ברשותכם- בחירות סובייקטיביות שלי, עם שינוי ההגדרות של הבחירות על מנת שיבטאו בצורה מדויקת יותר את הבחירה.

לאחר שהבחירות שנעשו במנהלת השאירו טעם רע והדיפו ריח עז של פופוליזם, כשמאמן העונה נבחר רק לאחר שהוא זכה באליפות, ושחקן העונה נבחר כי היה לו פלייאוף מהסרטים (עד שפגש את קינזי בגמר).

נדמה לי שצריך להתעסק קודם בהגדרות: מהם הקריטריונים לזכות בשחקן העונה בעצם? ובמאמן העונה?

אלה הם מאמני העונה בשנים האחרונות: פיאניג'אני, שיבק, פרנקו, בלאט, גרינברג. כולם זכו באליפות. אז אולי כדאי שהמנהלת תכריז שהמאמן שיזכה באליפות הוא מאמן העונה.

ולבחירות:

השחקן שהשפיע בצורה המירבית ביותר על קבוצתו – קרטיס ג'רלס הוא הפרצוף של ירושלים העונה, ושל הסגנון אותו הכתיב פיאניג'אני. קצב המשחק האיטי תפור עליו, הקליעה מבחוץ היא הפורטה שלו, ההסתמכות על הגנה התחברה היטב לשאר הנפשות הפועלות, ומספר נמוך של פוזשנים נתן לו גם דקות רבות של משחק. תוסיפו לזה מנהיגות שהתבטאה בסלי ניצחון, נזיפות בשחקנים אחרים והתעלמות ממה שאומרים או מאולסטאר ותיק שצריך להפעיל ותקבלו בעל בית אמיתי. ג'רלס הוא הבוי של המאמן שלו, שלקח אותו כל הדרך מתחילתה ועד סופה.

המאמן שהוציא הכי הרבה מהסגל שלו – אריאל בית הלחמי. את גלבוע של בית הלחמי כיניתי באחד משידורי "מגרש פתוח" קבוצת צמרת בליגה הלאומית (בהנחה שהייתה משחקת עם שני זרים). ממשחק למשחק החבורה (זו תמיד חבורה, לא?) הזו האכילה כל כך הרבה כובעים וסתמה כל כך הרבה פיות שאסור היה להמר נגדם בכל סיטואציה. הניצחונות על מכבי ת"א היו דרמות ספורט מתוסרטות היטב .וחואקין שוכמן הוא כנראה בנו האבוד של ליאור ארדיטי.

החלטות המנהלים/בעלים המוצלחות של השנה: אורי אלון וגיא הראל שמתנהלים בקרירות עסקית ועושים הכל כדי לוודא שלמאמן ולשחקנים לא יהיו תירוצים. ההחתמה של ריצ'ארד האוול, התוספת של ג'נטילה (גם אם התבררה כפלופ), הם מסוג ההחלטות שמסתכלות למתקשים לקבל החלטה בלבן של העיניים ומלמדים אותם פרק בקבלת החלטות.

הציטוט המוצלח של העונה: "מה זאת אומרת לפטר מאמן? אני לא מבין את זה". אורי אלון, בראיון לאחר הזכייה באליפות. גם אם לא התכוון לכך, זה החץ הכי מכאיב שהנהלת מכבי ת"א יכולה לשמוע.

הגיע למקום שני אבל נפסל מסיבות מיאוס: "אני לא רוצה לדבר על השופטים אבל מה שהיה כאן היום…".

המאמן המשתפר של העונה: שמוליק ברנר. פעם ראשונה על הקווים כמאמן ראשי, אווירה ציבורית שהתבאסה בגלל אריק שיבק, שרשרת הפסדים לסיפתח, חצי גמר פיינל פור. השחמט שעשה לעודד קטש בסדרת רבע הגמר היא הקרקרפת הראשונה על החגורה שלו.

המאמן היציב של העונה: שימו לב מה הקבוצות של אריק אלפסי עושות בכל עונה ותראו מה זו הצלחה של עלות מול תועלת. חוצמיזה אני מת על קור הרוח שלו ואף פעם לא אשכח לו איך עלינו ליגה עם נתניה ב2008-9.

השחקן המשתפר של השנה: יהונתן שולדברנד הפך להיות הפקטור המשמעותי ביותר בנהריה השנה. בכל הקבוצות ששיחק בהן הוא היה שחקן משמעותי אבל השנה הוא עשה קפיצת מדרגה והפך לאופציה הראשונה/שנייה בהתקפה (עם סקוטי הופסון), האיש שאליו הולכים כדי לעשות סל ואפילו חילופים בפיק אנד רול איתו לא גרמו לנזקים גדולים מדיי. אני עדיין לא מבין איך אפשר לשחק עם כל השיער הזה.

הגיע הזמן שיופיע, והופיע: עידן זלמנסון. לפעמים שינוי מנטלי אפשר ממש לראות, פיזית. בשפת גוף, בטכניקה, ביכולת להישאר רלבנטי לאורך משחקים שלמים. זלמנסון מוכיח שוב את הקלישאה שהזדמנות ומישהו שיאמין בך, זה כל מה ששחקן צריך. אבל במקרה שלו הוא היה צריך הרבה הזדמנויות, עכשיו שמוליק ברנר היה שם כדי לקטוף את הפירות.

