אחרי המשחק מול אזרבייג'אן לא נשאר על מי להגן. המשחק היה חלש, אזרבייג'אן היתה חלשה, ישראל היתה חלשה. אבל אזרבייג'אן השיגה את מה שרצתה וישראל לא. ישראל רצתה ניצחון. מה זה רצתה, היתה חייבת ניצחון, רק כדי להיות קרובה יותר לחלום ערב היציאה לסט. פטרסבורג. החלום הסתיים, ישראל התעוררה וראתה שהכל כרגיל.

היה לי פעם חלום כזה, כשהייתי בהודו. חלמתי שאני נמצא בבית בחולון, עומד מול המקרר ולא מוצא קוטג' אחד לרפואה. החלטתי שבלי קוטג' אין לי מה לעשות בארץ, נכנסתי לרכב ונסעתי לכיוון שדה התעופה, בחזרה להודו. נכנסתי לכיכר הדמעות ולא הצלחתי לצאת ממנה, בדיוק כמו צ'בי צ'ייס והמשפחה בכיכר גשר למבת' ('ילדים, הנה הביג בן, הנה הפרלמנט'). בסוף התעוררתי, על מזרן דק בבונגלו בגואה, עם מאוורר תקרה שבקושי מסתובב ועם אבק בכל פינה, התעוררתי והייתי מאושר – אני עדיין בהודו.

אולי כל מה שישראל צריכה הוא חלום אחר, כזה בו היא בעצם אזרבייג'אן, עם שמות משפחה שמסתיימים ב"ייב" ועם מאמן גרמני. עם ציפיות לנצח את לוכסמבורג ולהוציא נקודה בישראל. עם חמש נקודות בשמונה משחקים, שתיים מהן מול קבוצה המדורגת שתי רמות פיפ"א מעליה. ולא לדאוג לגבי המשטח– האצטדיון בבאקו ואצטדיון רמת גן אחים הם:

איצטדיון רמת גן                    איצטדיון טופיק בחרמוב, באקו

       אצטדיון רמת גן                  אצטדיון טופיק בחרמוב, באקו

*

אחרי שירדנו על השחקנים (השער באשמת אוואט, טל בן חיים לא סגר את אמירגולייב, שכטר נעצר בעוון שוטטות) והמאמן (אוואט בשער? תזכירו לי איפה משחק טב”ח? מה לשכטר ולנבחרת?) והשתמשנו בכל מילות הגנאי (חרפה, בושה, בזיון – שהן בעצם אותו הדבר) אפשר לרדת לקרקע ולהביט לאמת בפרצוף, גם אם היא לא נעימה, גם אם היא מכוערת.

אנחנו ברמת האיכות השלישית בעולם. מה יש לומר, לא רע להיות שם, יחד עם שוויץ (שני מונדיאלים), צ'כיה (מונדיאל אחד), אירלנד (שלושה), אפילו בלגיה האפורה שאף אחד לא מבין למה ישראלים נוטשים עבורה את ליגת העל (אחד עשר מונדיאלים, השנים עשר בדרך). כמובן שיש גם את בוסניה והרצגובינה ובלארוס אבל בינינו, אפשר בכלל להשוות? איפה היתה נבחרת הרצגובינה כשאנחנו עלינו למונדיאל?

*

מזמן הפסקתי להתייחס ברצינות לשחקני כדורגל, מזמן הפסקתי להאמין למה שיוצא להם מהפה. לא יכול להיות שכל השחקנים מדברים בקול אחד מבחירה בלתי אמצעית, מגוננים על תצוגת נפל ומזבלים את השכל עם "היו הרבה חצאי הזדמנויות, היו בעיטות מחוץ לשש עשרה". תהיו יפים ותשתקו.

ערן זהבי, בחור מצודד, לא שתק, עלה לשידור בתוכנית הספורט של יום א' והגיב לטענה כי אם לא ניצחנו את אזרבייג'אן אז לא התקדמנו: “אבל כשניצחנו את צפון אירלנד ועשינו תיקו עם פורטוגל אז כן התקדמנו?”. הטענה הבאה מצד המראיינים היתה: “אתה היית בשביל פורטוגל כמו שאזרבייג'אן היתה בשבילך, על פי אותם יחסי כוחות, אין מה לעשות, תפסתם יום". והתשובה? “אז נגדם הצלחת ונגד צפון אירלנד הצלחת אז התקדמת, ועכשיו כשלא ניצחנו את אזרבייג'אן אז הלכנו עוד הפעם אחורה?”

