1. שנים של שליטה ואינדוקטרינציה גרמו לנו להתמקד בכל הפסד של מכבי ת״א בסיבות שגרמו למכבי להפסיד את המשחק. ״הבעיות״ שלה. הסגל, המאמן, המנהל המקצועי, ההנהלה. זה אולי יכול להיות נושא מרכזי בכנס של פרוקטולוגים כי זה מעניין את התחת. הסתמיות של הקבוצה הזו לא ראויה לקבל תשומת לב מיוחדת, רעשי קריסת האימפריה כבר הודהדו אל תוך החלל, האבק מהריסותיה התפזר לכל עבר. מדובר בקבוצת כדורסל סתמית וסבירה, שיריבותיה ראויות לקרדיט על מה שהן עושות לה בדיוק באותה צורה אם הן מנצחות את ראשל״צ או גלבוע.

2. הפועל ת״א, שהיא קבוצה סבירה וסתמית לא פחות ממכבי, הצליחה להוציא מעצמה, הרבה בזכות ניהול המשחק של דני פרנקו, ניצחון ליגה נאה, בטח אחרי הלוזריות שהופגנה בנס ציונה. אל תתנו לשירה הנפלאה של אוהדיה לבלבל אתכם – זה אמנם היה הניצחון הראשון על מכבי בדרייב אין, אבל מכבי הנוכחית יכולה להפסיד בפעם הראשונה והיסטורית גם במתנ״ס בני ברית בפקיעין. ההיסטוריה הפכה לזונה. כדי לנצח את מכבי ת״א הנוכחית צריכים להתקיף את הפיק אנד רול שלה במידה ואלכס טיוס שומר עליו, את הלואו פוסט שלה במידה וג׳ייק כהן שומר עליו, לסגור את הצבע, לתת לה לזרוק שלשות ולעצור את משחק המעבר שלה. על כן מאט הווארד, שחקן שהיה על הגריל ונראה לפרקים כמו בחור ששותף למתיחה בתוכנית המתיחות הישנה של אשטון קוצ׳ר בMTV (פאנק׳ד), נותן משחק שיא כשהצבע של מכבי וריבאונד ההגנה שלה מאפשרים לו 20 נקודות וביטחון של הקבוצה בו שאולי תשאיר אותו כאן. ככה זה מול קבוצות קטנות שמאפשרות לשחקנים מתנדנדים לצבור מולן ביטחון.

3. במכבי מתבכיינים שהחוקים המקומיים מגבילים אותם. שתי קבוצות לשני מפעלים, חוק רוסי, חוק צעירים, שני זרים שיושבים בחוץ כל משחק ליגה וצריך להעביר את השמות שלהם עד 16:00 ביום לפני המשחק. אבל כל זה לא מכפר על הכישלון הדו צדדי שלה ושל הישראלים שלה להבליט שחקן אחד, אחד, שייצא קצת מהפרדיגמה של מנופף מגבות ומוציא אאוטים.

יובל זוסמן פוטנציאל גדול אבל מרבית מה שאנחנו רואים ממנו זה קץ׳ אנד שוט. שפת גוף עייפה, עיניים כבויות, כאילו חוסר האנרגיה מדבק כמו שפעת.

איתי שגב מפרצף כשהוא עולה לשתי דקות, נשאר עליו טיי מקי בחילוף בפיק אנד רול אבל דיאנדרה קיין מסמן לו ״לא״ עם הראש כשהוא מבקש כדור בצבע. גם אני הייתי מסמן לו ״לא״ עם הראש. לא הוכחת שאתה יכול לעשות עליו סל, עלית לשתי דקות לתת מנוחה לטיוס או כהן, בוא תשמור, קח ריבאונד וחסום לפני שאתה מנסה להיכנס למשחק דרך ההתקפה.

כארם משעור, עמוק בתוך הקונכיה שלו, לא מוציא את הראש לראות אם המבול כבר עבר. והוא צפוי להסתיים במאי-יוני.

כשהקבוצות היו בחדרי ההלבשה, נוגן באולם שירו של אריק איינשטיין (איך השם שלו לאולם הזה עדיין לא נתפס ציבורית?) ״תוצרת הארץ״. עכשיו מכבי חוזרת מאשליית היורוליג לליגה, ותלויה ביכולת של שחקני תוצרת הארץ (או חוקי ההתאזרחות של הארץ) שלה. ונדמה שמכבי תיזכר במילים מהשיר ״אם תרצה מר ממוות לטעום, אל תדאג, יש מרור מתוצרת הארץ!״

4 .עם השנים, ההבנות מה באמת חשוב בחיים, האבהות, הפרספקטיבה, העיניים מחפשות פחות מהלכי כדורסל ויותר מהלכי מנהיגות ואופי. סוג של אנתרופולגיה בגרוש וחצי של נפש הספורטאי, בניסיון להבין איך האנשים האלה, עם גופיה ומכנס קצר, או לחילופין עם חליפה על הקווים מתפקדים כשהאורות נדלקים, מוצאים את הרגע שלהם, בו הם מצליחים להישאר צלולים ולעשות את הדבר הנכון. איך הם מקבלים החלטות גם אם אחרים מתפרקים סביבם, גם אם אלה שהם תלויים בהם לא מספקים את הסחורה.

