1. יש דברים שילידי שנתונים מסויימים לא יכולים להתרגל אליהם, למשל הפסד אליפות של מכבי ת״א. מדובר במחזה שאפשר לבהות בו שעות. אם זה בסדרה או בפיינל פור, בתבוסה או על הבאזר, זה לעולם לא תהיה סיטואציה מובנת מאליה, גם אם מכבי נתנה מספיק סיבות להבין שזה אמיתי, וזה קרה כבר לא מעט בשנים האחרונות. ועדיין, מכבי מפסידה אליפות זה אדם נשך כלב, זה השור שמכה את השוחט, זה הגדי שקנה את אבא בתרי זוזי.

אז זוזו מהפריים, כי אתם מסתירים את הפסד האליפות של מכבי ת״א. הנה שמעון מזרחי, עם חליפה של בלש מסדרת משטרה משנות השבעים, עומד מאחורי הספסל, נפרד מהאליפות, וגם מהספסל. הנה אריק שיבק, שהדלת בפני ג׳וב האימון במכבי ת״א הייתה סגורה בפניו כל כך הרבה שנים, אז כשהוצע לו חלון, חלונצ׳יק, עם תאריך תפוגה, הוא נכנס דרכו. ועכשיו החלון נסגר לו על האצבעות, בזכות האצבעות הלא אחראיות של קווינסי מילר, גל מקל וויקטור ראד.

הנה הקהל האדום של ירושלים, הירוק של חיפה ואפילו הכתום מראשל״צ שר לאוהדי מכבי ״יאללה, הביתה״. וזה מרגיש כמו אורח שמשתין להם בסלון. והקהל הצהוב יושב שם, בדממה, אפילו את רבע ההיכל שקיבל לא הצליח למלא באוהדים, סופג את ה״יאללה״ על הלחי האחת, את ה״הביתה״ על הלחי השנייה, ונושם עמוק.

אחרי כמה דקות הקהל של מכבי ממשיך לעודד למרות שהתוצאה ברורה, ההפסד בפתח אבל חייבים להמשיך לשיר, ממש כמו האוהדים של הפועל ת״א. השחקנים באים למחוא כפיים, להודות, להתנצל, להראות שאכפת. שיבק עובר בין האנשים ולוחץ ידיים, העניבה הצהובה אצלו בידיים, מזכרת מסיבוב על הקרוסלה שנקראת מכבי ת״א. מהמקום שעמדתי בו זה היה נראה שהעניבה הוחזקה כמו חבל תלייה, מסמנת את סופם המקצועי של מאמני האגודה בשנתיים האחרונות.

מיכל אדלר, שניגנה את ההמנון במפוחית לפני תחילת המשחקים בביצוע שהתכתב עם באבי יאר פינת ערוץ 33 ביום הזיכרון, עמדה ליד שולחן המזכירות. ״תשלפי את המפוחית מיכל״, רציתי להגיד לה, ״ונגני את זה שוב, מיכל, כדי שתהיה מוזיקת רקע לדמעות הצהובות שמתקשות לזלוג״.

כי אף אחד לא בכה. ואף אחד כבר לא כעס, לא קילל, לא הזיל דמעה. אף אחד לא מרגיש כאב. רק אנחנו, בוגרי שנות השבעים, השמונים והתשעים, עמוסי האליפויות של מכבי, כואבים. על זה שאולי עוד מעט גם לנו זה לא יזיז, ונפסיק לחייך עבור הילד הפנימי שבנו, כשמכבי תאבד אליפות.

2. בלי ציניות: אם אתם גל מקל, מה צעד הקריירה הבא שלכם?

3. התדמית של חיפה ההגנתית, הנושכת, לא רחוקה מהמציאות. אבל קבוצה עם רפרטואר התקפי שמציג בעיקר את היכולת האישית של אנדורו גאודלוק הרבה יותר קל לסגור. מכבי נראתה כמו קבוצות התחתית שפעם היו מסתובבות בליגה, כשהזר שלהן, במקרה הזה גאודלוק, היה מסיים כמלך הסלים. אבל חיפה ניצחה אתמול בזכות ריבאונד ההתקפה, עם 16 כאלה. ווילי וורקמן הכאיב עם מהלכי האסל, ובעיקר קווין פינקני שיחק את אחד המשחקים הכי טובים שראינו השנה בליגה משחקן בעמדה 5. אקטיבי בשני הצדדים, יעיל, כמעט נטול טעויות.

