סעיפים 4 & 5 פורסמו ב״ישראל היום״.

1. כרגע המסע של נבחרת העתודה באליפות אירופה נראה כמו הסערה המושלמת. חיבור של שנתון איכותי יחסית, חלקו רץ כבר כמה שנים ובעל היכרות מוקדמת. מאמן פנטנזיסט שמאפשר חופש פעולה ומיישם את עקרונות המשחק המתקדם שבנוי על שלשות, משחק מעבר והגנה אישית אגרסיבית.

ומעל כולם, שחקן בעל איכויות מקצועיות יוצאות דופן, חוזק מנטלי טבעי והבנת משחק פנומנלית, נכס שגורם לכל מאמן להיראות טוב, תמיר בלאט.

השאלה שעולה בכל פעם ששמו מוזכר היא מה הגבול שלו? לטעמי, ולמרות שכבר לפני שנה השתפכתי על ביצועיו באליפות אירופה, מדובר בשחקן יורוליג. כמה דומיננטי ביורוליג? הרי יש יורוליג פניני ויש יורוליג תאודוסיץ׳. נדמה לי שאיפשהו באמצע.

בנבחרת, כשהוביל בצבירת נקודות ושרף את לטביה וליטא בשני המשחקים הראשונים, הוביל דרך קבלת החלטות התקפיות. כשהאיטלקים זרקו עליו שמיכה וטראפים, לקח צעד הצידה, לא כפה את עצמו והוביל דרך 16 אסיסטים. היום מול האיסלנדים שילב את שתי הגישות.

בהפועל ת״א ידע למלא טוב יחסית את החור שהותיר רביב לימונד שנעדר בגלל פציעה, וזז הצידה כשהזרים קיבלו החלטות. בלאט היה משמעותי מאוד בסגל של שרון אברהמי.

הרבה טעויות רמי הדר עשה בעונה האחרונה. אחת הבולטות שבהן היא חוסר השימוש בבלאט, שהלך לאיבוד עם חילופי המאמנים. פראייר המאמן שיש לו את בלאט ולא משתמש בו.

כל עניין הסייז שלו לא רלבנטי. אייזאה תומאס מהסלטיקס סגר את הסיפור הזה. האבולוציה נתנה לכל יצור חי כלים לחפות על חסרונות. כל מה שמעל לכתפיים של בלאט זה וואחד פיצוי של הטבע. יותר חשוב שיראה עבודת רגליים ראויה בשמירה על גארדים של יורוליג שמובילים כדור. שם המבחן שלו.

2. אם תשאלו את קטש, כמו גם את כל מי שמסתובב בסן פרנסיסקו ואוקלנד ומשחק כדורסל, העמדות בכדורסל מתו. יש גארדים ופוורוורדים. כולם קולעים, חלקם חוסמים, חלקם יוצרים. זה הכדורסל. אלישי כדיר (״השמיים הם הגבול״, אמר השבוע בנס ציונה), וליאור אליהו (כמה שלשות זרקת באימון היום?), הם דינוזאורים.

על פי קטש, גם אין דבר כזה איזורית. לטענתו זה בכלל לא משהו שהוא מתעכב עליו או מתייחס אליו. מה שעושים מול אישית עושים מול מה שנראית כאיזורית, שזה פיק אנד רול על סוגיו, חדירה הוצאה, ריווח וטיימינג טוב. זה הכדורסל עכשיו.

העבודה הקבוצתית שישראל עושה בריבאונד היא פשוט פנומנאלית. העובדה שריבאונד ההגנה לא הוזכר עד עכשיו לשלילה לא מובנת מאליה. בכל נבחרת ששיחקנו מולה עד עכשיו היו שרוכים שחטפו בוקס אאוט ודיפלקשנים שלקחו מהם כדורים. אם לא באוויר, מהרצפה.

אז מי עוד לגיטימי לליגת העל עכשיו? רועי הובר כבר שם, למרות שעדיין לא השלים את המעבר שלו מסקנד גארד לפוינט גארד, אבל כאמור, לא בטוח שישלים כי זה לא באמת משנה. שיקלע, יחדור, יוביל כדור, ישמור. הנתנאל ארצים של העולם כבר יופיעו. הובר שייך לירושלים וצריך דקות משחק. אבוי לו אם יחתום שם.

יובל זוסמן, ואצטרף למקהלה שקוראת למכבי ת״א לצרף אותו לסגל הנוכחי שלה ולאפשר לו דקות בתוליות בליגת העל וביורוליג. נדמה לי שראיתי אצלו גם סממני לואו פוסט. ויהיה נחמד אם יכעס קצת מדיי פעם, או ישחרר חיוך.

אבא של יובל, יריב זוסמן הוא מאמן נתנייתי ותיק של קבוצות צעירות שהיה הולך ברחובות נתניה עם עיניים פקוחות למצוא כל ילד גבוה כדי להביא אותו לכדורסל. אני חייב ליריב זוסמן לא מעט.

