים מאוד לתקופה בקלות בלתי נתפסת. מעבר לזה שזאת היתה מכה אנושה לסורים, זאת היתה גם מכה אנושה לרוסים ורבים רואים במהלך את אחד המסמרים בארון הקבורה הסובייטי (מדגיש, אחד המסמרים).
              בנוסף, ההגעה לציר ביירות דמשק הבהירה לסורים שהם חשופים משני כיוונים דבר אליו הם לא היו ערוכים מבחינת כוחם הצבאי.
              הצבא הסורי לא התאושש מהמלחמה הזאת עד היום.
              בסיום המלחמה אש"ף (15 אלף איש) יצא מלבנון על אניות וצבא סוריה פינה את ביירות.
              האמן לי שלמדתי את הנושא היטב ואומר את זה שוב בהחלטיות – המלחמה עצמה היתה הצלחה כבירה.

          • משה (פורסם: 27-4-2017 בשעה 08:42)

            לא שופטים מלחמה על אירוע נקודתי כואב ככל שיהיה אלא על התוצאה לטווח ארוך. אי לכך הזוועה המכונה מלחמת לבנון השניה היתה אחת המלחמות המוצלחות בתולדות המדינה.

            להגיב
      • זיו (פורסם: 27-4-2017 בשעה 13:31)

        זה נותן עוד נקודת מבט לגבי מצבה של מכבי כיום.
        כל עוד נוהלה על ידי מי שראו עצמם כאנדרדוג (ולא חשוב אם זה נכון או לא – ראה תחושת ראש ממשלתנו) היתה הצלחה.
        כיום שהבעלים המרכזיים רחוקים מלראות את עצמם ככאלו, והדור הממשיך עוד פחות ופחות המצב שונה.
        חלק לא מבוטל מהתנהלות הפועל ירושלים כיום נובע בטח מתחושת הבעלים – שהיום בטח רחוק מלהיות אנדרדוג – אבל התחיל כך.

        להגיב
  2. מאיר (חדש בשכונה) (פורסם: 26-4-2017 בשעה 20:39)

    עושה חשק לקרוא את הספר. ואגב, האם יש בספר אזכור כלשהו לרפאל נאה מידיעות?

    להגיב
    • דורון קרמר (פורסם: 26-4-2017 בשעה 20:43)

      לא בשמו.

      להגיב
  3. Abby Wambach בדימוס (פורסם: 26-4-2017 בשעה 21:02)

    "מעיר עיניים" – בכוונה?

    להגיב
    • דורון קרמר (פורסם: 26-4-2017 בשעה 21:05)

      תוקן תודה, למרות שגם תופס.

      להגיב
  4. ניינר / ווריור (פורסם: 26-4-2017 בשעה 21:42)

    ספר פשוט מעולה. כתוב גם בצורה מצויינת ומציב רף גבוה לספרות הספורט הישראלית. קריאת חובה ולו רק בגלל שהעלילה היא סיפור שלא ייאמן

    להגיב
    • גיא זהר (פורסם: 27-4-2017 בשעה 08:25)

      אחלה ספר. באמת. סגר לי גם כמה קצוות. אבל בסיס הסיפור עצמו חדש לך?

      להגיב
  5. יוני (המקורי, מפעם) (פורסם: 26-4-2017 בשעה 22:45)

    נהניתי מהספר, הוא כתוב היטב ומאוד משמח לקרוא ספרות ספורט איכותית בעברית. הפרק על פנאן מרתק, וכנ"ל לגבי שנות ה-70.

    שאר הספר פחות מוצלח לטעמי. חוזר על סיפורים שרוב חובבי הספורט מכירים. זו סקירה הסטורית של הצלחות וכשלונות מכבי. לטעמי אין מספיק אנקדוטות חדשות.

