פורסם חלקית ב״ישראל היום״.

1. צפייה מרובה במכבי ת״א השנה, יכולה ליצור בין הצופה לקבוצה מערכת יחסים של בני זוג שנשואים יותר מדיי שנים. לאו דווקא אוהדים, הם הרי מכורים, ותנחומיי. אלא אלה שנקלעו ליד אליהו בגלל עבודה או מחסור בחיים. אז אוקיי, ראינו את השלשות של פייר ג׳קסון ברבעים אחרונים וזה באמת נחמד, והחוף לחוף של נוריס קול ינצח כל אתלט ישראלי שרץ אותו מרחק ללא הכדור, ונהנינו עד כלות מחוסר ההבנה המשעשע של כל תבנית הגנתית למתחילים של דשון תומאס. אבל הקבוצה הזו, עם הכדורסל הזה, זה לא זה, ואנחנו צריכים לדבר.

לכן, לרוב, כשמגיע ליד אליהו כדורסל מרענן סטייל צסק״א או שחקן שכמוהו אין למכבי סטייל אלכסי שבד, נכנסת רוח חדשה לצופים המזדמנים לאולם, כמו יציאת רענון זוגית למועדון הדאנג׳ן או שבוע נטול ילדים על החוף בתאילנד.

אודה ולא אבוש, דוקטרינת סן אנטוניו והקבוצתיות המנצחת בפוריטניות נוצרית טובה וצדקנית לעיתים נוטה להשתלט עליי. לכן יש לי אלרגיה מסויימת לשחקנים שבוחרים את המספר 1 על גב הגופיה שלהם. 1 זה לא מספר, זו הצהרה.

הצהרה שחצנית, המעידה על ביטחון עצמי מופרז ועל האמונה כי אני ואפסי עוד. אז לא בוחרים את המספר הזה כי אחד אלוהינו ולא בוחרים את מספר 23 כי גם הוא אלוהינו. אני אפילו לא יכול ללחוץ על קומה 23 במגדל משרדים גבוה אלא לוחץ על קומה 22 ועולה קומה ברגל. בכל זאת, 23 זו אדמת וואקף.

אבל יש כאלה בחיים, לפחות בנראטיב שלהם, שהם באמת מספר אחד, לרגעים אפילו. או לרגעים ארוכים. או לחיים שלמים. וזכותם להאמין בזה ולספר את זה לעולם. והעולם לא חייב לקבל, וזה בסדר ומי שלא טוב לו, יום טוב לו. וכך אלכסי שבד מרגיש. ועד אתמול, התדמית שלו הייתה של פרחח סטטיסטיקה, שמשתולל כדי להשיג מספרים גבוהים. והנה התדמית הופרכה כמו המחשבה שדיאנדרה קיין, שותף סמוי בחברת שישה נגרים, הפך לקלעי לאחר המשחק מול אנאדולו באיסטנבול. וגילינו שבד שהוא סופרסטאר קבוצתי שמערב את האחרים ושזה עושה לו את החיים הרבה יותר קלים ברבע הרביעי. כי חימקי היא ממלכתו, שבד-יה. ובשבדיה הקטנה שלו הוא מספר אחד. וזה אנחנו שצריכים להוכיח שהוא לא כזה יותר מאשר שהוא צריך להוכיח שהוא כן כזה.

אז ספאחיה החליט ששבד לא ינצח אותו. אז הוא עשה עליו טראפ בפיק אנד רול, והוא מוסר בלי להסס או לחשוב על זריקה קשה מתוך השמירה הכפולה, מעמיד את חבריו לזריקות חופשיות, חלקן נכנסות, רובן מוחטאות (8-30 לשלוש). אם חימקי היא שבדיה, אז הצוות המסייע שלו הוא הכאוס של העיר מאלמו בשליטת מהגרים. למשל, כשברצוקאס חפר עמוק לתוך הסגל שלו והשתמש בגבוה מהסוג של מארקו טודורוביץ', קלישאת הגבוה שמתקשה ללכת וללעוס מסטיק באותו זמן (בזמן שאיתי שגב עושה פדיקור לכארם משעור על הספסל), אבל עדיין כזה שיכול להעניש את מכבי הנוכחית בריבאונדים כואבים בהתקפה ואפילו לשמש מטרה בצבע, למרות שלבחור יש ידיים שמעלות את התהייה אם מישהו מרח חמאה על הכדור לפני שמסרו לו, כי למה לעזאזל הוא לא תופס אותו.

