Photo Credit: fiba.com

1. אם אתה חלק מהכדורסל הישראלי מאז שאתה ילד, זה היה שבוע מיוחד להיות בו. בית באליפות אירופה כאן ליד הבית. אמנם אין היסטריה ברחובות, אבל עבור מי שחי את הענף, מדובר בממתק יומי של עיסוק בכדורסל, בהשתקפות של הענף בנבחרת ישראל, עם סיקור תקשורתי מאסיבי ותבלין לאומי כשמדובר בנבחרת שמייצגת את כולנו (כן, גם אתכם אוהדי הפועל ת״א).

מהצד התקשורתי והארגוני, מדובר היה באירוע למופת. כל צורך נענה מייד, וכמעט לא היו כאלה כי הכל היה מתוקתק, ברור, בזמן. הפרטים הקטנים והגדולים טופלו. מתנדבים ואנשי ארגון מפוזרים בכל מקום, מוכנים לעזור. אדיבות ויעילות בסטנדרט שאנחנו כל כך אוהבים לקנא בו בחו״ל. שאפו עצום לחגי סגל ולמארגנים.

עניין הכרטיסים? אני אמביוולנטי לגביו. אני לא בטוח שמחירי הכרטיסים היו העניין המרכזי אלא העניין הציבורי בכדורסל, בענף עצמו. קצת מפחיד להודות בזה, כי אם אנחנו ״מדינת כדורסל״, ואנחנו לא, אז אין כרטיס פנוי חודשים לפני האירוע, ויש שוק שחור, סטייל מכבי ת״א בפיינל פור.

2. בלילות האחרונים כל מי שעזב את אוהל התקשורת בסביבות חצות יצא עם הרגשה של הלם, מחסור במילים, הרגשת ערבוב חזקה, אחרי מסיבות העיתונאים עם ארז אדלשטיין. בגלל נוכחותנו באוהל, לא ראינו את הראיונות המצויינים של ניב רסקין איתו (רק מאוחר יותר בשידורים חוזרים). רק הווטסאפ התפוצץ מתגובות. כשקיבלנו את אדלשטיין למסיבת העיתונאים, זה היה כבר אחרי שניסה לערבב את רסקין. הניסיונות להוציא ממנו תשובה כנה, מחוברת למציאות, נהדפו בקלילות יחסית על קירות הבועה שייצר לעצמו (״אני מקבל אלפי סמסים משחקני עבר״). אתמול שבר את השיא כשענה לרועי כהן מישראל היום (ואח״כ התברר שגם רמז כך לרסקין) שרק מי ששיחק כדורסל מקצועני יכול להבין את הסיטואציה. זה תשובה יום הדין של מאמנים שאין להם תשובה.

3. נדבר כדורסל? למי יש חשק.

4. וזה מה שכתבתי לעיתון היום:
תרבות ספורט שמקדשת את עריפת ראשו של המאמן כברירת המחדל שלה היא תרבות קלוקלת שמונעת מעצמה תחקיר יסודי על בעיותיה ומניעיה. אבל נדמה שבמקרה של נבחרת ישראל וארז אדלשטיין, העניין שונה.

הכישלון המקצועי הקולוסאלי של אדלשטיין לא נותר רק בתחומי המגרש אלא גלש לזימונים, לאזור הקווים ומעבר להם. לכן נדמה שהכדורסל הישראלי ברמת הנבחרת הבוגרת שלו צריך רענון מחשבתי, עם יצירתיות אמיתית אבל כזו שלא מאוהבת בהרגליה, ומסוגלת למקסם סגלים עם חוסרים בגודל ובקליעה.

ברמת הכישרון והאתלטיות החסרה שלנו כדורסל מותאם ליכולות, ולא כזה שעושה נעים לאגו של המאמן, יהיה יעיל יותר, שאותו יביא מאמן עם אישיות שמסוגלת לשמור על פאסון גם אם הסערה גדולה בפנים, המסוגל להתנתק מרעשי הרקע ומכל מה שמאמן בעידן התקשורתי הנוכחי צריך להתמודד איתו.

בסופו של דבר, הבחירות המקצועיות של אדלשטיין, התנהלותו ומבנה האישיות שלו אחראיים במידה רבה לתוצאה העגומה, והצדיקו רבות מהביקורות ומהטענות שנשמעו כלפיו. ענף הכדורסל כולו חש כאב עצום שלשום בלילה, כאב שפילח את הלב, כשהמארחת, נבחרת ישראל של כולנו, הפכה למארחת נדיבה מדי שהושארה מחוץ למסיבה.

אדלשטיין הוא לא סתם מטרה נוחה ומיידית להפיל עליה את התיק – אלא הוא הפרצוף של הקמפיין הזה, כל בחירה ובחירה שלו. חוסר ההתעקשות על צירוף איתי שגב, הציוות של דוסון בעמדה ‭ ,2‬ הרוטציה הקצרה וההתפרקות מול איטליה במשחק פתיחה שהיה לו זמן רב להתכונן אליו בידיעה שמסינה יפרק את השיטה שלו, מחסור בתוכנית משחק אלטרנטיבית, שמרנות בניהול המשחק, חוסר יכולת להבחין שמשחקי האימון מסנוורים וההתאהבות בשיטה היתה משכרת ומשקרת, ועד לראיון המביך ומסיבת העיתונאים אחרי ההפסד לגאורגיה.

לא היה אכפת לנו שהכדורסל של אדלשטיין הוא סוציאליסטי, לא מעודכן, ומתיימר להחמיא למאמן מאשר לייצר סלים, כל עוד היה זה כדורסל שהבליט יתרונות והיה ברובו מנצח. לא היה אכפת לנו שהמאמן חושב שהפטריוטיות והאהבה לכדורסל הישראלי רשומות על שמו בטאבו בגלל כמה סיסמאות שחוקות שהוא מקפיד לנפק בכל ראיון, כל עוד הוא היה הוגן מספיק להכיר ציבורית בכישלון העצום של הקמפיין הזה ולא מנסה לערבב ולגנוב דעת.

לא היה אכפת לנו שהמאמן כל הזמן בוכה, לפעמים עם דמעות אמיתיות ולפעמים עם תשובות בכייניות, אם הוא היה יודע לאזן את זה עם פאסון וקור רוח כשזה נדרש ממנו. לא היה אכפת לנו אם אדלשטיין לא היה משכנע את עצמו שהביקורות עליו אישיות, ומצייר לו נרטיב של שחור ולבן ובכך עוזר לו להתמודד איתן, אם זה לא היה מונע ממנו להגיב עניינית, בעיניים פקוחות, על טענות לגיטימיות ומוצדקות. לא היה אכפת לנו אם כשהוא אומר, בתגובה לביקורות, שהוא "מכיר את האינטרסים", אם היה מסביר למה הוא מתכוון ומה האינטרסים ושל מי.

אז כשכל זה אכן קורה, אכפת לנו. כי "אינטרסים" נשמעים טוב יותר מהאמת, חגיגת ההתקרבנות בעיצומה, והוא בכלל "מהעמק" אז עזבו אותו באמאש'כם, הוא גם ככה רגיש. כל זה הוביל ליד אליהו של אתמול.

אם לאולם כדורסל היו ידיים, עיניים ואוזניים, הוא היה משתמש בהן אתמול כדי לכסות עם הידיים את עיניו ואוזניו ולא לראות את הכיסאות הריקים והכדורסל הנוראי וכדי לא לשמוע את חריקות הנעליים במשחק האחרון של הקמפיין הטראגי הזה.

יורובאסקט (4) - שרודר
האמנם תחזור?