אמרו לו לא לדבר יותר מדי, נתנו לו טקסט לשינון לפני שידור, אבל גם ערן זהבי יודע מה זו סטיית תקן. כשהולנד ניצלת מהפסד לאסטוניה בדקה ה-94, כשצרפת מסיימת ב-0:0 עם גיאורגיה, כשפורטוגל משווה בדקה ה-93 מול ישראל – פועלות שתי סטיות תקן – האחת של הולנד, צרפת ופורטוגל (איבוד נקודות מול נבחרות חלשות); השניה של אסטוניה, גיאורגיה וישראל (צבירת נקודות מול נבחרות חזקות).  רק שבהולנד, צרפת ופורטוגל מודעים לסטיית התקן ולרוב יודעים שהיא אינה חזות הכל, ואצלנו מאמינים שסטיית התקן היא המראה המוצבת למולנו.

*

העפלה של ישראל לטורניר כלשהו, ובזאת יודו טובי סנגורי הנבחרת, תהיה משולה לסנסציה. אם זה המצב, די ברור שישראל רחוקה מלהשתוות ברמתה לנבחרות דרג ב' כמו רוסיה, טורקיה, סלובניה או שבדיה. אז למה לפתח ציפיות כשכל הצלחה תהיה הפתעה? למה לבנות על הפתעות? למה להמשיך ולהשלות את הציבור?

אולי כי להיות בטופ של הדרג השלישי זה לא סקסי כמו העפלה. אולי כי בדיוק כמו אצל פוליטיקאים, תוכניות ארוכות טווח לא מביאות קולות בקלפי. תנו לי רוקנ'רול, תנו לי להנות עכשיו, עזבו אותי ממה שעשוי להיות כאן בעוד עשרים שנה. חוץ מזה היה כאן יורו וישראל ניצחה את אנגליה, קחו את הדוקים שלכם ותעופו לי מהעיניים.

נבחרת ישראל יכולה להשתפר, זה ברור, וזה יגיע רק ביום בו תנחת במציאות. מה שחשוב הוא לא ההשוואה לנבחרת זו או אחרת, מה שחשוב הוא ההשוואה למה שהיה עד כה בישראל ותוכניות לשיפור מה שהיה בישראל. לא באזרבייג'אן, לא בשוויץ ולא ביוון. ברגע שמציבים העפלה לטורניר עם סיכויים נמוכים ממילא לעשות כן משווים את ישראל באופן מובהק לנבחרות ברמה גבוהה הרבה יותר, כאלו שמסוגלות להגיע למונדיאל ושהסיכויים שלהן גבוהים מלכתחילה. אנחנו צריכים לחשוב רק על עצמנו, לא על איך אנחנו נראים ביחס לאסטוניה ולוכסמבורג, והאם ההתקדמות שלנו שוות ערך לזו שלהן.

אם נביט בצלחת שלנו ולא נפזול לצלחות של אחרים נוכל להתקדם. אז לא נדון בתיקו מול אזרבייג'אן וננתח אותו כ"בושה, ביזיון וחרפה" רק בגלל שלא ניצחנו. אזרבייג'אן היא נבחרת חלשה, שעם מעט איכות והרבה מלחמה השיגה נקודה ברמת גן. מילא הנקודה שאבדה, יאמרו רבים, אבל לא ראינו מלחמה על הדשא. האובייקטיביים שבינינו דווקא ראו מלחמה על הדשא, מלחמה של אזרבייג'אן. , ואין אחד בציון שמייחל להיראות כמו אזרבייג'אן.

אין מהפכה סופית, מהפכות הן אינסופיות.  לא המלחמה תחזיר את הקהל ליציעים, לא רוח הקרב תשיב את האמון בנבחרת. האיכות, היכולת המקצועית, הכושר הגופני, המחשבה המהירה, הדרך, אלה יחזירו את החשק. וגם אם לא נעפיל לעולם לטורניר כלשהו זה לא יהיה אסון גדול, כל עוד האוהדים והצופים ירגישו שמישהו עובד קשה כדי להנחיל ערכים, שיש מי שרוצה להצליח אבל בדרך לשם מעדיף כביש סלול על פני טרקטור.

במים צלולים מדי לא ישחו דגים
לא תמיד הרוב צודק