חלק מהדברים פורסמו בעיתון, חלק בפייסבוק, חלק בלעדית לדה באזר!

גיא פניני הוא מסוג השחקנים שמאמנים, בעיקר ישראלים, מתים עליו. ווינר שעושה את הפעולות החשובות, קטנות או גדולות, כדי לנצח, ועל הדרך גם משגע את היריבים. נדמה שהתעסקות בפניני מחייבת גם התייחסות להתנהגות שלו על המגרש ומבחינתי זה היה חלק מהחן האכזרי שלו, שמתח את גבולות הכדורסל אל עבר משחקי מוחות והתגרויות מנטליות כדי להשיג יתרון על המגרש. כן, ידוע, היה את העניין הזה עם שולדבראנד, שם הוא נתפס על חם, אבל נדמה שהוא למד את הלקח, אולי התבגר, ואולי העניין הזה אף הקהה את המשחק שלו, כיבה אותו, כשהוברר לו שאסור לו יותר להתעסק במה שאחרים ראו כזוטות ומה שהוא ראה כצינור חמצן של רלבנטיות במשחק שהוא כבר מצא משעמם.

החד־ממדיות של משחקו – הפיכתו לניצב שמחכה בפינה לקליעה לשלוש – תותיר סימני שאלה אישיים עד כמה רחוק יותר היה יכול לשפר את עצמו ואת הקבוצה. בכל תחילת עונה נראה היה שפניני יתרום באספקטים אחרים, בעיקר בחדירות וחצי חדירות לסל, אבל ככל שהעונות התקדמו כך שיווי המשקל של המשחק של הקבוצה התרחק ממנו והלאה. נדמה שיותר מכל הוא מתגעגע לשחורציאניטיס, שאותו האכיל בכדורים, זז למקומות פתוחים ונהנה מהשליטה של האיש הגדול ברחבות.

פניני, כקפטן, מלבד הטקס הסימבולי (והאדיר) של הנפת גביע אירופה ב2014, הפך עבור רבים לחצי עלה תאנה, קורבן להתנהלות של מכבי בשנים האחרונות, ברמה הניהולית, בסגנון המשחק שהמאמנים בחרו וגם להתפתחות האישית שלו בתור שחקן. אף קפטן מרשימת הקפטנים המפוארים של מכבי ת"א לא היה מצליח לעזור ולהשתלט על קבוצות עם חדרי הלבשה מפורקים ועם מאמנים לא מנוסים או לא מתאימים. גם העובדה שפניני לא היה שחקן מוביל שיכול היה לכפות מנהיגות בעזרת פעולות על המגרש, יצרו סיטואציה שהוא היה קפטן על הנייר, הדהוד רחוק של השפעה אמיתית על מהלך העניינים.

לכן השחרור שלו הוא חלק מהמטוטלת העסקית והרגשית שנקראת ישראלים במכבי ת"א, שהפכה את שחקניה לנוכחים־נפקדים, אבודים ביורוליג וחשובים בליגה, גם אם הם חסרי יכולת השפעה אמיתית (כמו הישראלים בשאר הקבוצות) על זכייה בתארים.

אבל הפחד הקמאי הזה מלווה את מכבי שנים. מה יהיה אם ירושלים יקחו אותו? (הם יזכו בשתי אליפויות כשלמכבי לא תהיה ההזדמנות אפילו לשחק מול ירושלים במשחק האליפות). מה יהיה אם הוא יתן לנו בראש במפגש מולו בקבוצתו החדשה? (הוא יתן כי אלה הם חוקי אלוהי הכדורסל).

מי המחליף הראוי? כארם משעור, אם יחתום ואם בריא, יגיע על המשבצת של פניני. הוא ישראלי משמעותי, שיכול לתת גמישות בהרכבים נמוכים ותשוקה שתבער בישבנה של הקבוצה ותעיר אותה מחדש.

וכעת נותר יוגב אוחיון, חצי עלה התאנה השני. ההנחה שבקבוצות בריאות אוחיון יכול להיות רכז יורוליג מחליף ראוי זקוקה להוכחה מחדש. אם הבחירה היא בינו לבין גל מקל, היכולת להיות שחקן משלים שעולה מהספסל נוטה בבירור לטובת אוחיון.

מקל לא הצליח להיות פקטור מנהיגותי או שחקן משלים, ונדמה שהוא בנוי להוביל קבוצות יורוקאפ ומטה, עם היררכיה ובלי איום על מעמדו. לא נראה שמכבי ת"א הופכת להיות כזו, בטח לא עבורו.

את הפרצוף המיוסר של סילבן לנדסברג גם הוא כבר לא יכול לראות במראה, בדרכו לקבוצה קטנה שצריכה סקורר גדול.

הפיתוי לערוך ניקוי אורוות ולהיפטר מכל מי שהיה מזוהה עם השנתיים האחרונות מפתה ומוצדק, כשהאלטרנטיבה היא מתאזרחים, בטח בעמדות הפנים. מי שעדיין נתון בפחד לאבד ישראלי צריך להיזכר בשנתיים האחרונות ואז להירגע.

לאחר שחרור פניני, מבט בישראלים הפנויים לא מאפשר למכבי להיות קשה מדי עם אוחיון. יפתח זיו יכול להפוך לאוחיון משודרג בעוד כמה שנים, ואיתי שגב חייב להיות גבוה שלישי בליגה וגבוה רביעי ביורוליג. אבל העונה של מכבי תוכרע על איכות הזרים ועל היכולת של נבן ספאחיה ליצור תלכיד בריא ואפקטיבי.

מי שרוצה לראות ישראלים, שיבוא לראות את נבחרת ישראל ביורובאסקט בסוף אוגוסט.

ואם כבר הנפת הגביע ב2014, הכל הרי התחיל בחילוף שנכפה על דייויד בלאט בפיגור במשחק ליגה מול אילת, שם פניני הביא למהפך והתחיל את כדור השלג שהסתיים בהנפה במילנו.

סיכום אלטרנטיבי לעונת 2016-17
פנטזיה, לימונדה, וכוכב שמאיר את השמיים