1
“תרימו את הראש מהמסך כבר, לא חבל שילמתי 88 שקל לכרטיס, בשביל מה? שתהיו עם הראש בתוך הטלפונים שלכם?״, נזפה האמא הג׳ינג׳ית בילדיה הג׳ינג׳ים, אח ואחות ,בני 10-11, שמרגע שהתיישבו בכסאם צללו לתוך החור השחור של מסך הטלפון. לרגע עלה כעס זקן, על האדישות המזוגגת של הדור הצעיר, כאילו האירועים על המגרש, האיצטדיון, ריח הדשא, הקהלים הצבעוניים, השירים, הקללות והשערים, לא שייכים אליהם. כאילו כל מה שיכול היה להיות חוויית ילדות שיערגו אליה, לא מתכתב עם החוש ההיסטורי שלהם, עם ילדות שרוצה להיחשף לריגושים ולהיצבע בצבעים דהויים ומתוקים. רק המסך הקטן. הקטנטן, מרובע ברמודה, ששואב ושואב, עד שהעיניים הופכות נטולות מבע, האוזניים הופכות למסננות עם תנוך, והעולם, העולם האמיתי, עם הכאב והקושי, עולם בו דודי תירם צריך להתמודד מול נוואקמה, בו דן גלזר צריך להתמודד עם ג׳ון אוגו, בו ערן לוי צריך להתמודד עם עצמו, וכולנו צריכים להתמודד עם ההתמודדות שלהם, לא קיים. לרגע קינאתי בהם. מי צריך את הכאב הזה?

הג׳ינג׳ים הקטנים התעלמו מהאמא הג׳ינג׳ית. אם הייתה בועת קומיקס מעל לראשם היה נכתב בה ״אנחנו לא רוצים לצאת אל העולם, אמא. הוא יכול להיות כל כך אכזר״. חמש פעמים אכזר.

2
ובגול החמישי רבים קמו ללכת. לא בסטייל המכביסטי של יום חמישי בערב של ״הזמן שלי יקר מדיי ועדיף להתחמק מהפקקים בשביל החרא הזה״, אלא בגלל שכואבים פצעי אוהב. זה היה ברור מדיי, חד צדדי מדיי. זו הייתה עבודת חיסול באר שבעית של כל ניסיון לפתח התקפה, וכל ניסיון לשחק הגנה היה קנטטה לפורפרה. דני עמוס נגע אתמול בכדור עם הרגל שלו, בגלל החזרות של המגינים שלו תחת לחץ הקשרים של באר שבע, יותר מדיא סבע. ולמרות שהחיילים הסובייטים בקרב על סטלינגרד לימדו אותנו שהתקווה מתה אחרונה, אתמול היא הייתה הראשונה ליפול. עם ההצלות הנהדרות של דני עמוס בפתיחה היא איבדה ביטחון, בשערים שנפסלו מנבדל היא הבינה שזה רק שאלה של זמן. בראשון אמרנו, כמה נאיביים, אולי נחזור, בשני אמרנו, כמה ריאליים, אין סיכוי. כשקוגבנייה צימק, חשבנו שהנה, אולי חזר לה הדופק, ואז עלה שיר האוהדים:
״כל חיי אני שואל,
מי המציא את המילה,
ששורפת לבבות, האהבהההההה….
אין אחד אשר יבין את סוד ה….״. המשפט לא הושלם ובן סהר דהר לרחבה.

פנדל.

3-1. הדופק נעלם. ואז הרביעי, והחמישי, וכל שער חידד את הדומיננטיות ההרסנית של באר שבע. דן גלזר נעלם, הויבך הסתחרר, גולדנברג טושטש. ואז אנשים קמו. חצי מתנצלים לעצמם, משפילים מבט, פנו ליציאה, ורגע לפני שיצאו, הסיטו ראש למגרש כדי לראות עוד מסירה של חנן ממן. ואלה שנשארו תקעו מבט בתוך הסלולרי. עדיף ללכת לאיבוד במרובע ברמודה מאשר במחומש בנגב.

3
וכשיצאנו מהאיצטדיון, הלכנו עם רגליים מפושקות, לעשות מקום לזנב בין הרגליים. באמת חשבנו שאנחנו יכולים לב״ש? אז נכון שהזחיחות של הקהל הבאר שבעי הוא אחד הדברים הכי מרגיזים בכדורגל הישראלי, יותר מציפורני העופות בנקניקיות החנק, יותר מהצלילות ברחבה של איתי שכטר, יותר מההתבכיינות של יוסי אבוקסיס. אוהדי נתניה מתעבים את באר שבע כמו שאנשי כסף ישן מתעבים נובורישים. אבל באר שבע נמצאת כבר במקום אחר. התיעוב הזה לא מגרד את שולי שמלתה, קטן עליה להתנצח עם נתניה. ביזבוז אנרגיה, כמו ריב נהגים, כמו להתעמת עם השכן הנודניק. אין להם זמן לבזבז עלינו.

ועמוק בפנים, למרות העונה הנהדרת, והאופטימיות באוויר, ומכירת המינויים לעונה הבאה, האמת היא שאנחנו מקנאים. ואנחנו לא אמיצים מספיק להודות בזה. שהמועדון שהיינו מסתלבטים עליו, שהוריד אותנו ליגה, לוקח סדרת אליפויות, מחתים דרכונים במסעות אירופאיים, נותן לנו חמישייה בסטייל. פעם אמרו שאליפות עוברת בבאר שבע, אתמול האליפות עברה בנתניה. יותר נכון באר שבע עברה על נתניה, כמו שרכבת פוספטים בנגב, באמצע הלילה, עוברת על מסילה חסרת אונים.

4
״מה עשו הכדורסל?״, שאל מישהו ביציאה. ״ניצחו את עכו״, אמרתי בלב, לאחר שהתעדכנתי על התוצאה ממשחק חצי גמר הפלייאוף של קבוצת הכדורסל של נתניה, בליגה הארצית. ״מכבי מובילים״, ענה לו החבר, והתכוון למשחק של מכבי-ירושלים.

מרור מתוצרת הארץ