המשחק של פינקני היה הכי רחוק מהתדמית שלו בקרב מספר מאמנים ישראלים. דני פרנקו היה חותך אותו בשידורים, מזלזל בו, כנראה מחוויות עבר כשנתקל בו או הוצע לו. אבל פינקני ביכולת של אתמול הוא הסיוט של ליאור אליהו, ריצארד האוול ואמארה ביום חמישי.

4. גורמים בצוות המקצועי של בני הרצליה יכולים לנאום בפניכם שעות על כמה הם כועסים ומאוכזבים מאבירם זליקוביץ׳. על זה שאחרי ניצחונות הוא היה עם פרצוף תשעה באב כי הוא מיעט לשחק או על זה שהוא לא היה מתאמץ באימונים או מזייף פציעות כי כעס על זה שלא מעבירים אותו בטרייד לירושלים. מדובר היה בקפטן הקבוצה אגב. אז הרצליה שיחררו אותו, בהבינם שיש שני סוגים של שחקנים: אלה שנותנים אנרגיה ואלה שלוקחים אנרגיה. זליקוביץ׳ בהרצליה שאב אנרגיה מכל המערכת, והפך ממי שאמור לשמש דוגמא לנטל, כאב ראש ששם את טובתו האישית לפני ההצלחה הקבוצתית.

ארבעים וארבע השניות שקיבל אתמול בסוף המשחק מול ראשל״צ, כשזליקוביץ׳ נכנס, הכניס את הגופיה למכנסיים, וניסה לשמור על פני פוקר למרות הגוש הגדול שירד לו במורד הגרון, היו 44 שניות של שיעור בצניעות.

5. שמוליק ברנר עשה עבודה מצויינת בראשל״צ. מאמן צעיר שכל תנועה שלו נבחנת על ידי השחקנים, שהחליף מאמן ותיק בזכות קפריזה של יושב הראש והתחיל בסדרת הפסדים, הצליח להביא קבוצה לפיינל פור ולעבור בלי יתרון ביתיות את הקבוצה הטובה בסיבוב השלישי. מאז שינויי הזרים, ההתעוררות של אלישי כדיר והדומיננטיות של צ׳ארלס תומאס ועידן זלמנסון, ברנר הכניס קשיחות ממוסדת לשיטה של הקבוצה והתשובות שלו בראיונות הזיעה לאחר משחקים על רוח ורצון אמנם נשמעות כמו קלישאות אבל הקבוצה שלו מימשה את הקלישאות הללו.

מעבר לזה, ללכת נגד האגו של שון דוסון במה שנראה כמו סדרת חינוך ולייבש לחלוטין את ניצן חנוכי זו הצהרת עצמאות, גם אם מעט ארוגנטית ומהמרת, של מאמן צעיר. נדמה שהויתור על חנוכי אתמול היה הימור גדול מדיי. התיוג של חנוכי כשחקן הגנתי כבר מזמן לא רלבנטי. השיפור שלו בקליעה, קבלת ההחלטות שלו בחדירה והאופי והקשיחות שהוא מביא הם יותר מדיי שיהיה ניתן לוותר עליהם.

בנוסף, במשמרת של ברנר עידן זלמנסון הפך לשחקן המשתפר של העונה ועודד ברנדווין כנראה יפסיק את מטוטלת הקריירה שלו בין הליגה הלאומית, הליגה הפולנית וחוזים קצרי טווח בליגת העל. זה בעצם שיעור חשוב לשחקנים ולמי שמלווה אותם: שחקנים צריכים הזדמנות ומישהו שיאמין בהם.