    להגיב
    • גיא זהר (פורסם: 27-4-2017 בשעה 08:29)

      שלושה דברים מעבר לסיפור פנאן שכבר נכתב בוואלה בזמנו ולטעמי עדיין לא ירדו לעומקו: 1. צבי רול (שגם נכתב על פחות זכה לחשיפה), 2. אריה פיינגולד והאופציות 3. הפיכת הקבוצה מעמותה לכזו שנמכרה לבעלים וחשיפת הדוחות של רואי החשבון

      להגיב
      • תומרג (פורסם: 27-4-2017 בשעה 11:03)

        אשמח אם תוכל לפרט, בעיקר בעניין צבי רול ואריה פיינגולד שאודותם לא שמעתי.

        להגיב
        • גיא זהר (פורסם: 27-4-2017 בשעה 16:05)

          צבי רול היה במכבי עוד לפני מזרחי ונחשב כשר החוץ של המועדון שאחראי על קבלת על הקבוצות הזרות והטענה שמדי פעם גם עזר כספית. מובאים בספר מכתבים שלו עוד משנות השבעים שדעתו לא נוחה ושרוצה ללכת ושמזרחי מסרב. בשנות השמונים נקלע לסחרור כספי ועזב את מכבי ושנה אחרי מת מדום לב. המשפחה טענה שפרט לדקת דומיה ולמרות ההבטחות מכבי התנכרה למורשתו במשך שנים רבות ( לפני שנתיים כמדומני נכנס להיכל המכבים). אריה פיינגולד היה איש הייטק שתמך בקבוצה, במיוחד על ידי מתן אופציות לשחקנים בחברות שלו

          להגיב
      • גיא זהר (פורסם: 28-4-2017 בשעה 06:19)

        עוד תוספת קטנה: מעניין לראות את המשך הפינג פונג בין גרינוולד לגרשון. וגם, מעניין שגרינוולד לא הזכיר אפרופו תקשורת את הסיפור הבלתי יאמן שמכבי הדיחה את מליניאק מעמדת הפרשנות בטלוויזיה הישראלית בתחילת שנות ה80.

        להגיב
  6. יאיר אלון (פורסם: 26-4-2017 בשעה 23:06)

    אני בעד הפרגון זה באמת אחלה. אבל טקסט המלצה באורך כזה בלי אף נקודה לביקורת?

    להגיב
  7. איציק אלפסי (פורסם: 27-4-2017 בשעה 05:14)

    ספר אדיר. בלעתי בשקיקה כל מילה.

    להגיב
  8. מאשקה (פורסם: 27-4-2017 בשעה 07:36)

    קניתי את הספר הזה לפני שבועיים,
    קראתי בו זה כמו לקרוא ספר בלשי טוב.

    להגיב
  9. שמעון (פורסם: 27-4-2017 בשעה 09:00)

    גרינוולד שונא מכבי מוצהר איזה אובייקטיבי ופנאן עשה מה שכל אנשי העסקים במדינה עושים מה אתם מופתעים כמו בתולה? השאלה היחידה היא מי נתפס ומי לא

    להגיב
    • גיא זהר (פורסם: 27-4-2017 בשעה 09:17)

      כל אנשי העסקים בארץ מנהלים השקעות בשיטת הפרמידה? נראה לי שנסחפת קלות. יש עבריינים ביניהם ע"ע נוחי שלכאורה קנו חברה על בסיס הלוואות מהציבור באמצעות חברה אחרת (אילן בן דוד גם נקט באופן פעולה דומה לכאורה) ובכלל אנשי עסקים לא מחסידי אומות העולם באופן כללי (אחרת יהיו אנשי עסקים כושלים), אבל פנאן העלה את זה למדרגה אחרת.

      להגיב
      • גדי (פורסם: 27-4-2017 בשעה 10:14)

        מה ההגדרה של "שונא מכבי מוצהר" ?

