1. נדמה שבאינטרס הישראלי הצר, מלחמת לוחות הזמנים והכאוס בין פיב"א ליורוליג, שיצרה שיטה מעוותת לקביעת העולות למונדובאסקט טובה ליהודים. עם מאמן חדש וסגל שרובו זוכה לקרדיט גדול בפעם הראשונה, יריבות פחות איכותיות שבדרך כלל נחשבות בלתי עבירות מבחינת ישראל (יוון) הן מתנה משמיים כדי להיכנס לעניינים, לרפרף על ההתרגשות וגם להשיג תוצאות. הטראומה מהקיץ האחרון גרמה לתחושה שצריך לבנות לטווח רחוק, אליפות אירופה ב2021. אבל אי אפשר להתעלם מההזדמנות שאפשר לגנוב כאן הופעה במונדובאסקט. כן, יש כאלה שזה מרגש אותם. הבחירה בין שמינית גמר יורובאסקט (המטרה אליה כיוונו בקיץ האחרון) ב 2021 לבין הופעה באליפות העולם 2019 ברורה בצורה חד משמעית לכיוון המפעל בו השתתפנו בו בפעם האחרונה ב1986 (מקום 7!).

וכל הדיבורים על שיטה עקומה ומגוחכת, והיא אכן עקומה ומגוחכת, ועל משחקים מול נבחרות שלא מייצגות את הרמה האמיתית של הכדורסל בארצן, לא רלבנטיים. חלק ממשחקי מוקדמות מונדיאל 1970 המיתולוגי והחד פעמי מבחינת ישראל, נערך מול נבחרות ששיחקו עם שחקנים יחפים.

2. אז איך היה הסיפתח של קטש? סביר פלוס מול נבחרת שנראה שהמנהל המקצועי שלה הוא דריל מורי על אקסטזי, שקונסת כל מי שזורק ל-2 נקודות, ששואלת כל הזמן למה לזרוק ל2 אם אפשר ל3, ולכן מאפשרת פתרונות הגנתיים נוחים כמו חילופים על כל חסימה שמנטרלים את הקלעים (במיוחד עם גבוה עם ידיים טובות כמו ריצ'ארד האוול) או איזורית בהפוך על הפוך שמאפשרת כיסוי טוב של הקלעים. האיזורית של קטש קצת הפתיעה אותי כי במו אוזניי שמעתי אותו אומר ש"כבר אין דבר כזה איזורית" והחוקים ההגנתיים הם אותם חוקים. הוא כמובן צודק אבל נדמה שהשימוש באיזורית שמור לקבוצות ברמה נמוכה ומעוטות כלים התקפיים.

התקפית, הפתעה הפתעה, ראינו המון וריאציות של פיק אנד רול וכמה תנועות התקפיות שלמרות תקופת ההכנה הקצרצרה נראו מתורגלות ומאומנות. והדבר החשוב ביותר שהנבחרת צריכה, בטח בסוג כזה של הכנה, הן עקרונות: לאורך מרבית הקריירה שלו כמאמן הכדורסל של קטש היה בנוי על עקרונות ופחות על תרגילים מורכבים. זה מה שהוא הביא. ריווח, לאן זזים כשיש חדירה מפיק אנד רול, מה עושים כשהפיק אנד רול לא תפס (מנסים שוב), ואיך זזים כשהכדור נכנס פנימה. ההיכרות של השחקנים מהליגה, עם הטרנדים המתחלפים (הובלה לביין ליין בלואו פוסט) עוזרת להכניס חוקים מוכרים.

קטש הרבה להחליף, שמר על רגליים טריות מרבית הזמן והשתמש ברוטציה רחבה כדי להכניס כמה שיותר שחקנים לעניינים. תמיר בלאט נזרק למשחק ברבע הראשון ושיחק כאילו היה שם תמיד, והופעת הבכורה הטובה שלו מגיעה שבוע לאחר מה שנראה היה כפציעה מסיימת עונה. הבחור הוא זן נדיר. אבי בן שימול, שותף עבר לצ'ייסרים עם קטש, עם הופעת בכורה בגיל 32, נראה מתרגש הרבה יותר ממנו. חואקין שוכמן, קפטן נבחרת בעתיד, הוא כל מה ששחקן ישראלי חייב בסט הכלים שלו: קליעה משולבת באתלטיות, אופי בלתי מתפשר וחיפוש טובת הקבוצה בכל עת. איתו, בלאט, זלמנסון, גינת,דאוסן, מנקו (וזוסמן ושגב) קיבלנו הצצה אל העתיד והוא נראה לא רע בכלל. מכל אלה יש כרגע אולי שני שחקנים על גבול היורוליג אבל אפשר להתנחם בגרעין שיכול לתת אופי ורעננות לנבחרת המוכה מהקיץ האחרון.

3. וקטש, כמו מאמני נבחרת בעבר, מודה לחוקי ההתאזרחות הישראליים ולצדיקות שנלחמות עבור עם ישראל. את מזל האוול ניתן לצרף אל הרשימה המפוארת של גיבורות ישראל הכוללות את מרים שארפ, דבורה הנביאה, יעל אשת חבר הקיני וציפי לבני והשמועות שסעיב עריקאת מכיר ממש מקרוב. אשת חיל מי ימצא? משרד הפנים כמובן.

מתאזרח הבונוס, ג'ייק כהן, נראה קצת כועס והירבה להתעסק עם אסטונים חביבים שרק רצו להטיח עוד ועוד שלשות בעוד הוא שולח לעברם מרפקים לא מדויקים. אם דין יששכרוף השקרן היה משחק בנבחרת ישראל הוא כנראה היה מבקש מכהן להצטרף למלשינים של "שוברים שתיקה", ולהעיד שזה בגלל אקיבוש, במידה והוא היה מוצא את האסטוני הנכון כמובן. אולי כהן נעלב שמכבי ת"א בחרו להקריב אותו לטובת היחסים עם הנבחרת וזה מעיד על המעמד שלו בקבוצה. מצד שני הוא נמנע מהתבוסה בברצלונה והרוויח 2398 פעמים בהם הכרוז, שכנראה הוא בעל מניות בחברה לייבוא מכשירי שמיעה, הכריח את הקהל להשמיע את הקריאה המאולצת, שאף פעם לא נמאסת (סתם), שלעולם לא יימצא לה תחליף, שתלווה אותנו עד קברנו, "אל אל ישראל".

4. וקצת מורשת קולין קאפרניק לסיום: אם האיגוד מביא זמר לשיר את ההמנון לפני המשחק זה סבבה לגמרי, אבל אפשר לבקש מהבחור האלמוני שיכבד את ההמנון ולא יגיע במכנס דמוי טרנינג שמגיעים לו עד מעל הקרסוליים, חולצה שנלקחה מהארון בעיניים עצומות, וסניקרס נטולי גרביים, בגרדרובה שמתאימה להוריד את הכלב לסיבוב פיפי בשש בבוקר כשאף אחד לא רואה אותך, ולא לשירת המנון לאומי.

האמנם תחזור?
שיעור בצניעות לנובורישים