נתנאל ארצי – למרות התרומה הפנומנלית שלו, הבחור לא עולה כיתה לליגת העל. אני לא רואה מאמן שמוצא לו שימוש בליגה מלאת הזרים שלנו. לא בגלל המאמנים, בגלל היכולות של ארצי. הוא יכול להיות חיית ליגה לאומית. מצד שני, בשנה שעברה אמרתי את זה על אור לאומי והוא נתן אחלה עונה בהרצליה. אולי זה תלוי הרכב.

דניאל קופרברג – בוסר כמו לימון ירוק. אולי גבוה מחליף לכמה דקות אבל גם כאן אני לא רואה מאמן שיכול להפיק ממנו כרגע דקות משמעותיות בסביבה תחרותית עם זרים מאסיביים. לכן אני לא רואה טעם בטענות כלפי עופר רחימי שלא השתמש בו. קבוצה שמחפשת פלייאוף ונכנסת על הקשקש למקום השמיני, למה שתיקח סיכון עם הילד?

ואיך רחימי אמור לתת כשהסיומת בתוך הצבע חלשה. הריבאונד יחסית בסדר. לחסום ולהתגלגל זה נחמד אבל מי ימסור לו בהתגלגלות אם הוא מסיים ככה? הרי לא כל רכז הוא תמיר בלאט שרגיל שהורסים לו אסיסטים בפוטנציה. אז אולי לתת כמה עבירות ומנוחה בסוף רבעים, ואני לא יודע אם איגור נסטרנקו ועמית ביר כץ הם מודלים לחיקוי, אבל הם שם, בזכות המאסה בעיקר. אולי גם קופרברג.

3. בשנים האחרונות שחקנים משתמשים במיטב כספיהם וכספי הוריהם על מאמני יכולת אישית. לפעמים זה עוזר לשחקן, לפעמים לחשבון הבנק של המאמן. אני לא יודע אם אריאל נבון השתמש במאמן כזה, אבל על סמך היכולות שהוא מציג מי שעבד איתו עשה עבודה נהדרת.

שינוי הכיוון, השליטה בגוף, החוזק, האתלטיות והסיומת פנטסטיים. הדיפולט של נבון הוא רגליים כפופות, אולי כפופות מדיי בהגנה. איזה מסר נהדר הוא משדר למאמן שלו, לחבריו לקבוצה, ופחות נהדר למי שהוא שומר עליו. ״סיבו״, אומרים לכלב, ונבון נמצא ב״סיבו״ תמידי. עולה מהספסל כמו טורבו, דקה ראשונה כמו דקה ארבעים. פרצוף נטול רגש ועיניים מלאות כוונה. עבודה, עבודה, עבודה. זה צריך להיות המודל של השחקן הישראלי.

4. הכדורסל המלהיב של נבחרת העתודה מעלה את התהיות האם גם הנבחרת הבוגרת תאמץ את סגנון המשחק המעודכן שלה. פיני גרשון, כדמות המקצועית הבכירה באיגוד, מטיף על אחידות משחק בנבחרות, בשיטת משחק שתמקסם את היכולות של השחקן הישראלי ותחביא את חסרונותיו. האם הוא יכפה על חברו אדלשטיין סגנון המבוסס על שלשות, משחק מעבר והגנה אגרסיבית? באליפות הקודמת הנבחרת זרקה 14 שלשות למשחק, וזו כמות שהעתודה זורקת במחצית (כמעט).

האם אדלשטיין ידבוק בשיטת ההתקפה 2-3 גבוה שנחלה הצלחה יחסית ביורבאסקט וכשלה כישלון חרוץ במכבי ת״א? האם השיטה האסתטית, שמכתיבה קצב איטי, מעט שלשות, וגורמת למאמן להיראות ולהרגיש טקטיקן בעל שליטה, תמשיך לנצח עבורו משחקים, או תראה אנכרוניסטית כמו רפסודה שמפליגה הרחק מאורות הכרך של הכדורסל?

מבט בסגל של אדלשטיין לא פותר את הדילמה. כמה קלעי שלשות יציבים יש שם? כספי. פניני. שמחון. הלפרין. אוחיון? מקל? טימור? נדמה ששווה לנסות. אבל אז יש סיכוי שלא יגידו שהמאמן גאון.

5. אם ננתק את הסכסוך בין מכבי וויצ׳יץ׳ ת״א לנבחרת גרשון/אדלשטיין ישראל מהמטענים האישיים שהצדדים סוחבים, נגלה שברמת הטיעונים מדובר בתיקו, אבל במציאות וויצ׳יץ׳ בינתיים מנצח.

ג׳ייק כהן צודק שאין לו סיבה לבוא בתור מתאזרח גיבוי, וחושף שוב את בלוף המתאזרחים: אם אין להם אינטרס ברור ומיידי שיוכלו להרוויח ממנו, האזרחות לא מעניינת אותם. ״מספיק עם השקר הזה״, היה אומר ג׳ורג׳, הווטרינר (או הווטרינטור) מהספארי של ״ארץ נהדרת״.

