האמנם תחזור?

קבוצה התקפית בנתניה לעד תעמיד באוויר את הזכרונות, ואיתם הערגה לאימפריה. אך זו, האהובה והצהובה, לא תחזור.

1. שירת "האימפריה עוד תחזור" הרעידה את האיצטדיון בנתניה, מצמררת גם את הנוקשה שבעורות, כמו טיל מיתרי קול – אפידרמיס, עת הפועל חיפה הוכרעה על הדשא. משחק נהדר, אווירה מחשמלת, משפחות, ילדים, אקססוריז של עידוד, ותחושה נקייה בלב, נטולת ציניות, מרירות או תסכול מצטבר כמו שרק אוהדי הצלחות, נטולי קילומטרז' או הכרה עמוקה של הסגל, יכולים להרגיש. כמוני.

ובאוויר, בחלל הריק בין אדם לאדם, בין יציע ליציע, עמד ריח מיוחד, לא רק של מתיקות הניצחון, לא רק של הבל פיו של השיכור בשורה לפנינו, אלא ריח ניצחונה של דרך, של שיטה מכריעה, של שמחת חיים, של כדורגל המכיר דפוס אחד בלבד, לכיוון השער של היריב. כי קבוצה התקפית בנתניה לעד תעמיד באוויר את הזכרונות, ואיתם הערגה לאימפריה, למכבי נתניה זוללת התארים של סוף שנות השבעים – תחילת השמונים של המאה הקודמת (לעזאזל אנחנו זקנים). אך האימפריה, אהובה וצהובה, לא תחזור.

נתניה מגרדת בגדם התארים שלה כמו מי שאיבד רגל וחווה כאבי פנטום. היא לא תחזור כי למרות שויקי כחלון הוא שם נתנייתי גנרי, האחים מכנס לא יחזרו, כי שנות השבעים לא יחזרו, כי מבט לספורט עם אורלי יניב וניסים קיויתי לא יחזרו. הערגה תחזור, אף פעם לא עזבה בעצם. והפחד נשאר. לא עזב לרגע. הפחד רק לא להיות כמו אוהדי הבוסטון רד סוקס של עד שנת 2004. רק לא להיות אוהדי השיקגו קאבס עד שנת 2016. נסתפק בלהיות אוהדי הפועל ב"ש עם הארבעים שנה שלהם. ואז יש עוד 6 שנים למנאייק. רק שיהיה בימיי חיינו. האי-מפריה, נטולת תואר 34 שנים, משייטת באוקיינוס יבש, התנתקה מיבשת התארים. האם היא בכלל זוכרת את הדרך חזרה? נדמה שהמצפן של דראפיץ' וברדה מראה סימני חיים.

2. ב"חבר'ה הטובים", סרט שמתכתב עם השפה נתנייתית, הוייז גאי בילי באטס יוצא מהכלא, ומנסה, במסיבת השחרור שלו בבר של הנרי היל, לזכות בחזרה בכבוד שאבד לו בכל השנים שבילה בפנים. הוא נופל על טומי דה ויטו (ג'ו פשי האגדי) ורוצה לקחת לו את הפנדל. כך זה הרגיש אתמול כשערן לוי ניסה להכריח את המנהיגות שלו בחזרה על הקבוצה לאחר שחזר מפציעה. בכל פעם שאומרים את שמו של לוי, כוכב עם כתמי טחינה על החולצה, צריך גם להוסיף יתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם,וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל. אבל כפיית המנהיגות שלו צורמת. קבלת ההחלטות שלו שנויה במחלוקת. הבעיטות אגואיסטיות, והויכוח הילדותי על בעיטת הפנדל חשף צרות עין. הרצון להתעמת עם שחקני היריבה בכל תאקל או פאול אגרסיבי, משדרים מסר של בעל בית, אבל כזה שכופה את רצונו, מרוויח אותו מפחד, לא מכבוד. ועדיין לוי אדיר. איום תמידי על השער. מאז איציק זוהר בקופסא לא היה צורך כזה לקשור חוט אדום סביב הרגל של בועט נתנייתי, לסימון ושמירה עליונה.

לוי הוא גם איום על האווירה במגרש, ועל הפרצוף של זה שיבוא מולו. לאחר שכבש את הפנדל, קייטה החל צועד לכיוונו, תהה אם להצטרף למחבקים ולמברכים. בחצי הדרך סבב על עקבו והחל לצעוד לכיוון עיגול האמצע. אחר כך הוחלף במחצית. גבולות הגיזרה שלו, של הקבוצה, הוגדרו. גם ג'ו פשי שהתעסק עם בילי באטס גמר עם כדור בראש.

