באיזו נקודה שחקן הופך מנכס לנטל?

כשהוא לא מרוצה מההתנהלות החוזית העתידית מולו והוא מביע את חוסר שביעות רצונו בהווה.

כשכמות האנרגיה המושקעת בהתעסקות איתו עוברת את הסף הסביר, והריטואל מעייף מדיי.

כשמסתכלים על שחקנים שנותנים אנרגיה (אביב אברהם איז דה שיט!), ואז מתעייפים מהמחשבה על שחקנים ששואבים אנרגיה. ולוי שואב על.

כשהוא מוחלף בדקה ה65 וזה מרגיש שמרבית האיצטדיון מתכנס בקונצנזוס, רוב של מצביעים אילמים בעד ההחלטה המקצועית, מלווה במחיאות כפיים רפות. אלפי עיניים מלוות אותו ביורדו מהמגרש, מחפשות רמז לפרובוקציה, לחוסר שביעות רצון, לשפת גוף שלילית. לא בגלל שמדובר באנשים שמחפשים את השלילי, אלא כי ככה ערן לוי הרגיל אותם כשהוא רוצה לתקשר את חוסר שביעות רצונו. אבל לוי יורד מהמגרש, אין זכר לפרובוקציה, ירידה סולידית, מאופקת, זבוב על הקיר בתוך הראש שלו היה בוודאי מתחשמל מכמות האלקטרונים המשתוללים, אבל הם לא באים לידי ביטוי חיצוני. אז העיניים מופנות למחליף שלו, עדן שרם. ועד סיום המשחק הן לא תופנינה כלפיי שרם שוב, כי הוא יספק אפס סיבות לעשות זאת.

ב65 הדקות שלו על המגרש, לוי עסוק בלתחזק את תדמית ערן לוי. הבעיטות כשצריך למסור, המסירות כשצריך לבעוט. המסירה הגאונית לאביב אברהם, שהתחיל דריבל שנגמר בבעיטה לקורקוף (קורה+משקוף). שימוש היתר בבעיטת הפאלש. הפיכת מצבים פשוטים וברורים מאליהם, להתחכמות נטולת פואנטה. כל מהלך של לוי זועק "תסתכלו עליי".

כשעם כל טנטרום, מהלך בחצי כוח, קבלת החלטה שגויה, הוא נראה דומה יותר ויותר לבלוטו (יש הגורסים ברוטוס), דמות הרשע מסדרת האנימציה "פופאי".

חור בבטן
הפרחים לבגין