scream

1.  אני לא מחבב את יורם שפטל, וזה בלשון המעטה.  הוא משתמש בשפה זולה, הוא מדבר בזלזול, בעוינות ובגסות רוח כלפי מאזינים (חוץ מלאלי וילנר) והוא מחדיר לשפה העברית מטבעות לשון נוטפות שנאה.  פתאום שומעים יותר ויותר קולות, פתאום קוראים יותר ויותר תגובות המכילות בתוכן מלים ומשפטים כ"מחבלים תקשורתיים", "הבית של המחבלים", "אל ערד", ו"הסרסור של האויב הערבי".

ומה שגרוע מכל – הוא פופולרי.

אני לא מחבב את רון קופמן, וזה בלשון המעטה.  הוא משתמש בשפה זולה, הוא מדבר בזלזול, בעוינות ובגסות רוח כלפי מרואיינים (חוץ מלעמוס לוזון) והוא מחדיר לשפה העברית מטבעות לשון נוטפות בזיה.  פתאום שומעים יותר ויותר קולות, פתאום קוראים יותר ויותר תגובות המכילות בתוכן מלים ומשפטים כ"מיץ של הזבל", "ביזיון", "קולקציה של כלום ושום דבר/אפסים וסמרטוטים" ומשפט המאה: "דעה זה כמו רקטום – לכל אחד יש".

ומה שגרוע מכל – הוא פופולרי.

*

אני לא מתיימר להיות מי שאיני – אני מכיר את כל ביטויי הלשון הללו מפני שגם אני מאזין לתוכניות הרדיו של הנ"ל.  ובכל פעם מחדש מכה האמת בפרצוף – שיש מי שמדבר בגסות רוח שכזו כלפי או על אדם אחר, עד כדי אבק לשון הרע, אולי אפילו יותר מכך.

כשאני  עוצר לעוד רגע של מחשבה, קל לי יותר להקשיב לתוכניות הנ"ל מברלין.  כשאני מגיע לארץ זו תמיד חופשה, אין סיבה אמיתית להדליק את הרדיו.  מכאן, ממרחקים, זה נשמע ומרגיש כמו מערכון וולגרי במיוחד.

יש רק בעיה אחת: על כל שפטל אחד יש עשרה נוספים על הסקאלה שמסוגלים להעביר את משנתם בדרך אחרת, סדורה ונעימה יותר, גם אם עדיין רחוקה שנות אור מדעותיי האישיות.  על כל קופמן אחד יש עשרה נוספים שנשמעים פחות או יותר כמוהו, וזה לא הולך להשתנות בזמן הקרוב.

יש האומרים שדעות של ישראלי המתגורר בחו"ל שוות כקליפת השום, ואולי יש בזה משהו.  קל יותר להתמודד עם העשייה הפוליטית בארץ ממרחק, אתם יודעים, רחוק מהעין…  לא כך הדבר בספורט, כאן אין פוליטיקה, לפחות לא באופן אישי – אני מייחל בכל לבי להצלחת קבוצות וספורטאים מישראל באשר הם, מתעניין בקורות הליגות וענפים השונים ומקווה שיום אחד יהיה שם אירופה.

ואז אני שומע רדיו ומבין שהיום הזה עדיין רחוק.

 ——

2.  אתמול בערב צפינו דנה ואני בפרק של "קופיקו" (עונה 3, פרק 18).  אהבתי את ספרי "קופיקו" כילד, הסדרה עצמה די מבדרת, ובזכות אהבתה של דנה לקוף המדבר צפיתי בלא מעט פרקים.

9:12 דקות מתחילת הפרק הבנתי ש"קופיקו" היא לא רק סדרה מצחיקה אלא גם מחנכת, שמלמדת את הילדים את עובדות החיים:

יורם, הילד מהמשפחה המאמצת של קופיקו, רוצה להירשם לקבוצת הכדורגל של הפועל עין גנים.  הוריו אוסרים עליו להירשם וקופיקו, שמבקש לעזור ליורם, ממציא סיפור: דדי בן דיין ראה את יורם משחק ואמר שמזמן לא ראה כשרון כזה, "ודדי בן דיין הוא לא איזה שחקן מהפועל עין גנים, הוא שחקן בינלאומי!"  האב שלומק'ה דורש לפגוש את דדי בן דיין ולשמוע זאת ממנו וקופיקו יוצא לחפש אותו.

קופיקו מגיע לחדר ההלבשה של נבחרת ישראל, מברך את השחקנים לשלום ונתקל במבטים תמהים.  קופיקו שואל: "מה אתם מסתכלים עליי ככה? אף פעם לא ראיתם קוף אוהד כדורגל?" אחד  השחקנים מחייך ועונה: "ראינו אוהדים של בית"ר".

לא צריך שתדליקו לו נר
יום יפה לכדורגל, יום יפה לכל דבר