החיפוש הזה מוביל לשאלה איך קובעים אם יש מיס מצ׳ בין מאמנים? הניסיון, הידע, ניהול המשחק, העבודה שעשית עד עכשיו ואיך הקבוצה שלך נראית באותו רגע נתון. אבל בשורה התחתונה של כל זה, אתה צריך שהחיילים שלך, לפחות מרביתם, בהנחה שהבדלי האיכות לא כאלה גדולים, יופיעו ביום נתון כדי שתנהל אותם.

אתמול בדרייב אין, לדני פרנקו היה צוות מחויב שהתייצב להוציא לפועל את איכות הכדורסל הסבירה שיש לו בסגל. תומר גינת במשחק אדיר של סלי מומנטום, סיומת והתמצאות בצבע, ריבאונד ואין הגנה. רפי מנקו בתצוגת שיא של אין הגנה. אבל טוני גפני הוא האיש שלך. וג׳רל מקניל הוא האיש שלך עם הפעולה שסגרה את המשחק. ואדריאן בנקס שמראה אופי אדיר, אדיר, בעלייה מהספסל ולקיחת מה שנותנים לו. בראייתו את עצמו, בנקס הוא סקורר. גו טו גאי. ככה הוא שיחק במרבית הקבוצות שלו. ההתאמה המנטלית לרול פלייר, אינסטנט אופנס, הוא אדיר (כבר אמרתי אדיר?). זו דוגמא נפלאה להתאמה ששחקן עושה תוך כדי קריירה ותוך כדי סיטואציה.

לנבן ספאחיה היה, כמו ברוש לבדו, את מייקל רול.

היו לו גם את נוריס קול, אלכס טיוס, ג׳ונה בולדן ודיאנדרה קיין שחיברו יחד סונטה לשמונה עיניים כבויות.

אבל היה לו גם את עצמו. ספאחיה מנהל את המשחק בצורה רגשית, כשהקבוצה שלו בפיגור הוא מתקרבן ומאשים בפסקי זמן. כשהוא נצמד או מוביל הוא מקבל ביטחון ומשתדל להישאר חיובי. אבל מנהיג של קבוצה צריך להיות זה שקובע את מזג האוויר, לא זה שמושפע ממנו.

5. למי שיש אלרגיה לדיקטטורות, קריאת הקהל לשחקן ״תבוא לפה״, תמיד נשמעה לי כציווי דיקטטורי. מה זה ״בוא לפה?״. אז אתמול הקהל של מכבי שר את זה לנוריס קול, וגם אם לא הבין את המילים, וודאי הבין את תנועות הידיים של הקהל שדרש שיגיע אליו. אבל לא נוריס קול. הוא לא נכנע לבריונות של קהל. הוא מרים את היד, מנפנף לקהל, וממשיך בענייניו. בוא לפה? בואו אתם. היידה נוריס. עכשיו נראה את הכדורגלנים עושים את זה. אל דאגה, לא נראה.

6. כבר ציינתי בעבר את חיבתי לקללה הסרבו-קרואטית פיצ׳קומאטה. מאטה זה אמא, פיצ׳קו תשלימו לבד. אני משתמש בה לא מעט. אבל ספאחיה יותר. ודודי רומנו, שמכיר היטב את המילה ממסעות השיפוט שלו באירופה, שמע את ספאחיה מקלל, והנה הקוסמופוליטיות נפגשת בסימון הטכנית של רומנו לפורקן הרגשי שנותנת קללה שהבאת מהבית.

"You don't say pitchkumate", אמר רומנו.

״I say noting", השיב ספאחיה.

7. רגב פנאן עמד במחצית מול יציע אוהדי הפועל, מנסה לעשות את עבודתו ולהעביר את החימום של הקבוצה. בסיכום מוקדם עם עמי ביטון הוא הבטיח לעמוד על קו החצי. אבל רגב רוצה להיות קרוב, לא מוכן לוותר לאלה ששרים, לועגים, על מות אביו. הוא רוצה לראות את הפרצופים האלה מקרוב. אם כבר כאב, אז עד הסוף. ביטון מרחיק אותו. הגרונות הביוביים ממשיכים לשיר. שאר הקהל שותק. לא שורק בוז, לא מנסה להשתיק אותם. אחר כך כולם ישירו ביחד ויחגגו את הניצחון על מכבי. אבל הכתם, כזה שאף שיר שמחה לא יוריד, יישאר על כולם, על השרים ועל השותקים.

שש הערות על חולון - ירושלים