פורסם (בחלקו) ב"ישראל היום":

1. השילוב של קבוצה מהליגה החמישית שאין לה מה להפסיד, המייצגת מיעוט שגר בחבל ארץ שסופח לפני 36 שנים, כשמרבית תושביו בכלל לא היו מעוניינים להיות אזרחי המדינה המספחת, יכול היה להצית ניצוצות של איבה מנקודת החיכוך האמוציונלית של מגרש הכדורגל. בטח כשהוא פוגש את היאיר לפיד של קבוצות הכדורגל, המיינסטרים הספורטיבי הישראלי, קבוצה משעממת יותר מהתנוחה המיסיונרית, הלוא היא מכבי ת"א.

אבל אתמול, ביציע הכומתות האדומות של בני ממב"ע היתה תחושה חזקה של קהילה: העידוד בעברית ובערבית, והחלומות – בדרוזית. כל שם של שחקן מקבל בהצגת השחקנים מחיאות כפיים בעוצמות משתנות, תלוי מאיזה כפר הוא מגיע וכמה גדולה החמולה שלו.

מחיאות הכפיים העלו דציבל כשהכרוז הכריז ש"אין מקום לגזענות במגרשים". זה הרגיש כמו פנייה אישית אל האורחים מהגולן, רק בשבילם, להנעים אוזנו של המיעוט. בגלל שלא רצינו להרוס את האווירה הנעימה, לא אמרנו לאף אחד שזה טקסט קבוע שכל כרוז בליגת העל מחוייב לקרוא (וטוב שכך). בכל מקרה, את הבחור שנהם כלפי אלי דסה, זה כנראה פחות עניין.

לצד מצנפות דרוזיות לבנות מסורתיות, שמתחתם ביצבצו שפמים של כבוד, עמדו גם כומתות אדומות, שנדמה שחובשיהם רוקנו את מדפי חנויות"ריקושט" באזור הצפון, ולמרות שהמסר החתרני שלהם כיוון לצ'ה גווארה, הרוצח הקומוניסט, ופחות לסיירת צנחנים, זה היה מראה מרענן. והמון בנות ביציע: נשים, נערות וילדות, עם מקהלת מתופפים, בראשות המתופפת הקטנה מהגולן ובהכוונת אמיר ווילי, מדריך שבט הצופים בבוקעתא, (כן, יש דבר כזה), שפעולת השבת שלהם היתה יצירת מקצבים לשירי עידוד שקשה שלא לסמפט: "1, 2, 3, ממב"ע תמיד בראש" וגם "מה כתוב בעיתון? ממב"ע מקום ראשון". נאיביות זה כאן, בבית"ר פרובאנס, הושט היד וגע בה.

2. גיבור המשחק מבחינתי הוא אייל וקראט, שוער בן 45 עם לוק כסוף שמוסיף לו לפחות עשור. עד לדקה ה־70 נראה שחלוצי מכבי התלבטו אם להבקיע לשערו או לתת לו יד כדי לעזור לו לחצות בבטחה את הרחבה. אבל וקראט אקטיבי, מכוון, דינמי ומגיב. מהדקה ה70 ואילך היה נראה שהוא מנסה למנוע מהמים ליפול לעבר הבריכה במפל היהודיה. לשווא. ספג שלושה שערים, אבל הראש מורם.

3. חזרה ליציע – הצהוב שטל בן חיים קיבל נחגג ביציע הכומתות כמו שער, אופסייד של חלוץ צהוב נחגג כמו פנדל, כל חציה של קו מחצית המגרש זכתה לווליום שנשמע בגבעת הצעקות. השריקה למחצית במצב של 0:0 היסטרי נחגגה כמו שריקת סיום. נדמה שחוקי הגביע צריכים להתעדכן וקבוצה מליגה חמישית ששומרת על שער נקי במחצית מול קבוצה מליגת העל תזכה בניצחון טכני. או חיבוק.