        להגיב
        • צור שפי (פורסם: 27-4-2017 בשעה 10:27)

          כמו "שונא ישראל", כל מי שיש לו ביקורת ולו מינימלית ונקודתית על ה"ה נתניהו, רגב, ביטן, חזן, זוהר, ההתנחלויות וכו'…

          להגיב
          • אוהד (פורסם: 27-4-2017 בשעה 10:59)

            קלעת בול

            להגיב
    • יוני (פורסם: 28-4-2017 בשעה 13:51)

      שמעת את הפודקאסט של טל בן יהודה איתו?
      הוא לא ״שונא מכבי מוצהר״. גדל בשער 11 למעלה. מכביסט שרוף. השינוי בגישתו החל כפתח בקריירה כעיתונאי וסיקר את המועדון. ממליץ על הפודקאסט כקדימון לקריאה של הספר (שלזה עוד לא הגעתי).

      להגיב
  10. holden (פורסם: 27-4-2017 בשעה 09:11)

    תודה על ההמלצה על הספר, נשמע מעניין,
    משום מה קראתי פה שיש כאלו שטוענים בלהט שמלחמת -לבנון הראשונה היתה הצלחה כבירה.
    מהיכן היומרה הזו לקבוע בנחרצות כזו?

    בלבנון צה"ל ייסד את אש"ף- ברגע שהשקפנו על האוניות ועל הסדר הפינוי לטוניס זה הכתיר בעיני העולם הערבי את יאסר ערפאת כמנצח וכמצביא דגול, ערפת לא הצטייר כמי שגורש בבוז מביירות אלא להיפך:
    ערפאת ניכס לעצמו במידה לא מבוטלת של צדק את הסדר הפינוי כתבוסה ופחד של הכוחות הישראלים להיכנס לקרב עקוב מדם פנים אל פנים בתוך השכונות המערביות של ביירות,

    ישראל בחרה צד באותה מלחמה והחליטה לחבור למשפחת ג'ומאייל,
    באשיר גומאייל היה רחוק מלהיות שה תמים,
    באשיר היה סוחר סמים למעשה ברון סמים ואיש אכזר ביותר.
    באשיר ג'ומאייל שלח את אנשיו ובראשם עושה דברו: סמיר ג'עג'ע לחסל באכזריות את טוני פרנג'יה הבן של סולימן שכיהן כנשיא לבנון, רצח מזוויע ומבחיל:
    כוחותיו של באשיר חיסלו לנגד עיניו של טוני פרנג'יה את אשתו האהובה ולפני שהרגו את טוני אילצו אותו לראות איך מוציאים להורג את התינוקת שלו,
    עם הנבלה הזה ישראל ערכה הסכם שלום?

    בלבנון מאז ומתמיד דם רב נשפך על האדמה, תמיד היו שם עשרות כנופיות ומלחמת עדות, הטעות של ישראל שהיא "הצליחה" להתחבר לצד הלא נכון.

    שם התחיל כוחו של חיזבאללה, אז הם עדיין נקראו בשם אחר, הם זינבו בכוחותינו באמצעות מטעני צד על כביש -החוף הלבנוני בעיקר בקטע בין צור -זהרני ולפאתי צידון,
    באזור נבטייה כל הכפרים תמכו בשיעים,
    הנסיגה הסופית ועוד לפני כן הנסיגה לקו האוואלי שידרו לכל העולם הירבי שצבא ההגנה לישראל פגיע ורגיש לנפגעים,
    בשורה התחתונה:
    מלחמת -לבנון הראשונה= כשלון ענק ומהדהד
    ההצלחה היחידה שם זה היה הפלת המטוסים הסורים וההתגברות על סוללות הנ. מ-כל מה שקרה אחכ היה טרגדיה

    להגיב
    • אוריה (פורסם: 27-4-2017 בשעה 09:31)

      בהנחה שכל מה שכתבת הוא נכון (ואני באמת לא יודע ולכן לא שופט) לא לזה כיוונו מי שאמרו שהמלחמה הייתה מוצלחת.
      הגדרת המלחמה כמוצלחת ע"י yaron אומרת כי המהלכים הצבאיים שננקטו בה היו מוצלחים ואף למעלה מזה. שים לב שהוא הדגיש את **המלחמה שנמשכה 3.5 חודשים** ולא דברים אחרים.
      זה שאח"כ נשארנו שם עוד כ-18 שנה לא מפחית מההצלחה שהייתה או לא הייתה במלחמה, כנ"ל לא הפסיכולוגיה של העולם הערבי ותפיסתו על אש"ף.