אלון ספיר מאילת למשל, שקיבל המון דקות בגלל הפציעה של רפי מנקו, קיבל הזדמנות, וקטש האמין בו אבל הוא פיספס אותה לחלוטין. אחת מהסיבות להדחה של אילת זה האפשרות לעזור על פריאיי הנרי ולנדון מילבורן מאלון ספיר. לא בטוח שהוא יקבל הזדמנות נוספת, כזו גדולה.

6. בתחושה שלי, שון דוסון צריך מישהו שיעזור לו לעשות סדר בראש ובקריירה. האמונה העצמית והשאיפות הגדולות אמנם מתחברות ליכולת אתלטית נדירה, אבל משהו שם נראה נלהב מדיי, אולי יצא מפרופורציה עם הטרייאאוטים בנ.ב.א. בחירת הקבוצה הבאה שלו תהיה מאוד מעניינת, ודוסון צריך לחתום במקום בו הוא בורג מרכזי אחרת ינבול.

7. אני מת על פטריק רישארד. קלאסה.

8. רואים שנורא קשה לעופר רחימי בראיונות לתקשורת אז הוא נצמד לאלוהים, ל״חבורה של גברים״ ולצניעות מוגזמת.
זה לא קל לעבוד בסטנדרטים האמריקאיים של ג׳ף רוזן, בטח עם עוזר מאמן מונצואלה שלוחש לך על האוזן ואתה לא יכול לסבול אותו אז אתה פשוט מתעלם ממנו (ואח״כ הוא גם לוקח קרדיט על הזרים). אבל רחימי הוא מאמן כדורסל מצוין, שבניגוד לאגואים הגדולים שבטוחים שהפיק אנד רול זורח להם מהתחת, שם את עצמו כאחרון לטעום מעוגת הקרדיטים. אבל הקרדיט, כמעט כולו, שלו.

רק חבל שהקבוצה שלו חגגה אתמול כאילו היא כבר זכתה באליפות. אם זו איזושהי אינידקציה לגביי שובע, בירושלים יכולים להכין את הבמות.

9. לרגע היה נדמה שסימונה פיאניג׳אני הוא האחראי להחלטה לקבל את ענף ה3*3 בכדורסל לאולימפיאדה, והוא מתכוון לשלוח את ג׳רלס, קינזי ודייסון, אהובי נפשו, להתמודד במוקדמות. תוסיפו לשלושה האלה שני גבוהים רנדומליים, נגיד ליאור אליהו שינוע בלי כדור, האוול שיחסום ויתגלגל, פיטרסון שיפתח החוצה או אמארה שיתחנן לכדור, והם יקבלו מספיק תשומת לב כדי שהגארדים האלה יהיו חופשיים (ורק להלפרין יש סימביוזה עם אמארה, הגארד היחידי שבאמת מבין איך להפעיל אותו). ירושלים העלימה את ראשל״צ אל תוך זרועות התמנון ההגנתיות של קינסי, הסיומת של דייסון, ונישאה על גביי השירה האדירה מהיציעים האדומים. כשהשירה נאלמה, פיאנג'יאני ישלח זר פרחים ענק להנהלת הפועל ת"א שוויתרה על ריצ'רד האוול והעניקה לו את האפשרות לשחק עם גבוה ישראלי (עד שיוכח אחרת) נוסף יחד עם שלושה גארדים אמריקאיים.

אחרי שעונה שלמה ירושלים שיחקה כדורסל יצירתי כמו צליליה של אזעקת רכב, היא השתחררה אתמול ברבע השלישי, אולי אפילו נהנתה ממה שהיא עשתה, קיבלה כמה שריקות מצחיקות לטובתה שניטרלו את פטריק רישארד וצ׳ארלס תומאס, שמוליק ברנר עזר לה עם ייבושו של חנוכי, והיא התייצבה מרחק ארבעים דקות מתואר שישכיח את הכדורסל הנוראי והמונוטוני שהיא שיחקה השנה, בקצב שפס הקול שלו ישתלב היטב עם המפוחית של מיכל אדלר.

המהיר יותר
סיכום אלטרנטיבי לעונת 2016-17