למזלו של ברצוקאס, ההגנה של מכבי לאחר השמירה הכפולה היא משהו שסטיבן הוקינג היה יכול לחקור כחור שחור. ומתוך השמירה הכפולה, מלקולם תומאס, זונה של החתמות שעבר כבר 21 קבוצות בקריירה, מנהל את המשחק מעמדת הפוינט פוורוורד, ואנטוני גיל הנהדר קולע שלשה מכריעה ושבע נקודות בדקה האחרונה. והכל משבד.

כי התוכנית של ספאחיה עבדה חלקית. ״האחרים״ ניצחו אותו. אבל גם שבד. סופרסטאר קבוצתי, 12 אסיסטים, וסלים מכריעים ברבע הרביעי כשהכסף היה על הרצפה. ועוד במשחק של 1 מ9 לשלוש. בכל זמן אחר הנתון הזה היה חרוט לו על המצח. אבל המסירה מתוך השמירה הכפולה לאנתוני גיל לשלשה שהכריעה את המשחק חרוטה למכבי על הלב.

2. מכבי נראתה אתמול חצי אפויה, מתוסכלת וקצרת עצבים, נטולת היררכיה בהתקפה וחסרת כבוד בהגנה. רענון התרגילים שלה בהתקפה לא מביא בשורה חדשה ואפילו מעיד על קבוצה לא מאומנת, כי הפואנטות לא מבריקות. ריבאונד ההגנה עדיין בעייתי. השיטה ההגנתית לא ברורה וסובלת ממחסור באינטליגנציה הגנתית של חלק גדול מהסגל. אבל כדורסל הוא אף פעם לא רק כדורסל.

בעידן הפוליטקלי קורקט, מאמנים ננזפים על כך שהם לא מכילים את השחקנים שלהם, מבינים אותם, זורמים איתם. נדמה שהשילוב של הקשיחות והרצון בשליטה של ספאחיה, לעומת האגו והרצון לשלוט של נוריס קול, יוצרים חיכוכים שמשפיעים בצורה אקוטית על ביצועי הקבוצה.

למביט מהצד, ניתן ללמוד לא מעט על מערכת היחסים בין ספאחיה לקול. איך שבכל פעם שהוא מוחלף, ספאחיה הולך לקצה הספסל על מנת לא ליצור קשר עין או לעמוד מול קול שזועם על החילוף. האוויר שעומד ביניהם מורעל. דווקא בין המאמן ל״גנרל הרצפה״ שלו, שזו המיטוכונדריה בה נבנית הכימיה הקבוצתית. ומה שאנחנו מקבלים זה מלחמת גנרלים, אחד בחליפה והשני במדי משחק, שמובילה את מערכת היחסים ביניהם לרצפה.

אבל למרות הכל, ספאחיה זרם עם קול אתמול, וקול הזרים את המשחק של מכבי לניאגרה של בית הכיסא, עם עבירה טכנית חסרת אחריות, רביעית במספר, ברבע השני. קול היה הפקטור המשמעותי במשחק עד לאותו רגע וגם ברבע הרביעי בו חזר והצמיד את המשחק, יחד עם השלשות של פייר ג׳קסון. האנרגיה שלו, היכולת להגיע לצבע ולהפעיל אחרים היתה קריטית. אבל אז הוא לא קיבל שריקה לעבירה. והוא כבר צריך לדעת מזמן שגמדים לא מקבלים מספיק קרדיט משופטים ואם הוא לא ימכור את העבירה, יהיה קשה לראות אותה. ושתי טבעות האליפות שלו מהליגה ההיא, מכובדות ומוזהבות, לא מעניינות אף אחד, בטח לא שופט יווני, סלובני או ספרדי. ואז באה העבירה הטכנית, הרביעית, וסיפסול ארוך. עם שלוש עבירות השימוש בו במחצית השנייה היה יכול להיות נרחב יותר. אבל קול היה חייב להגיד מה דעתו לשופט. והקבוצה ניזוקה. מה עונשו של זה?

ובמקום אחר, בזמן אחר, קול היה חוטף קנס או השעייה על התנהגות חסרת אחריות. בזמננו, זה יהיה עוד פרק של חוסר כבוד של שחקן כלפיי מועדון. אבל הוא לא לבד בסרט הזה. כאמור, קול חזר ברבע הרביעי כרוח סערה והעמיד את מכבי בעמדת ניצחון. אבל אז ספאחיה הפך לשופט הרביעי, ובמקום שהם יוציאו אותו, הוא הוציא אותו בשתי הדקות האחרונות, ארבע עבירות עדיין לחובתו. ואז הגיעו שבד וכל הג׳אז הזה.

נדמה שספאחיה הוא העונש של קול, וקול הוא העונש של ספאחיה. וכך, המועדון כולו נענש.

נייר הלקמוס של אייל ברקוביץ'
לחי שנייה לא תוגש