אז אם המאמנים הולכים על ריצ׳ארד האוול, שנראה כמתאזרח עם הקשר הכי קלוש למדינה בתולדות המתאזרחים (וד״ש לטרי פייר וקית׳ בנט), שיחיו עם ההחלטה הזו על סיכוניה ויתרונותיה. עבור כדורסלן, קיץ הוא מצרך יקר מדיי לבזבז בתור להמתנה שמישהו אחר ייפצע. אז וויצ׳יץ׳ אחת, אדלשטיין/גרשון אפס.

הסיפור שונה לגביי כארם משעור. הנבחרת זקוקה לו מקצועית ומיידית ויש לו השפעה על סגנון המשחק. אם הוא אכן פצוע כמו שהוא טוען, שייבדק על ידי הצוות הרפואי של הנבחרת בשיתוף עם הצוות הרפואי של מכבי ת״א (מייד אחרי הסכם השלום בין ישראל לפלסטין) ויקבלו החלטה משותפת שרואה את בריאות השחקן מעל לכל.

להודיע למנהל הנבחרת בטלפון שהוא לא מגיע בשבועיים הקרובים (או של מי שאמר לו להגיד את זה) זה זלזול עצום בזימון ההיסטורי שלו ובמערכת כולה. מעבר לכך, למשעור, גם אם הוא לא מעוניין בכך, יש תפקיד חברתי.

ערבי-ישראלי במדי נבחרת ישראל בימים נפיצים אלה הם אמירה חשובה, כשהציבור היהודי מעוניין להאמין שערביי ישראל מתנערים מהמחבלים מאום אל פאחם ומחברי הכנסת של הרשימה המשותפת, שעסוקים בהדלקת מדורות ושפיכת שמן עליהן. אז גם אם אדלשטיין וגרשון צודקים ברמת העקרון, התוצאה היא 2-0 לוויצ׳יץ׳.

6. בחור שמתחיל בנערים ארצית בהפועל אילת, לוקח אליפות עם ראשל״צ וחותם על חוזה של 200 אלף דולר בהרצליה הוא הצלחה מטאורית. זה שהציפיות ששון דוסון (דאוסן? דאוסון?) הציב לעצמו מתכתבים עם הNBA לא רק סחררו אותו, אלא סחפו גם אותנו, ונפלנו למלכודת שאולי אולי הוא באמת שייך לשם.

דוסון צריך להגיע לבגרות מנטלית, שתשפיע על סגנון המשחק שלו, על שפת הגוף שלו ורק אחר כך אולי הוא יהיה בשל למכבי ת״א או הפועל ירושלים. לו היה חותם באחת מהן, זה היה נגמר רע: מכבי ת״א מעוניינת בבחורים שלא ינענעו את הספינה ולא ישימו את טובתם האישית לפני הקבוצה סטייל עונת הבלהות שהסתיימה, ובירושלים יש מספיק גארדים לעשות פקק מגינות סחרוב. בשני המקומות לא היה מקום לדוסון הילדותי והטיפה פראי כרגע, לכן הרצליה נראית כמו אחלה שידוך, עם אחלה כסף, תפקיד רוחב בקריירה שאולי תתפוצץ ואולי תיגמר עם תמונה למזכרת מקבוצת NBA בליגת הקיץ. לא רע לשים ליד הואזה בסלון.

—————————————————————————————————————————–
כמה הערות לגביי הדיונים בתגובות על הנושאים הפוליטיים שעולים אצלי בפוסטים:
1. מדובר בבלוג פרטי, ולפרט יש דעות פוליטיות. הכנסת אג׳נדות מהסוג הזה בכתיבת ספורט ובכתיבה בכלל היא דבר מסוכן עבור כותב, שעלול לאבד קוראים/אהדה ולהתעסק בנאצות וויכוחים. לקחתי בחשבון. יש דברים שיושבים כבד מדיי ומחפשים פורקן מקלדת.

2. אני לא מרבה להגיב בתגובות, למעט תיקונים או רגישות לחוסר אמירת אמת. אבל בעיקר בגלל שאני נמנע מווכחנות שבדרך כלל מובילה למבוי סתום. ת׳אמת, גם מערכת התגובות מקשה על מעקב.

3. עניין ״ישראל היום״ עולה מדיי פעם (מובילים בTGI על ידיעות גם בסופ״ש!) – אז אבהיר: התחלתי לכתוב במקומני רשת שוקן, עברתי דרך מדור הספורט של ״הארץ״, הגעתי ל״גלובס״ ומשם ל״ישראל היום״. הדעות הפוליטיות שלי היו בערך באותו מחנה בכל פלטפורמה שכתבתי בה. כן, ברשת שוקן היו כאלה שכינו אותי ״הפשיסט״. אבל בחיבה.

בית התפוצות בשר ודם
יומן יורובאסקט (1) - אדלשטיין