ואז 70 דקות של אשליה התנפצו על ידי ברק יצחקי, רגע לפני שצה"ל מקים ליד הספסל של מכבי בית חולים שדה שאליו יובילו את הבושה.

4. את הפרחים אנשי ממב"ע צריכים לשלוח למנחם בגין. בצעד אמיץ, נגד כל העולם ושמעון פרס, הוא העביר את חוק סיפוח הגולן ב־1981 והציל את הדרוזים מהגורל האכזר וההרסני של מלחמת האזרחים בסוריה. זה מכניס כל הפסד בגביע לפרופורציות, בטח כשאתה חוזר לבית החם עם צרור מחמאות ותעודת זהות כחולה, מגינה ושומרת. מה רע?

ההצלחה של יוזמי הקמת קבוצת הכדורגל של ישובי הדרוזים בגולן היא לא רק הוכחה לכוחה של יוזמה מקומית נחושה לקדם את הענף הפופולרי בעולם בחבל ארץ יפיפיה ומרוחק מהמרכז, אלא גם עדות להצלחה של הנחישות הישראלית. לולא האומץ של בגין לספח ולעמוד כלפי הדיפולט המסרס הנקרא בישראלית "מה יגיד העולם", בני ממב"ע היו עוסקים כרגע בפינוי הריסות חייהם.

אם נחזור ל1981, בואו ונבחן מה אמר העולם (את המנטרות הרגילות, בתוספות קלות):
החלטה במועצת הביטחון כולל תמיכה של ארה"ב בגינוי, שקבעה שההחלטה הישראלית בטלה ומבוטלת, יחד עם אי הכרה עולמית בסיפוח, השעיית הסכם הסיוע האמריקאי (שבוטל לאחר מכן לגמרי על ידי בגין עצמו, שלא אהב את העסקה שהשיג שרון עם קספר ויינברגר, שר ההגנה). השגריר האמריקאי סמואל לואיס, שלא היה בסוד העניין כדי למנוע לחצים אמריקאיים לביטול הסיפוח טען שמדובר ב"תקיעת סכין בגב האמריקאי".

הדרוזים החלו בהפרות סדר (ימי זעם אם תרצו, עוד לפני שהזעם היה צריך שיקראו על שמו יום) שנמשכו חצי שנה, שביתות, כשממשלת בגין מטילה סגר צבאי על הכפרים. רק ביולי 1982 הושגה רגיעה ופשרה לפיה הדרוזים לא יחויבו לקבל אזרחות ישראלית, ובמקום זאת חולקו תעודות זיהוי ישראליות, אך עם הכיתוב "אזרחות לא מוגדרת". הדרוזים שתו כוס מים קרים ושלושים שנה אחר כך הקימו קבוצת כדורגל.

היום, כשדרוזים לאומנים או ערבים אומרים ש"אין להם עניין להתעסק בפוליטיקה" זה בעצם אומר שישראל הנחושה והעומדת על צדקתה הוציאה את העוקץ הלאומי ממי שחשב מחשבות זדוניות כלפיה, והיא ניצחה באמצעים כלכליים, אידאולוגיים וצבאיים.

5. עוד קצת על החוק (היה הרבה יותר קל לספח את הגולן מאשר את יהודה ושומרון מטעמים דמוגרפיים ואחרים), ואפשר ללמוד ממנו שיעור בנחישות: בגין הכין את החוק, בסיועם של משה ניסים ויצחק שמיר, בהחלטת בזק, החלטת חקיקה של יום, בהפתעה מוחלטת. היום סימה קדמון הייתה כותבת שמדובר ב"מחטף", ושאר החמוצים היו שולחים ציוץ או מפרסמים פוסט זועם על כך שבגין מחסל את הדמוקרטיה. אבל השיירה עברה, הכלבים נבחו (עודם נובחים) והגולן בידינו הבטוחות.

