Photo: fiba.com

לפני הכדורסל, אנשים. מבחינת הנבחרת הישראלית, מעבר לשחקניה שסיימו עונה כמצורעים, מבוזים, הזקוקים לחוק של אפליה מתקנת כדי לדרוך על המגרש, עומד איש אחד, במוקד, אחרי שהיה על המוקד וירד ממנו מצולק ופגוע. ארז אדלשטיין. האקדח שירה ב2:27 לפנות בוקר עדיין מעלה עשן, והיורובאסקט הוא המטף שבעזרתו ינסה אדלשטין לכבותו. גם הוא יודע שזה מסוג השריפות שלא ייכבו לעולם.

אדלשטיין זקוק ליורובאסקט גם על מנת לחזור לעבוד בקבוצה. מכבי והפועל ת"א סגורות בפניו. ירושלים הולכת על מאמן זר כקונספט, לא כגחמה. נותרו קבוצות הדרג השני סטייל חיפה, חולון, אילת, ראשל"צ, אם בא לו לחזור לסיטואציות הללו. זה לא יקרה באמצע העונה כי זה אדלשטיין, אידיאולוג של קולגיאליות מטעם עצמו. ההישארות של רמי הדר אחרי פיטוריו עדיין יושבת חזק בראש. אם דן שמיר חזר לאילת וחולון אחרי צסק"א, גם הוא יכול. פרנסה. או חו"ל – מערבה מכאן, עומדים צוקים, ומחכים. לא בטוח שלאדלשטיין.

הוא חוזר ליד אליהו, זירת הפשע, לא כמטאפורה אלא כי בחוויה שלו, מה שנעשה לו במכבי מתכתב עם פשע. הוא עדיין לא מדבר על זה. לא רוצה. אולי לא יכול. כשכותבים עליו משהו, הוא יורד לרזולוציות ניתוחיות שפורסות טיעונים דק דק. אז אפשר לתאר את כמות המלל שניפק אחרי שאיבד את מכבי. הרי חייבים לעבד את זה עם מישהו. אולי פסיכולוג, משפחה, פיני. אולי הוא לא מרגיש אסוף מספיק כדי לחלוק את זה. אולי הוא לא רוצה לגרד בפצע. אז הוא נתלה בנבחרת. ב"משימה לאומית". הלאומיות היא מפלטו של הפגוע.

והשחקנים, ישראלים. יותם, ליאור, עומרי, גל. אף אחד לא יעשה לו סצינות בחדר ההלבשה, יעמיד אותו חסר מילים מול כוכב יורוליג מלא באגו. יפקפק באופציה השנייה והשלישית של ההתקפה שלו. לא יקשיב לו. חוץ מכארם, ג'ייק ואיתי.

בינתיים, נגד סלובניה וטורקיה, נבחרת ישראל ישבה בספסל של הקבוצה האורחת ביד אליהו. אולי הוא מפחד שבקצה הספסל של הקבוצה הביתית הוא יראה את דמותו של ניקולה וויצ'יץ' או גרוע מכך, את דייויד פדרמן יושב מאחוריו. אולי אם ידרוך במקום בו ניהל מספר כה מועט של משחקים, ירגיש את הרעד ברגליו, את האדמה שפתחה עליו את פיה. ומה הוא צריך את זה. יש לו יורובאסקט על הראש. ואולי איתה תבוא לו איזה נחמה. ואולי לא.

העמדות מתו, הכדורסל חי
יומן יורובאסקט (2) - מסינה