3. אנשי נתניה שהיו אתמול באיצטדיון שלהם, השתמשו בלוגיסטיקה הפוכה: חונים רחוק כדי שיהיה אפשר לצאת בצורה חופשית יותר, עומדים בתור מבלי להידחק ואז נכנסים מהר יותר, מבינים שלמרות שהכל מתנקז אל משפך אנושי המחייב מרפקים חדים, אפשר להיכנס מבלי לחוות אונס רגשי. ובפנים, מואר ושמח. האווירה משפחתית ומכילה. גם הבחור עם כובע הגרב שישב לפנינו והתעקש לעשן, לקלל ליד הילדים ולמסטל בהבל פיו את כל מי שהיה ברדיוס של שלוש שורות מסביבו, הוכרע והצטרף לסטנדרט המיושב שנקבע סביבו. תיאוריית החלונות השבורים בשידור חי. אבל אם הורגש השבוע מחסור בוודקת פיצוציות, זה בגללו.

אלה שהגיעו אתמול לאיצטדיון בחרו בחירה מודעת להימנע מהכיכר ההיא בת"א, עם ההפגנה. כי הכיכר ההיא מזכירה לנתניה יותר מדיי את אוסלו, את הפיגועים בקניון השרון, ברחוב הרצל, בואכה הים, עד לערב פסח ויבבת האמבולנסים בואכה מלון פארק. זו ה"מורשת" שהיא זוכרת. ועדיין, איצטדיון שלם שר לכבודו של בחור בשם עלי מוחמד. והאיצטדיון כולו בא אל מוחמד. גם דיא סבע זכה להומאז', כששירת העידוד שהוקדשה בזמנו למומו שירזי, שחרך את אגף ימין של הקופסא לקול עידוד של צעקות "דיו דיו", הוסבה עבורו ל"דיא דיא". ככה זה ליברליות אמיתית, כמו בסנדביץ' טוניסאי, יש מקום לכולם.

4. ואולי בכל זאת תחזור, סעמק. מה, לא חזרנו אנחנו אחרי 2000 שנה?

יומן יורובאסקט (5) - חצות באוהל התקשורת
הסיפתח של קטש

תגובות

  • גיא זהר

    כמו סנדוויץ' טוניסאי ששמו בו יותר מדי חריף בשביל אשכנזי כמוני, זה מאוד טעים עד שמה שלא לשמה (הפוליטיקה) נכנסת. וכן, אם תלכו בדרך הנכונה, תחזרו. את המסע שלנו התחלנו עם אביתר אילוז, גל אראל, דובב גבאי וקובי דג'אני. אירופה לא מילה גסה.

    הגב
    • משה

      גם למזרחי כמוני, מאולץ ומאומץ.
      מעבר לכך בהצלחה לנתניה, כיף של קבוצה.

      הגב
  • אריאל

    הפיסקה הראשונה כל כולה מחווה לזוהיר בהלול. בשבילי הוא היה הגדול מכולם.

    הגב
  • yaron

    אחלה פוסט, תענוג לקרא :-)
    מסכים שנתניה האגדית לא תחזור כי שנות השבעים לא יחזרו.
    אחד הדברים שאני זוכר (במעורפל) מהתקופה הזאת זה את הכבוד שרכשתי (אוהד מכבי אנוכי) לנתניה של המכנסים ובית"ר של מלמיליאן ונוימן. גם זה לא יחזור...
    אבל אולי משהו חדש יבוא. בכל זאת, מעל ל-11 אלף צופים באיצטדיון מודרני. ואל דאגה, כשיהיה צורך אמיתי (שלהם) הם גם יוסיפו יציעים מאחורי השער.
    לגבי ערן לוי - מה ששלו שלו! אני מעריך שאם דראפיץ' ישאר ונתניה תרצה להמשיך ולהתקדם הוא יצטרך ללמוד להיות "עוד" שחקן רוטציה.

    הגב
  • צור שפי

    נתניה אכן כיפית. העזרה מהשופט היתה מיותרת ולקחה ממנה תשומת לב וקרדיט שהגיעו לה (קצת כמו סיטי-ארסנל היום). לפי הבנתי נקבע מראש שאת הפנדל, אם יהיה, יבעט לוי ככה שהאשם במקרה הזה הוא קייטה.

    הגב
    • גיא זהר

      צור, אל תפול לשיח הבכייניקלינגר הזה (שמגובה בכמה אוהדי מכבי). הפנדל על דיא דיא היה גבולי אבל בהחלט סביר והצהוב השני לעב"ב מוצדק (בלי קשר להתחזות המכוערת של אלקסלסי). גלישה עם רגליים קדימה לכיוון השוער דינה צהוב.