      להגיב
      • holden (פורסם: 27-4-2017 בשעה 09:37)

        לא רק אשף עלה לגדולה שם בעיני העולם הערבי,
        למעשה שם במלחמת לבנון הראשונה בפעם הראשונה הבינו שישראל מנוצחת.
        שם ניבט זרע הפורענות הבטחוני של ישראל,
        שם הערבים איבדו את הפחד מאיתנו,
        מכאן ואילך זה רק יהיה גרוע יותר,
        כן, מה שכתבתי בהחלט נכון,
        אבל אפילו השלושה וחצי חודשים הראשונים לא היו הצלחה,
        כאמור ההישג היחיד של ישראל באותה מלחמה היו קרבות האוויר מול הסורים

        להגיב
        • איתמר (פורסם: 27-4-2017 בשעה 10:09)

          ההבנה שישראל מנוצחת התבהרה כבר בימים הראשונים של מלחמת יום כיפור.
          יהיו כאלה שיציעו את מלחמת ההתשה כמלחמה שבה העולם הערבי הבין את מגבלות הכוח של ישראל ואת פגיעותה ורגישותה.
          ברמה המערכתית היו במלחמת לבנון הצלחות גדולות (בעיקר של חיל האוויר) וכישלונות מהדהדים (של צבא היבשה).

          בסיום לבנון 2, נאסראללה גילה אומץ לב מנהיגותי נדיר ואמר שאילו ידע שזו תהיה תגובת ישראל לחטיפת החיילים הוא היה נמנע מביצוע הפעולה הזו.
          אומץ לב מנהיגותי איננו מאפיין של ההנהגה הישראלית (הפוליטית והצבאית) ולכן מעולם לא שמענו דברים דומים מבגין, שרון ורפול.

          להגיב
          • yaron (פורסם: 27-4-2017 בשעה 10:51)

            בסיום מלחמת יום הכיפורים מצרים וסוריה הבינו לא רק שישראל לא מנוצחת (פגיעה כן, מנוצחת לא) אלא שההרפתקנות שלהם מעמידה בסכנה לא רק את צבאותיהן אלא גם את בירותיהן. בסוף המלחמה ישראל הגיעה לפאתי דמשק (!) וכיתרה ארמיה מצרית בתוך שטח מצרים מעבר לתעלה.
            סאדאת הבין שיותר מניצחון מוראלי הוא לא ישיג ולכן עלה על מטוס והגיע לכנסת ישראל.
            ישראל הבינה שההנחה ש"עדיפה שארם בלי שלום משלום בלי שארם" ראויה לבחינה נוספת…

            להגיב
            • גיא זהר (פורסם: 27-4-2017 בשעה 11:41)

              ירון זה לא מדויק. לפחות לפי חלק מהמקורות סאדאת הציע לגולדה שלום תמורת נסיגה לפני המלחמה והיא סרבה.

            • yaron (פורסם: 27-4-2017 בשעה 12:42)

              נכון, הוא הציע (הצעה שונה ממה שהוסכם לבסוף) והיא ודיין מיסמסו – "עדיף שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח".
              הנקודה שלי היתה שאם סאדאת היה מסיק מיום הכיפורים שישראל מנוצחת הוא היה מתחיל לתכנן את המלחמה הבאה…
              סאדאת הבין שיש לו ביד ניצחון מוראלי ושאם אחרי שכל הקלפים היו ביד שלו (הפתעה מוחלטת בשתי חזיתות) עדיין ישראל מסיימת בפאתי דמשק ובעומק מצרים אז כנראה שזה בלתי אפשרי.
              בישראל הבינו שכנראה שעדיף שלום בלי שארם :-)

            • איתמר (פורסם: 27-4-2017 בשעה 15:26)

              מלכתחילה סאדאת יצא למהלך צבאי מוגבל שנועד להביא לו פירות מדיניים.
              סאדאת לרגע לא חשב שיש ביכולתו להחזיר את כל סיני באמצעים צבאיים.
              הסיפור הסורי שונה מהסיפור המצרי ואלמלא הדוקטרינה הרוסית שעל פיה פעל הצבא הסורי מחד וכמה החלטות קריטיות שהתקבלו בפיקוד צפון בימים שקדמו לפרוץ המלחמה וכמובן אומץ לבם ותושייתם של הלוחמים בשעות הראשונות ובימים הראשונים של המלחמה מאידך התוצאה ברמת הגולן היתה שונה.
              מלחמת יום כיפור היא טראומה רק בישראל.
              במצרים ובסוריה היא נתפסת שונה לחלוטין.

            • צור שפי (פורסם: 27-4-2017 בשעה 17:25)

              הקלישאה על "להצליח בקרב ולהפסיד במלחמה" נכונה ביותר. הכוונה לא רק לנצחון בקרב נקודתי, לצורך העניין גם מלחמות כמו ששת הימים או יום כיפור הן קרבות כי הן מתקיימות על רצף שמטרתו מהצד הישראלי להבטיח את קיומה בבטחון של ישראל בסביבה שלא כל כך מתלהבת לאפשר לה את זה. אם בודקים את המצב היום בהשוואה לזה שהיה ב-1948 הציון שאנחנו יכולים לתת לעצמנו בהקשר הזה לא רע בכלל. נדמה לי שאף אחד לא יערער על כך שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע. מצד שני סביר מאוד להניח שנעשו גם טעויות קשות ושהיה יכול להיות יותר טוב.

            • yaron (פורסם: 27-4-2017 בשעה 19:35)

              צור, מסכים לגמרי, בפרספקטיבה שאתה מציג אנחנו עדיין במלחמת העצמאות וניצחון אמיתי יהיה רק כשיהיה שלום אמת שמקובל ומכובד על ידי כל הצדדים. בפרספקטיבה הזאת כל המלחמות הם באמת רק קרבות או פרקים.
              בפרספקטיבה שבה למלחמה יש תאריך התחלה ותאריך סיום (בדר"כ הסכם הפסקת אש) יש מלחמות "מוצלחות" יותר או פחות. בפרספקטיבה הזאת מלחמת ששת הימים היתה ניצחון אדיר וזה בכלל לא קשור לעובדה שרבים מאמינים שההחלטה להישאר ביו"ש ועזה היתה טעות קשה.

      • yaron (פורסם: 27-4-2017 בשעה 10:00)

        אוריה, holden,
        התייחסתי למלחמה עצמה שנשמכה 3.5 חודשים ואומר זאת שוב, הצלחה כבירה!
        בלבנון צה"ל לא ייסד את אש"ף אלא פרק את אש"ף. עראפאת לא יצא ולא נתפס כמנצח אלא יצא עם הזנב בין הרגליים. מה שהחזיר את אש"ף מהמתים לחיים היה שיחות השלום במדריד ובייחוד הסכמי אוסלו.
        ישראל בשום צורה לא נתפסה כמנוצחת לאחר פינוי אש"ף, להיפך, סוריה נתפסה ככלי ריק.
        מה שגרם לרבות מהתוצאות השליליות של המלחמה הוא מה שקרה אחרי המלחמה – נסיגה לרצועת הביטחון במקום לגבול הבין לאומי.
        לפני המלחמה ישראל מימנה, ציידה ואימנה את צד"ל ואם היתה חוזרת למתכונת הזאת הרבה דם היה נחסך וחיזבאללה לא היה מתפתח להיות מה שהוא נהיה. חיזבאללה התפתח בעקבות ההחלטה האומללה הזאת ובעקבות הבנתו של אסד שאין לו מה למכור מבחינה צבאית והחלטתו לעבור לצד איראן.

