1. שירת "האימפריה עוד תחזור" הרעידה את האיצטדיון בנתניה, מצמררת גם את הנוקשה שבעורות, כמו טיל מיתרי קול – אפידרמיס, עת הפועל חיפה הוכרעה על הדשא. משחק נהדר, אווירה מחשמלת, משפחות, ילדים, אקססוריז של עידוד, ותחושה נקייה בלב, נטולת ציניות, מרירות או תסכול מצטבר כמו שרק אוהדי הצלחות, נטולי קילומטרז' או הכרה עמוקה של הסגל, יכולים להרגיש. כמוני.

ובאוויר, בחלל הריק בין אדם לאדם, בין יציע ליציע, עמד ריח מיוחד, לא רק של מתיקות הניצחון, לא רק של הבל פיו של השיכור בשורה לפנינו, אלא ריח ניצחונה של דרך, של שיטה מכריעה, של שמחת חיים, של כדורגל המכיר דפוס אחד בלבד, לכיוון השער של היריב. כי קבוצה התקפית בנתניה לעד תעמיד באוויר את הזכרונות, ואיתם הערגה לאימפריה, למכבי נתניה זוללת התארים של סוף שנות השבעים – תחילת השמונים של המאה הקודמת (לעזאזל אנחנו זקנים). אך האימפריה, אהובה וצהובה, לא תחזור.

נתניה מגרדת בגדם התארים שלה כמו מי שאיבד רגל וחווה כאבי פנטום. היא לא תחזור כי למרות שויקי כחלון הוא שם נתנייתי גנרי, האחים מכנס לא יחזרו, כי שנות השבעים לא יחזרו, כי מבט לספורט עם אורלי יניב וניסים קיויתי לא יחזרו. הערגה תחזור, אף פעם לא עזבה בעצם. והפחד נשאר. לא עזב לרגע. הפחד רק לא להיות כמו אוהדי הבוסטון רד סוקס של עד שנת 2004. רק לא להיות אוהדי השיקגו קאבס עד שנת 2016. נסתפק בלהיות אוהדי הפועל ב"ש עם הארבעים שנה שלהם. ואז יש עוד 6 שנים למנאייק. רק שיהיה בימיי חיינו. האי-מפריה, נטולת תואר 34 שנים, משייטת באוקיינוס יבש, התנתקה מיבשת התארים. האם היא בכלל זוכרת את הדרך חזרה? נדמה שהמצפן של דראפיץ' וברדה מראה סימני חיים.

2. ב"חבר'ה הטובים", סרט שמתכתב עם השפה נתנייתית, הוייז גאי בילי באטס יוצא מהכלא, ומנסה, במסיבת השחרור שלו בבר של הנרי היל, לזכות בחזרה בכבוד שאבד לו בכל השנים שבילה בפנים. הוא נופל על טומי דה ויטו (ג'ו פשי האגדי) ורוצה לקחת לו את הפנדל. כך זה הרגיש אתמול כשערן לוי ניסה להכריח את המנהיגות שלו בחזרה על הקבוצה לאחר שחזר מפציעה. בכל פעם שאומרים את שמו של לוי, כוכב עם כתמי טחינה על החולצה, צריך גם להוסיף יתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם,וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל. אבל כפיית המנהיגות שלו צורמת. קבלת ההחלטות שלו שנויה במחלוקת. הבעיטות אגואיסטיות, והויכוח הילדותי על בעיטת הפנדל חשף צרות עין. הרצון להתעמת עם שחקני היריבה בכל תאקל או פאול אגרסיבי, משדרים מסר של בעל בית, אבל כזה שכופה את רצונו, מרוויח אותו מפחד, לא מכבוד. ועדיין לוי אדיר. איום תמידי על השער. מאז איציק זוהר בקופסא לא היה צורך כזה לקשור חוט אדום סביב הרגל של בועט נתנייתי, לסימון ושמירה עליונה.

לוי הוא גם איום על האווירה במגרש, ועל הפרצוף של זה שיבוא מולו. לאחר שכבש את הפנדל, קייטה החל צועד לכיוונו, תהה אם להצטרף למחבקים ולמברכים. בחצי הדרך סבב על עקבו והחל לצעוד לכיוון עיגול האמצע. אחר כך הוחלף במחצית. גבולות הגיזרה שלו, של הקבוצה, הוגדרו. גם ג'ו פשי שהתעסק עם בילי באטס גמר עם כדור בראש.

3. אנשי נתניה שהיו אתמול באיצטדיון שלהם, השתמשו בלוגיסטיקה הפוכה: חונים רחוק כדי שיהיה אפשר לצאת בצורה חופשית יותר, עומדים בתור מבלי להידחק ואז נכנסים מהר יותר, מבינים שלמרות שהכל מתנקז אל משפך אנושי המחייב מרפקים חדים, אפשר להיכנס מבלי לחוות אונס רגשי. ובפנים, מואר ושמח. האווירה משפחתית ומכילה. גם הבחור עם כובע הגרב שישב לפנינו והתעקש לעשן, לקלל ליד הילדים ולמסטל בהבל פיו את כל מי שהיה ברדיוס של שלוש שורות מסביבו, הוכרע והצטרף לסטנדרט המיושב שנקבע סביבו. תיאוריית החלונות השבורים בשידור חי. אבל אם הורגש השבוע מחסור בוודקת פיצוציות, זה בגללו.

אלה שהגיעו אתמול לאיצטדיון בחרו בחירה מודעת להימנע מהכיכר ההיא בת"א, עם ההפגנה. כי הכיכר ההיא מזכירה לנתניה יותר מדיי את אוסלו, את הפיגועים בקניון השרון, ברחוב הרצל, בואכה הים, עד לערב פסח ויבבת האמבולנסים בואכה מלון פארק. זו ה"מורשת" שהיא זוכרת. ועדיין, איצטדיון שלם שר לכבודו של בחור בשם עלי מוחמד. והאיצטדיון כולו בא אל מוחמד. גם דיא סבע זכה להומאז', כששירת העידוד שהוקדשה בזמנו למומו שירזי, שחרך את אגף ימין של הקופסא לקול עידוד של צעקות "דיו דיו", הוסבה עבורו ל"דיא דיא". ככה זה ליברליות אמיתית, כמו בסנדביץ' טוניסאי, יש מקום לכולם.

4. ואולי בכל זאת תחזור, סעמק. מה, לא חזרנו אנחנו אחרי 2000 שנה?

יומן יורובאסקט (5) - חצות באוהל התקשורת