      הגב
      • יוני

        מי הם אותם אוהדי מכבי?
        אני הייתי מוציא לבן בסט אדום ישיר.
        מכביסט

        הגב
        • גיא זהר

          חפש בצבא הקרוב לביתך. יש כאלו ששונאים את רינשרייבר (בצדק, שופט גרוע) עוד מהדרבי הזכור לרע וכל החלטה שלו סבירה יותר (כמו במשחק הזה או בפנדל על מליקסון) או פחות לא משנה להם כלום.

          הגב
          • יוני

            נו אז אם אפילו אתה טוען שהוא גרוע אנחנו בסדר הפעם.

            הגב
      • צור שפי

        גיא, ראיתי שוב. אתה צודק בעיקרון אבל טיפה פורמליסט/קשוח לגבי עב"ב. נכון שהוא הגיע בגלישה מסוכנת אבל נדמה לי (למרות שזה לא לגמרי חד ערכי) שהוא נמנע אקטיבית ממגע עם אלקסלסי ככה שהרחקה בצהוב שני במצב כזה היא אולי בסדר מבחינת החוק היבש אבל לא מבחינת מה שנקרא חוק ההיגיון. ברור כמובן שהוא הורחק כי ריינשרייבר חשב שהוא פגע בפועל בשחקן.

        הגב
  • איציק מהקיבוץ

    אהבתי מאוד!
    הכתיבה המפוכחת של הפוסט וגם הכתיבה על הרגשות הנוסטלגים למי שגדלו, כמוני, על נתניה של השנים הגדולות.
    לא מסכים איתך בנושא יום הזכרון לרצח רבין.
    אני באופן אישי, אוהד נתניה מגיל 6 בשנות ה 80, הלכתי בערב יב בחשוון שהיה ביום שלישי לאסיפה ישראלית. פרוייקט של 6 אסיפות גדולות שבהן שיחה בין מגזרית על הערכים המרכזיים של הדמוקרטחה הישראלית וטקסי זכרון לרבין תוך גינוי הסתה ורחאה לדמוקרטיה. משתתפים חניכי בני עקיבא , דרור ישראל ועד השומר הצעיר,יהודים וערבים, מבוגרים וצעירים. היה חשוב מאוד.

    הגב
  • אבי 2

    הפסקא על ערן נהדרת.
    בתור אוהד הפועל שהיה במשחק, היתה אווירה מופלאה, שני מועדונים שמשוועים לקצת אוויר פסגות, כדורגל טוב ופשוט נחת.
    לצערי, למרות הגחמות על השיפוט, נתניה היתה ראויה לניצחון לכל אורך המשחק.

    הגב
  • פה איתמר

    כתוב יפה.
    תודה.
    אתה חושב שמתישהו הספורט יהיה בידור כמו באמריקה?

    הגב
  • אייל הצפון

    כיף לקרוא אותך, וטוב שעוד לא פסה הרומנטיקה.
    כילד בקיבוץ של סוף שנות השבעים ותחילת השמונים, ניסו לשנכע אותי לאהוד הפועל (לא משנה איזו), ומאן יו, כי סבא שלי, בן 94 החודש שיחיה, גר 10 דקות הליכה מאולד טראפורד. אומרים שהוא התגייס לצי רק כדי לא לקראת את הקבוצה משחקת במיין רואד. אבל בשנות השבעים של המאה שעברה, העולם עדיין היה בשחור לבן, והכדורגל השמח היה בנתניה. ובאנפילד. וכולם ידעו שכבל תחרות רק אחד זוכה במקום הראשון, ושאנחנו הכי טובים, גם אם מישהו אחר ניצח.
    וזה דבר שלא יחזור. אולי יהיו חריגים אבל צריך יותר מדי צירופי מקרים כדע שמקרה לסט יחזור. הכל זה כסף גדול מבחוץ, ואנשים עם מבטאים מוזרים וכיסווי ראש מצחיקים, שרואים רק את השורה התחתונה, ושקנו צעצוע, כי הם יכולים ויזרקו אותו כשימאס להם ממנו בוחרים מי יהיה מזג האוויר. ועבורם אין הבדל בין המועדון לאשה, רק שאנחנו עם אותה אחת והם מחליפים מתי שמתחשק להם.
    ובכלל, גם האישה שלנו הייתה שמחה וגרמה לנו הנאה, כשזכינו באליפות. אבל אנחנו לא מחליפים....

    הגב
    • דורון קרמר

      ״ליברפול באנגליה, נ-תניה בישראל, היידה נ-תניה!״

      הגב
  • דורון יצחקי

    שמח לראות את ההצלחה של נתניה, משפחה שגרה צמוד לקופסא לקחה אותי כילד לראות את הכוכבים של אז , ויקטור סרוסי, שרגא טופלנסקי, שרגא בר ועוד, אגב שיחקו בירוק לבן טרום גלי...... אבל מה שהחזיר אותי באמת אחורה זה "ליברפול באנגליה,נ-תניה בישראל..." כי אצלנו היו שרים "לידס יונייטד, יהוד". הכל יחסי בחיים. לי, אפילו תקווה אין.......

