1. לברון ג׳יימס, אמן השורה התחתונה, יציר כפיה של תרבות שמקדשת ניצחונות, אליפויות ושורת רווח, הופך בסדרת הגמר הזו לילד המועדף של תרבות הנגד, זו שמקדשת את הפוליטקלי קורקט. ממי שהכתיב במיאמי מהלך עסקי של בניית קבוצת חלומות כדי לזכות באליפות כאן ועכשיו, הופך לילד שמקבל ליטוף על הראש וחיבוק קולקטיבי על זה שניסה השנה ולא הצליח להתמודד מול הילדים הגדולים, המוצלחים יותר.

״לא נורא, העיקר שניסית״, הוא משפט שיכול להקהות את טעמו האכזר של הפסד לילדי המילניום הרכים והחלשים, אבל לא למישהו כמו לברון שגדל על לנצח או למות. העובדה שזה באמת נכון, ולקליבלנד הנוכחית, עם לברון טוב ככל שיהיה, או לכל קבוצה אחרת בעולם אין סיכוי מול גולדן סטייט, בכלל לא משנה.

״תראו לי לוזר שמח ואני אראה לכם לוזר״, אמר וינס לומברדי, שלא היה שורד את התקופה הזו, של ילדי הsnowflakes.

מה זה snowflakes?

זה אלה:

Millennial-Snowflakes

תראו למשל את מאמן הבייסבול הזה. אי אפשר להסיר ממנו את האוזניים על השפה הישירה, הפוגענית והאמיתית מדיי בה הוא מבשר לילדים שהם צריכים לגרום ליריבים שלהם לבכות, ועל הדרך גם שאבא שלהם לוזר (ואת התגובה המצחקקת והמובכת של הילדים, שלא מורגלים לבוטות הזו כי כיסו להם את החיים בדבש ושושנים):

בניגוד למאמן הזה, הטרנד הלא פוגעני השתלט לחלוטין על שפת ההוראה ומי שמצליח לפענח מה המורים רוצים להגיד בתעודת השליש של הילד שלהם צריכים מילון עברי – פוליטקלי קורקט כדי לפענח אם הילד גאון, עצלן, צריך ריטלין, ציפרלקס, רסיטל, סתם משועמם, או הוא דווקא סבבה לגמרי.

בחינוך גופני למשל, מורה שלא רוצה לפגוע ברגשות תלמידיו מחלק את הכיתה שלו לאחר קבלת תוצאות של ריצת 60 מטר למהירים, מהירים יותר ומהירים ביותר, כדי שאף נפש צעירה ורגישה לא תקבל את העובדה המצערת שהיא איטית כמו שירות הלקוחות של הוט.

אז קבוצתו של ג׳יימס מקוטלגת כרגע כמהירה יותר, רודפת אחרי המהירים ביותר כמו איש שרודף אחרי אוטובוס שעזב לפני רגע את התחנה, והעונה כבר לא ישיג אותו.

וזה מה שג׳ורג׳ קוסטנזה חושב על התרבות הזו, בה כולם מנצחים:

2. מה בסך הכל לברון ג׳יימס רצה? שקייל קורבר יהיה עבורו מה שסטיב קר היה בשביל מייקל ג׳ורדן במשחק 6 של הגמר ב1997 מול יוטה. ומה שג׳ון פקסון היה עבור הבולס בגמר מול פיניקס ב1993. שהמשחק עומד על פוזשן אחד, ואתה קלעי, ושבשביל זה הביאו אותך, שתקלע. ואז, כשאתה מקבל את הכדור, תשים אותו בפנים. כמה קשה זה כבר יכול להיות? אימוג׳י של קריצה.

3. משחק מספר שלוש לא היה עוד משחק פלייאוף בעוד סדרת גמר. זה היה משחק אולסטאר שלוקחים אותו ברצינות, כולל ההגנות. זו סדרה של סוגה עילית, אי אפשר להסיר ממנה את העיניים. אתה לא יכול להרשות לעצמך לרפרף על הפיד בפייסבוק ולקרוא את כל משוררות הרחם כדי להעביר זמן תוך כדי זריקות עונשין, לא כדי לקרוא טינופי רעל ברנז׳איים בטוויטר בפסקי זמן או סתם לבהות בציצים בערוץ אגו בריוויו של וידאו, כדי שחלילה לא תפספס משהו.

זו סדרה שהופכת כל חובב כדורסל לסטוקר של הפעולות על המגרש. כל נשימה שתיקח, כל מוב שתעשה, כל צעד שתיקח, אני אצפה בך.

כדורסל, אתוס, סודות ומוות
אף אחד לא מרגיש כאב