1. אפשר להתעלם בעיפעוף מתנשא מתוכנית הטלוויזיה של אופירה אסייג ואייל ברקוביץ'. לצקצק שמדובר בטראש טלוויזיוני, זבל מהונדס להמונים. אפשר להישבע שכריות אצבעותיך לעולם לא ילחצו על הכפתורים בשלט שיעבירו אל הערוץ בו משודרת התוכנית. אפשר להגיד שאתה צופה בתוכנית מסיבות אנתרופולוגיות, שנמאס לך מארוחות שישי, שהטלוויזיה במקרה הייתה פתוחה על הערוץ.

או אפשר פשוט להישען לאחור, לבקש מדרי הבית להיות בשקט, ולצפות בטלוויזיה המרתקת שמייצר אייל ברקוביץ'.

2. מה יש לברקוביץ' להציע? הרבה דברים פסולים. קורטוב גזענות לא מודעת לעצמה, מתובלת בבורות מבורכת, משולבת בסטריאוטיפים, דעות קדומות, שמרנות נטולת עוגנים של ידע, המפחדת מהשונה ואינה מכירה ברבדים עמוקים של דיון. אה, ואינפנטיליות. תוסיפו לזה את הטיקט של הדוגריות בו ברקוביץ' אוהב להשתמש לאורך השנים, שמתמצה ב"אני אומר את מה שאני חושב כי ככה אני, ואני דוגרי ואני גבר", ותקבלו אסון עבור מי שנתקל בו על המסך מנסה לברר על חיי המין של דוגמנית שנולדה כגבר ובחרה לחיות כאשה או מול זמרת ערביה שנפרדה מהחבר היהודי שלה. על פי חוברת ההפעלה של הפוליטקלי קורקט מדובר באסון מהלך המפר את כל החוקים בחוברת.

3. אבל מעבר לכל התכונות הפסולות הללו, ברקוביץ' הפך ללהיט טלוויזיוני כי הוא התגלה בקונטקסט הזה כמגה מפלצת של נייר לקמוס המחלקת תווי תקן של אותנטיות. עם טיעונים על סף הדאחקה, ואווירה של פרלמנט בבית קפה של יום שישי, הוא מצליח, בפשטות טיעוניו, לחשוף צביעות, שרלטנות, פוזה או אינטרס סמוי. מה שברקוביץ' עושה פשוט עובד. בחריקת שיניים והתכווצות על הספה של הצופה, במבוכה לא מודעת עבורו, אבל זה עובד. למשל:

את מני נפתלי הוא קילף בהאשמות של ריב נהגים ("אתה לא גבר") שפגעו באגו המנופח והרגיש של נפתלי עד שזה שנאלץ לברוח מהאולפן.

לישראל כץ אמר שאין לו סיכוי להיות ראש ממשלה כי אין לו כריזמה והצליח לשבור שיא עולם בצניחת לסתות לרצפה בשידור חי כשפרצופו המיוסר של כץ הוכה באמת המרה.

את רוני מאנה הוא שלח להתחבא בטוויטר, יורד נמוך ומלכלך כמו תינוק נטול חיתול לאחר שברקוביץ' הותיר אותו ערום ועריה, כשניסה לקבל קצת תשומת לב עם טינופים חלולים על נתניהו.

גם הצלופחיות המזויפת של אלדד יניב נתקלה בקיר של דאחקות, טיעונים אינפנטיליים, המתאימים לירידות של תלמידי חטיבת ביניים שמנסים למצוא את מקומם בחבורת השווים על ידי ירידות על בני גילם. אבל ברקוביץ' הפך את הלוחם דה לה שמעטא מרוטשילד לאחד שצריך להגן על הטענה שכל הרעש הלבן שהוא מקים זו בעצם הסחת דעת ענקית שמכסה על מירוץ פוליטי ואינטרס מגלומני ואגואיסטי של יניב.

ספק אם ברקוביץ' יודע על מרטין שלאף, על עמותות ברק, ועל כל שאר השחיתויות שיניב העיד שהיה עד להן. הכדורים במחסנית של ברקוביץ' טענו שיניב דומה לטל פרידמן, וש"יש לך פרצוף של סטנדאפיסט". אבל פלא פלאים, זה עשה את העבודה. על פרצופו של יניב נמרח חיוך מזויף, שהתקשה להדוף את הטענות. כשיניב יצא מהאולפן והסתכל על בין רגליו, הוא בוודאי ראה שם זנב מקופל, בכל הכוח.

4. רבים ממחנה הימין רואים בברקוביץ' סוג של גיבור. האיש האמיתי שסוף סוף אומר את מה שהם חושבים. אבל ברקוביץ' אינו ימין. הוא ברקוביץ'. הוא לא יותר מחיזוק מוראלי, לא פסל חירות אידיאולוגי. הוא פלוגה מסייעת של אמירת אמת שחשוב שתיאמר, רגע לפני שהפרצופים חמורי הסבר של האולפנים של שמונה בערב ישתלטו על האג'נדה, והאווירה תחמיץ.

הטיעון של ברקוביץ' פשוט, ולכן עובד: טוב כאן – כלכלית, מדינית, בטחונית. כל השאר זה צביעות ואינטרסים. הוא לא צריך לקרוא את אתר "מידה" על מנת לדעת את זה או כדי לקבל תגבורת אידיאולוגית. הוא לא צריך להתכתב עם יהודים לאורך ההיסטוריה על מנת לדעת שמרביתם היו מתחלפים עם היהודים החיים כעת במדינת ישראל. על רקע געיות הצחוק של אסייג, האמת של ברקוביץ' נשמעת צלולה.

5. ביקור באולפן של אסייג וברקוביץ', מעבר להופעות היח"צ של קשת, הפכו לסוג של מסע אומץ, כמו מסלול מכשולים סטייל WIPE OUT, באם שרדת את האינטואיציה הבריאה של תחושות הבטן של ברקוביץ', יש לך סיכוי גם בציבור. אבל אם לא עמדת בו, אתה צפוי לחשיפת ערווה פומבית, ללעגו של כל מי שיהיה עד לכך ולחבלה קשה בתדמיתך.

רק על השירות הזה לציבור הייתי נותן לו, כאות הוקרה, לאמן את נבחרת ישראל.

הפרחים לבגין