    הגב
  • Zork

    יפה מאוד, רק שאני לא בטוח שהזיכרון הכללי בנתניה של אוסלו הוא רק פיגועים ומוות, כי אני מאמין שבמשך השנים הזיכרונות האלו התעצמו בכל ישראל.

    הגב
  • דורון (אחר)

    הייתי במשחק בשבת, כאוהד הצלחות של הפועל חיפה שגר לא רחוק מנתניה (ותמיד מסמפט את הנתנייתים).
    באמת אווירה מצויינת והרבה משפחות, והקהל של שתי הקבוצות נתן הופעה יפה.
    יש בנתניה קבוצה כיפית, אבל קצת נאיבית, אפילו הפועל חיפה ביום קצת פחות גרוע של ממן (אני לוקח על עצמי את האחריות לנאחס) היתה כובשת אחד או שניים ומשנה את הסיפור.
    לגבי ערן לוי, זה האיש. בלי המריבות על הפנדלים הוא לא היה נותן כאלה מסירות ובעיטות מופלאות. זו חבילה אחת.
    על השיפוט אכן אין מה להרחיב, אבל הייתם יותר טובים גם לפני הפנדל והאדום.
    אני לא רואה סיבה שהאימפריה לא תחזור, אם באר שבע חזרו (נכון שהם נהנים מהגב הכלכלי של ברקת), אין סיבה שנתניה שהיא עיר כדורגל בנשמה לא תחזור לגדולתה.

    הגב
  • miranda veracruz de la hoya cardenal

    אפשר להחליף צהוב באדום ונתניה בליברפול :-(

    הגב
  • Dr. van nostrand

    תודה על המחשבות, דורון.
    תודה גם לשאר הכותבים על קבוצות כמו נתניה, הפועל חיפה וכדו' ( נורדיה בקרוב? ).
    תודה לכדורגל ולליגות שמטפחות בנו תקוות רק כשיש איזשהו צל של סיכוי דרך אי אלו משוואות וספקולציות לדמיין איכשהו קונסטלציה בה האימפריות העשירות נופלות ולאורך עונה של 36 מחזורים קבוצה עם תקציב בינוני יחסית תוכל להחזיק מעמד ולעשות זאת.

    בואו רק נקווה שגם בסיבוב ( לפני הסיבוב השלישי ) משחקים של הפועל חיפה ונתניה יהיו רלוונטיים לציבור הרחב.

    דווקא אצלי הסיפור של לסטר הוכיח לי סופית והרמטית שאין לי מה לחפש בעניין פיקטיבי הנוצר בליגות.
    נהנה לראות תקצירים בשביל להירגע, לראות תנועה על המגרש ומהלכי ספורט תחרותי. אולם ברמה של לעקוב אחר טבלאות וספקולציות אין לי סבלנות ולו לרגע.
    הרי הדבר הכי מדהים ולא צפוי אי פעם קרה.
    ועדיין- זה לא הזיז לי מאומה.
    מן הסתם כי 12 המשחקים האחרונים של אותה עונה היו מול קבוצות אחרות בכלל ואת האליפות חוגגים בבית של וארדי ולא על הדשא.
    אם אלה הרגעים הגדולים והבלתי נשכחים של הכדורגל, אני מעדיף לא להיות קשור לזה.
    נסיון הרומנטיזציה אינו עולה בקנה אחד עם המציאות,
    הכל- אבל הכל, זה פונקציה של כסף.
    כל השאר הבלחות ואנומליות, רק שלהבדיל מזכייה בלוטו שם אתה בעצם בפוקס לא נורמלי יוצא מהמעגל שאתה נמצא בו... זכייה מקרית באליפות לא משנה דבר בסטטוס שלך ואם אתה לא שופך טונות של כסף חוזרים מהר מאוד לאותה נקודה והיא שלא משחקים על כלום במרכז הטבלה בעוד הליגות הם הסיפור הבלעדי של תחרות בטבלה בין קבוצות עשירות, בינם לבין המשוכות האחרות שאמורים להוציא מהם מידי שבוע 3 נקודות.

    אז מאחל שנהנה מהרגעים המעטים שיש להפועל חיפה ונתניה להיות חלק מהסיפור.
    כי לא יהיו הרבה רגעים כאלה.
    וכן, אם כבר... אז למה לא עד הסוף.

    הגב
  • הופמן

    נפלא

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *