פורסם היום (ברובו) ב״ישראל היום״.

1
שערי טדי כבר שנים לא חוו תורים כאלה מסודרים, כשאתמול, לפני טקס הפתיחה של המכביה אנשים ממש עמדו בטור, נכנסים אחד אחרי השני, כמו שתור צריך להיות. אף בדל של מרפק לא נדחף כדי להשיג יתרון, אף שאלת ״מי אחרון?״ לא נזרקה לאוויר כי היה ברור לכולם שהאחרון הוא זה שעומד אחרון בתור וצריך פשוט לעמוד אחריו.

השפה הדומיננטית הייתה אנגלית, והמילים הדומיננטיות היו לקוחות היישר מהלקסיקון הציוני, ללא בושה, ציניות או פטרונות. שאלות על עלות ההשתתפות הגבוהה עבור כל משתתף והעובדה שמדובר באירוע ליהודים עשירים בלבד התקבלו בהרמות כתפיים ובשתיקות מביכות.

יהודי העולם שהגיעו אתמול לחגוג את לאומיותם הספורטיבית רצו לעשות שמח, ופגשו בישראל עצמאית, איתנה, כזו שאינה זקוקה לליטופים מהגלות כדי להרגיש בטוחה בעצמה. המסר של ישראל המשגשגת הוא שמי שרוצה להצטרף להרפתקה, סטייל טל ברודי ו״אנחנו במפה״ או סטייל סיורי תגלית, מוזמן. מי שרוצה לעזור מבחוץ, גם טוב, אבל גם חייב לזכור שצריך לנעול את נעליו של האדם הצועד בדרך על מנת להבין אותו באמת וכדי להעביר עליו ביקורת. אז אם אין לכם משהו טוב להגיד, שבו בשקט ותהנו מהפרויקט הציוני היפיפה שאולי יציל לכם את התחת יום אחד, אם נגיד תלכו לקניות בהיפר כשר בפריז וייכנס לשם בחורצ׳יק עם קלאצ׳ניקוב וספר קוראן. כן, בסדר, גם כאן יש פיגועים, ידוע.

2
כמה הקהל בטדי היה נאיבי אתמול? הוא מחא כפיים כשהמנחה הודה למשטרת ישראל, הערה שהייתה גוררת שריקות בוז בכל אירוע ספורט שהיה מורכב מקהל שמכיר את שוטריו מקרוב. אבל מצעד המשלחות עשה את העבודה והצליח לרגש. מסך הוידאו הענק והמוסיקה המקפיצה היו מושלמים עבור דור המסכים הצעיר והצעיר פחות.

10,000 ספורטאים מ80 מדינות, בית התפוצות בשר ודם צעד בגאווה. זה לא היה טקס עבור אנשים שדגלי ישראל עושים להם לא טוב בעיניים (הלו רוגל) או חמוץ בלב (הי גדעון). כאן נפנפו את הכחול לבן בגאווה גדולה וכמה שיותר הרי זה משובח.

המשלחת האוסטרלית עברה את הגשר שחצה את הבמה בהצלחה, ואנחת הרווחה של המארגנים נשמעה ברחבי ירושלים. אחר כך הארגנטינאים חשפו קצת ערסיות עם השפרצות בקבוקי מים וריקודי פוגו כאילו הרגע סיימו בקבוקי וודקה מעורבבים עם משקה אנרגיה בפארק הציבורי הקרוב. הישראלים בקהל הופתעו לראות שדודו דאהן לא נבחר להוביל את המשלחת הבלגית ושהמשלחת הסינית הורכבה מאנשים שלא ממש נראו, אעפס, מסין. כנראה נקנו במדור המבצעים בעלי אקספרס. כשמשלחת מרוקו נכנסה, מתפקדי מפלגת העבודה בקהל חיפשו מועמדים עתידיים (מתי הם יצאו מהסרט שלהם שם, במפלגת העבודה, ויבינו שהנכד הסימבולי של סלאח שבתי הוא כבר הבעלים של ג׳פאניקה והוא לא מצביע לפי ארץ המוצא של היו״ר או של הוריו? נגיד שאתם בדייט (מי זוכר מה זה?), הייתם מעיזים לשאול את הדייטית מאיזו עדה היא? ואם הייתם נשאלים, לא הייתם קמים והולכים כי זה הכי שנות החמישים? בזמן שמפלגת העבר עסוקה במרוקו, מפלגת ההווה עסוקה בהודו).

בכל מקרה, נחזור למצעד המשלחות. המשלחת האמריקאית, הענקית, כנראה תקבל את מספר הפניות הגבוה ביותר בטינדר, מנשים וגברים כאחד. ועל החולצות של משלחת ישראל הפרסומת לסופרמרקט היתה גדולה יותר מהדגל על החולצה. כל פיסת בד היא הזדמנות נדל״ן.

3
לדבר עם טל ברודי על המכבייה זה כמו לדבר עם לנין על מהפכות. העיניים שלו בורקות והשפה משתפכת. ברודי מרכז מאמצים במלחמה בקמפוסים האמריקאיים, ב bds וגם ביהודים שהצטרפו אליהם. ברודי טוען שעכשיו המדינה מחזירה מלחמה שמתחילה לתת את אותותיה וכל יהודי שחוזר מהמכביה יהפוך, כך הוא מקווה, לשגריר של המדינה.

ארי וטלי, אח ואחות מוושינגטון, באו למכביה הראשונה שלהם למרות שזה ביקורם החמישי במדינה והם רצו לחוות אותה כמו המקומיים, כלומר ללכת לשוק, להזיע את עצמם למוות ולהיעקץ ממדוזות. הם מלווים את אחותם שמשחקת לקרוס. מה זה לקרוס? ענף ספורט ילידי-אמריקאי, שכמו שישראל אימצה את הפלאפל הערבי כמאכל הלאומי, כך האמריקאים אימצו את הלקרוס מילידי היבשת המקומית, לפני הכיבוש. כן, גם שם היה כיבוש עד שהמקומיים עברו הלאה. המקומיים שלנו, משום מה, מסרבים, וממשיכים להסתובב עם מפתחות חלודים מ1948.

בכל מקרה, שלוש נבחרות משתתפות בלקרוס נשים, ארה״ב, בריטניה וישראל. המדליה לכולן מובטחת. כל אחד מנצח במכביה.

4.
בדרך חזרה הביתה (לא, לא נשארתי עד הסוף, יש גבול), הווטסאפ מתפוצץ מהודעות על חתונה שמתרחשת על במת טקס הפתיחה. ברדיו מודיעים שעוד 18 דקות יהיה חצות, ואז גם ברי סחרוף (60) וגם רמי פורטיס (63), יחגגו יומולדת. כן, הם נולדו באותו יום. קטע, אה?

אני מציץ מהחלון ומחפש חלליות.

פנטזיה, לימונדה, וכוכב שמאיר את השמיים
העמדות מתו, הכדורסל חי