פורסם הבוקר (ברובו) ב"ישראל היום":

את קורט ההתנשאות הנובורישית של ב"ש שנישא באוויר היה ניתן להריח היטב מתוכניות הדיבורים בטלוויזיה וברדיו לקראת המשחק, כאילו השנתיים האחרונות והמוצלחות של ב"ש עומדות תלויות ללא הקשר זמן, והפכו את נתניה להערת אגב בתולדות הכדורגל הישראלי. זה הרגיז כמו מישהו שעוקף אותך בתור תוך התעלמות מוחלטת ממך.

לכן אתמול בערב הייתה הזדמנות נאותה לתת שיעור בצניעות סטייל נתניה ולעשות קצת צדק. וצניעות היא מילת המפתח. למשל ערן לוי, השסתום שדרכו זורמת או נתקעת ההתקפה, ברצונו יחזיק את הכדור כאילו יש לו בראש שעון התקפה של 24 שניות והוא מנסה למצות אותו עד תום, ברצונו יעביר מסירת אומן שטובי הפיזיקאים מנסים לברר כיצד ניתן לייצר זווית כזו עם נעל כדורגל, וברצונו יבעט לכיוון השער, יפגוש במסגרת, ברשת, או יקפיץ את כיפת ברזל לירי תלול מסלול לאזור עוטף פולג. בכל מקרה, לוי בדרך כלל מתעקש לסחוב כמעט 90 דקות עד שהוא מבקש חילוף, הסכים לוותר בדקה ה־74 כדי לתת למחליף דידייה קוגבניה את הכבוד להצניע את בכר ושות'.

עוד קצת שיעור בצניעות? השלט שניתלה ביציע האוהדים הבאר שבעי הצהיר: "תראה בני, כאן הורדנו אותם ליגה", זכר למשחק הירידה בעונה הראשונה באיצטדיון. אז בגלל שנתניה היא יישות דמוקרטית ומלאת הומור, בדרך כלל אין לנו בעיה עם עקיצות סרקסטיות מהסוג הלא מזיק הנ"ל. אבל מבאר שבע? שעד לפני כמה שנים הורידו מאמן מהכביש וכמעט גרמו לו לתאונת דרכים? שהסירחון מהקבוצה השתווה בחומציותו לזה שמגיע מרמת חובב? מכם נקבל התנשאות? השתנה על השטיח בסלון הבית? אחד הסימפטומים הבעייתים בנובורישיות היא הנטייה, בגלל הרצון להיטמע בגבהים החדשים אליהם המריאה, לשכוח מאיפה היא הגיעה. אז לעיתים מגיע איזה אביב אברהם כזה להנחית אותם לקרקע.

ואביב אברהם הוא חתיכת יהלום.

אז עם קצת יותר ריכוז מקייטה וסבע וקצת יותר צריכת חמצן מלוי זה היה יכול להיגמר עם חבילה נאה יותר, אבל צנועים בנתניה. היא חזרה למה שאפיין אותה עד לפני שאמרו שהיא הלהיט של הליגה ואתמול ממש שיחקה כמו הייתה הלהיט של הליגה. זו קבוצה שמכירה כיוון אחד, לצד התקפי לב סדרתיים ברמה ההגנתית: הגנה היא התקפה, קישור הוא התקפה והכל נע כמו כריש שחייב לזוז כל הזמן קדימה על מנת לא למות: אם היא לא מתקיפה, נתניה מתה. ועוד מילה על ההגנה שלה: הויבך ובראנקו הם מסוג השחקנים שנכנסים לך ללב. השילוב בין פעולות הירואיות לשטויות מסמרות שיער לא מאפשרות מרווח לכעוס עליהם. שני הכמעט בישולים לדן אייבינדר בסוף יכלו לכתוב את המשחק הזה אחרת לגמרי.

למרות הכישלון השיווקי למלא את האיצטדיון ולמרות שרב חב"ד שהדליק את החנוכייה לפני המשחק השווה את נתניה לבני האור, מה שבאלימינציה הותיר את ב"ש כבני החושך (אולי המלך המשיח נתן להם מידע מוקדם על השלט הנבזי של ב"ש), המשחק כולו היה געגוע לדומיננטיות נתנייתית היסטורית. אז אחרי שתי ההחמצות של איינבינדר בתוספת הזמן, שירת "על הניסים ועל הנפלאות" פרצה ביציעים, כי חכמת ההמונים לא תפספס הזדמנות לחבר בין קלישאת חנוכה וניצחון המכבים.

ובאופוריית הסיום, נזכרנו בקבוצת הפייסבוק "זכרונות ילדות מנתניה" שהשתלטה על הפיד, שם מופיעה מילה אחת כמעט בכל פוסט, לצד דמויות מיתולוגיות, מורים נערצים ושוטי הכפר לדורותיהם: "יחסרה". עם דגש כבד על הח'.

יחסרה בטריפוליטאית – סוג של געגוע. אז אם זו האלופה ומובילת הטבלה, וזו צורת המשחק של הקבוצה המקומית הנוכחית, הגעגוע הנתנייתי שב ועולה. ואם האימפריה אמנם עוד תחזור, השאלה צפה וחוזרת איתה: יחסרה, למה לא אנחנו, למה לא עכשיו?

הסיפתח של קטש
חור בבטן