אז כל אלה משמאל שמתגעגעים לבגין, ובעוד 30 שנה, כשיהיה כאן ראש ממשלה אחר מהליכוד הם בוודאי יתגעגעו לנתניהו, הנה תקציר של מה שבגין עשה: הוא דרש מהשרים לקבל החלטת ממשלה לפיה עוד באותו יום תונח בכנסת הצעה להחלת החוק הישראלי ברמת הגולן. ההצעה לא סתם תונח על שולחן הכנסת: היא תקבל פטור מיוחד מחובת הגשה מוקדמת וגם תובא באותו יום לקריאה ראשונה, ולאחר מכן בהליך חריג ומזורז גם לקריאה שנייה ושלישית. "בשעה שלוש תחליט ועדת הכנסת על הסרת המכשולים התקנוניים של הנחה מוקדמת של 48 שעות", הסביר בגין לשרים, "כך שבשעה ארבע אנו יכולים לפתוח בדיון… אם הממשלה תחליט בחיוב, נודיע מיד ליושב ראש הכנסת שזה סדר היום כולו – לא צריך סעיפים נוספים. יהיה דיון של שלוש-ארבע שעות, ניתן רשות דיבור לכולם, גם לקומוניסטים". בגין תמיד היה לארג'. למרות שמי שראה את שנאת השמאל כלפיו לא ראה שנאה כזו מימיו לראש ממשלה מהימין. מה שנתניהו מקבל היום זה פינאטס.

ביום ההצבעה, 14 לדצמבר 1981, בגין נאם ממקום מושבו ליד שולחן הממשלה, ביושבו על כסא גלגלים לאחר שעבר ניתוח בירך (נפל במקלחת) ואמר את הדברים הבאים:

"איש לא ידחף אותנו לקווי ה‑4 ביוני 1967. איש. שום עם, שום מעצמה לא תצליח לדחוף אותנו לקווים ההם – קווי החידלון, קווי שפיכות דמים, קווי הפרובוקציה לתוקפנות. איש לא יכתיב לנו את חיינו. אנחנו הקימונו חיי חירות בארץ הזאת ואנחנו נגן עליהם בכל הכוח העומד לרשותנו".

למזלו, הוא לא היה בחיים כשראה את הנסיגה המטורפת לאחר הסכם אוסלו, עם זכות השיבה למחבלים ורב המרצחים שהביאו מעל לאלף הרוגים ישראלים. בבתי קפה, באוטובוסים, בחדר אוכל של בית מלון, על מעברי חצייה בחג הפורים, ברחובה של עיר, בכניסה לקניון, בכל מקום שהיה אפשר להרוג יהודים. למזלנו, אנחנו נשארנו לספר. לרוע מזלם של הפלסטינים, נמשיך לספר על מנת שלעולם לא שוב.

שמונה מחברי המערך, מהאגף הניצי שלו, שבוודאי היו נחשבים היום לבעלי עמדות "לאומניות/פשיסטיות" של הבית היהודי, הצביעו בעד ההחלטה. שמעון פרס, יו"ר המפלגה, הפגין את אותה ראייה ארוכת טווח איכותית שראה בהסכם אוסלו והתבכיין כרגיל:

"חברי המערך שהצביעו בעד החוק, המיטו על המפלגה בושה חסרת תקדים. בעניין רמת הגולן יש למפלגת העבודה החלטה על פשרה טריטוריאלית וכן יש החלטה שלא להצטרף ליוזמות של סיעות אחרת בנושא זה. אינני יודע על מה שמחים כל כך חברינו ברמת הגולן. איש לא הפריע לנו לפעול כרצוננו ברמה כל השנים האלה, ופתאום הפכנו את כל העניין לסלע מחלוקת, עד שפעם ראשונה מצטרפת גם אמריקה לגינוי נגדנו בנושא זה".

הפשרה הטריטוריאלית שפרס מדבר עליה היא החזרת הגולן לסוריה כמובן, בהסכם מול אסד, הקצב, הכימאי, האיש שישבנו ניצל תודות לפוטין, חמנאי ונסראללה.

מעניין מה אומרים על זה בני ממב"ע.

דילמת ערן לוי
נייר הלקמוס של אייל ברקוביץ'