פרס מוביל דרך חברתי (אבל גם שחקן ענק!): כארם משעור לא אוהב לדבר על זה, לא אוהב לדבר בכלל, אבל העובדה ששחקן מהמגזר הערבי היה השחקן המצטיין לאורך רוב העונה, העובדה שהוא הולך להיות הראשון מהמגזר לקחת חלק בקמפיין הקרוב של נבחרת ישראל ולהיות חלק ממכבי ת"א או הפועל ירושלים היא לא פחות מפריצת דרך אדירה. במובן הזה הכדורסל הישראלי רחוק שנות אור מהכדורגל הישראלי. עכשיו רק צריך לבנות אולמות, ליצור נוכחות בשטח ולנסות לדגדג את הדומיננטיות יתר של הכדורגל במגזר.

השחקן שהכי קשה לעשות עליו סל: גרגורי ורגאס. לפני שהפמליה של קינזי תתלונן, אבהיר שלדעתי שניהם שומרי ON THE BALL ברמה שווה. גם במרדף אחרי שחקנים ובמעבר חסימות. אבל נדמה לי שלורגאס, למרות שהוא קטן מקינזי, יש יתרון בחילופים, כשהוא נשאר על שחקנים בעמדות 4 ו 5, ובזכות חלק גוף תחתון חזק יותר, הוא מצליח למנוע את המסירה פנימה ולדחוף את הגבוה החוצה בצורה יעילה יותר.

השחקן השישי – גוני יזרעאלי. משוגע מי שלא משתמש בו.

איטי יותר מדואר ישראל – מתי המבחנה עם בדיקת השתן של ויקטור ראד מגיעה?

ביזיון העונה – הדממה מהמשרוקיות של השופטים במשחק רבע גמר גביע המדינה בין מכבי ת"א לנס ציונה שעלה לנס ציונה בהפסד.

פרס "מה אתם עושים???" של העונה – "טוב בסדר, בוא נשחרר את האוול".

פרס אם הייתי מאמן שלו בנוער הייתי הכי גאה בהתפתחות שלו:
יפתח זיו. האתלטיות, התשוקה, השיפור בקליעה ובקבלת ההחלטות. הוא חייב מאמן שידגור עליו כמו תרנגולת על ביצים כי הוא הפוטנציאל הצעיר הגדול ביותר בגילאים שלו לעתיד הכדורסל הישראלי.

האיש שהשפיע הכי הרבה על העונה: כתב יפה דובי יעקובוביץ' ואם יורשה לי לצטט את הקטע במלואו:

"הדבר הראשון שעולה לי בראש כשאני בא לסכם את עונת הכדורסל הישראלי זה רמי הדר. זו היתה עונת רמי הדר, על כל מובניה, החלטותיה, תוצאותיה. רמי הדר אימן בעונה הזו 2 קבוצות. אל שתיהן הוא הגיע באמצע העונה. את שתיהן הוא עזב באמצע העונה. שתיהן התרסקו בזמן שהיה בהן, שתיהן לא הצליחו להציל את עצמן אחריו. רמי הדר הוא האיש שהגיש להפועל ירושלים את האליפות על מגש של כסף כאשר החליט שבכל מחיר הוא נפטר מריצ׳ארד האוול. הוא אפשר לירושלים לקבל גיים צ׳יינג׳ר ישראלי ששינה את מאזן הכוחות וגרם לירושלים לשחק עם שלישיית גארדים שקולעת 70 נקודות במשחק האליפות. רמי הדר הוא האיש שעזב את מכבי חיפה בתחילת העונה ובגללו גילינו את עופר רחימי ואת מה שהוא יודע ויכול לעשות, פלוס מינוס עם אותו סדר גודל של סגל. וזה להגיע איתו שני שלבים יותר מאשר רמי הדר. רמי הדר יושב עכשיו בבית, מדליק סיגריה אחרי סיגריה ואומר לעצמו: זו היתה חתיכת נסיעה. היה כיף, נהנתי מכל רגע. ליגת רמי הדר סל."

פרס זה קרה בחיינו: מכבי ת"א, 14 הפסדי ליגה, הדחה בחצי גמר, שלוש שנים נטולות אליפות.

פרס השתן עלה לנו לראש: כל עניין הכרוזים במגרשים יצא מידי שליטה. תשומת הלב שהם מקבלים והחשיבות המוגזמת שמיוחסת לווקאליות שלהם הוציאו את כל העניין מפרופורציה. בנהריה שולחים הודעה לנציב האו"ם בנקורה (הוא עדיין שם?) שהצרחות שהם שומעים זה לא אזעקות אלא כרוז שהקבוצה שלו נמצאת במינוס ארבע נקודות ברבע השלישי.

פרס "המקצוע הזה אכזרי" – דן שמיר. ציפיות נמוכות ועונה גדולה, פציעות כואבות והישארות בצמרת, כדורסל ססגוני ומנצח לאורך רוב העונה והדחה ברבע הגמר. לאן מובילים את הכאב החד הזה? אם אני הנהלת מכבי ת"א, אז אליהם.

פרס "למה לא כל הזמן בעצם?":
משחקים בשישי בצהריים. שעה נהדרת, ביום נהדר, כולם מרוויחים. בגלל זה אין סיכוי שיעשו את זה.

אף אחד לא מרגיש כאב
חן אכזרי - על גיא פניני