        להגיב
        • אוריה (פורסם: 27-4-2017 בשעה 10:55)

          כיוונתי לדעתך :)

          להגיב
        • yaron (פורסם: 27-4-2017 בשעה 11:26)

          יודע :-)

          להגיב
        • holden (פורסם: 27-4-2017 בשעה 17:22)

          ירון , על הנסיגה לקו האוואלי אני עוד יכול להסכים שזו היתה טעות ועדיף היה לסגת לגמרי,
          אבל בי נשבעתי עראפת לא עזב מושפל את המים של נמל ביירות,
          ישראל יכלה לחסלו אבל העדיפה לא לעשות כן,
          מהרגע שהאוניה של ערפאת הפליגה מביירות מעמדו עלה ,
          משם היה קצת בטוניס ושהוא שב לראשונה לרצועת עזה ממעבר רפיח התקבל כמו אליל של העם הפלשתינאי,
          בלי קשר לערפאת במערב ביירות היו בניינים צפופים ורבי קומות וישראל חששה להיכנס לקרבות רחוב עקובי דם, זה חלק נכבד בהחלטה לחתור להסכם פינוי מרצון של ערפאת,
          הרי אם ערפאת היה כזה חלש בביירות ישראל לא היתה טורחת לנהל משא ומתן עקיף עימו,
          עצם זה שישראל וערפאת היו בכלל צדדים להסכם העזיבה של אשף את לבנון זה הישג תודעתי ענק עבור ערפאת

          להגיב
          • holden (פורסם: 27-4-2017 בשעה 17:41)

            מלחמת יום כיפור למרות ובגלל ההפתעה והמחדלים אצלנו היא נצחון ישראלי פר אקסלנס,
            מלחמת לבנון עבור ישראל— מלחמת ויאטנם עבור ארצות הברית,
            בבאזל הרצל ייסד את מדינת היהודים
            בנמל ביירות כוחותינו ייסדו את הרשות הפלשתינאית

            להגיב
            • צור שפי (פורסם: 27-4-2017 בשעה 19:22)

              הולדן, זה יכול להיות דיון מעניין, נתוני הסיום מול תנאי הפתיחה מצדיקים את הקביעה שלך. מצד שני ״מלחמת אוקטובר״ ככינויה במצרים נחשבת גם שם כניצחון. הכבוד הלאומי הרמוס מ-1967 שוקם, הקיפאון המדיני נשבר ותוך כמה שנים כל סיני הוחזר. היעדים המצריים הושגו. זו כנראה ההוכחה שמלחמה זה הרבה מעבר למהלכים על הקרקע.

            • yaron (פורסם: 27-4-2017 בשעה 19:44)

              הולדן, לבנון הפכה לוויטנאם של ישראל אחרי שעראפת עלה לאוניה לא לפני, הוויטקונג היו חיזבאללה לא אש"ף. אני חזרתי והדגשתי שאני מדבר על 3.5 חודשים שהסתיימו בפינוי של 15 אלף אש"פיסטים ונסיגת צה"ל וצבא סוריה מביירות. זה התאריך שבו הסתיימה המלחמה באופן רשמי ובהסכם.
              אני לא הולך להישבע אבל עראפאת עזב עם הזנב בין הרגליים (גם אסד). לא היה שם שום "ניצחון תודעתי"
              זה לא קשור לעובדה שהוא אכן התקבל כאליל כששב שנים מאוחר יותר לעזה.

  11. איתמר (פורסם: 27-4-2017 בשעה 09:42)

    מבחינתי, פרשת פנאן היא קודם כל סיפורם של העיתונאים שהכזיבו.
    אלה שידעו בזמן אמת על התנהלות העניינים במכבי ובחרו לשתוק.
    איך אמר למחרת ההלוויה רון קופמן לעודד בן עמי בערוץ 2 : ״לא היה צריך לכתוב כי כולם ידעו״.

    להגיב
    • אמיתי (פורסם: 27-4-2017 בשעה 10:13)

      ראייה צרה קצת של המציאות. העיתונות כיסתה עליו אבל מכבי נתנה לו בית.

      להגיב
  12. 7even (פורסם: 27-4-2017 בשעה 12:41)

    שחיתות במכבי ת"א כדורסל ?
    להההה!
    מחר תזרח השמש, כדור הארץ עגול, בוז'י ינסה ולא יצליח לומר משהו חכם, וציפי לבני תעבור עוד מפלגה בקרוב(כמה כבר? 6? 7? 10?)

    שחיתות במכבי ת"א כדורסל.
    פחחח. מאיפה הביאו את זה בכלל…??

    להגיב
    • צור שפי (פורסם: 27-4-2017 בשעה 17:30)

      לבני לא תעבור, אין לה לאן. מסכים לגבי כל השאר.

      להגיב
      • 7even (פורסם: 27-4-2017 בשעה 17:48)

        תכלס. נגמרו המפלגות.

        להגיב
      • yaron (פורסם: 28-4-2017 בשעה 07:13)

        מר"צ ?

        להגיב
        • צור שפי (פורסם: 28-4-2017 בשעה 07:35)

          אין מצב. לא בטוח שהיא תרצה ואפילו אם כן, לא יתנו לה.

          להגיב
  13. חולוניה (פורסם: 27-4-2017 בשעה 19:47)

    בהקשר של מחלת הרדיפה ותחושת האנדרדוגיות של שמעון מזרחי, או במילים אחרות רגשי נחיתות, מזרחי מזכיר לי קצת את המלך הורדוס. הורדוס היה בנו של אנטיפטרוס, גר אדומי בעל מעמד בכיר ביותר אותו קיבל מיוליוס קיסר, האיש החזק בעולם בשעתו. אבל הורדוס כל חייו סבל מנחיתות מול משפחת החשמונאים, האליטה של החברה היהודית, וניסה להתמודד איתה בדרכים שונות, בראשן נישואין עם מרים החשמונאית שכנראה היתה אשה מהממת ביופיה ובאישיותה (ע"פ יוספוס). הורדוס היה מלך שהגיע להישגים מדהימים ובתקופתו פרובינקיית יהודה שגשגה כפי שלא שגשגה מימיה, אבל הורדוס נותר מיוסר, בעל נפש אפלה ולא מסופק. הוא הורה על הוצאתה להורג של מרים אהבת חייו ורצח את כל בני משפחת חשמונאי שנותרו. גם מזרחי נראה תמיד מיוסר ולא מסופק.

    להגיב
  14. ויכסלפיש (פורסם: 27-4-2017 בשעה 20:11)

    בשנות ה-80 אולסי פרי וארל ויליאמס שיחקו יחד, מי היה הסנטר?

    להגיב
    • יואב (פורסם: 27-4-2017 בשעה 23:42)

      ארל

      להגיב
      • 49ers (פורסם: 28-4-2017 בשעה 19:03)

        והיה סנטר אדיר, קשה למצוא כמוהו גם היום. עוצמתי, אגרסיבי, מפחיד במידה מסויימת, קליעה רכה יחסית מחצי מרחק וריבאונדר אדיר. כשהתחשק לו, היה אחד הסנטרים הטובים באירופה, בטופ פייב ללא ספק. המשפט שלו שאף אחד לא מתעסק עם מכבי ביד אליהו, היה בטון יצוק דאז.
        אני מתגעגע אליו.

        להגיב
        • גיא זהר (פורסם: 28-4-2017 בשעה 19:47)

          הוק שוט.

          להגיב
    • גיא זהר (פורסם: 28-4-2017 בשעה 06:16)

      אולסי מבחינת תכונות היה סוג של סטארץ' פור.

      להגיב

מה דעתך?