אצלי הכל בסדר

heaven

שבע וחצי בערב, הרגע התעוררתי. המסיבה מתחילה בשמונה ואני לא יודע מאיפה להתחיל. אין לי מושג איפה הטלפון שלי ואני חייב לרוץ לצד השני של הרחוב, למלון שלה. אולי היא חושבת שקרה לי משהו, ואולי השיחות הנוקבות שלנו בשבוע האחרון יגרמו לה להאמין שהחלטתי להבריז.

אני מתלבש בשיא המהירות, מוותר על גילוח, מרסס בנדיבות אפטר שייב על הפנים ויוצא לרחוב. מתקדם במהירות לעבר הכביש הראשי, עובר על פני הקופי שופ, מתעלם משלטי הניאון שלו שקוראים לי לבוא בשעריו, להירגע, ומגיע למלון שלה.

היא פותחת את הדלת בלוק של נסיכה – שמלה הדוקה חושפת גב, נעלי עקב שמונה סנטימטר כחולות ובוהקות, שיער מבריק שאסוף לאחור בסיכת כסף רחבה וחיוך ענק שממיס אותי. רק עכשיו סיימתי להתלבש, היא מתנצלת במבוכה, אפילו לא הספקתי להתאפר, כל כך קיוויתי שגם אתה תאחר, היא צוחקת.  אני מתעורר באחת, לא זוכר את העייפות והלחץ. בשקט היא יכולה לוותר על האיפור, היא כל כך יפה שזה צובט בלב.

כולם הגיעו למסיבת חג המולד, איך לא. טיסות לאמסטרדם, חדרי מלון, שלוש ארוחות, הסעות למסיבה, בופה מחמש מדינות, אלכוהול מובחר ודאפט פאנק על הבמה, והכל על חשבון המעסיק.  היא ואני מסתובבים בין האנשים באולם המואר ומוחשך חליפות, עוצרים כל כמה דקות כדי לנסות להתגבר על הרעש ולהעביר מילה או שתיים עם עמיתים הנקרים בדרכנו. וכולם מתלהבים ממנה, מחמיאים לה, אומרים לה (ולי) כמה שהיא יפה הלילה.

ams

***

כבר שבוע שהשמש היא רק זכרון, דבר שהיה ואיננו עוד. גשם, קור, רוחות חזקות, שמיים מעוננים. אבל השמש שבתוכי זורחת, יוקדת, בוערת. אולי זו העבודה החדשה שכבר לא מלחיצה כמו קודם, אולי זה סוף השבוע הרגוע שעבר עליי, אולי אלה הכדורים שקיבלתי מפרודתי ושפתרו באחת את הלומבגו שחטפתי בתחילת השבוע.  ואולי יהיה זה רומנטי יותר להאמין שהרטה החזירה אותי לחיים.

המשחק מול האנובר והערב עם יוהאנס עשו לי משהו, עוררו בי דבר שאך לפני כמה חודשים נפל למשכב, כמעט שמת. פתחתי את עונת 2013/14 עם ביטול חבילת הכבלים על שידורי הבונדסליגה שלה, המשכתי עם ויתור על המנוי השנתי, כמעט וסיימתי עם יוהאנס. יכול להיות שקיץ ארוך אחד של אבטלה ללא ציפיה נכספת לסוף השבוע עשו את שלהם, שינו את נקודת המבט שלי על החיים והביאו אותי להאמין שאפשר אחרת? שצריך אחרת?

אני זוכר את השיחה שלי עם מרטין ביום שישי אחד של קיץ 2012.  הרטה ירדה לליגה השניה, אנחנו לגמנו בירה תאילנדית ומרטין אמר לי שנמאס. ניסיתי לשכנע אותו, לא רציתי שיוותר, לא הייתי מוכן לוותר עליו. אבל הוא בשלו, נשבר לו, הוא לא נהנה יותר, ובמצב הנוכחי הוא לא מסוגל להתחייב לעונה שלמה, כי ככה זה עם מנוי – תמיד הוא אצלך בארנק, וגם אם אין חשק לצאת מהבית יוצאים כי חבל, כבר שילמנו.

לפני כמה שבועות הוזמנתי אליו לארוחת ערב.  עוד לפני שנפתח בקבוק היין הראשון סיפרתי לו שהתעייפתי, שאין לי כוח יותר. אתה זוכר את קיץ 2012, הוא שאל, אתה זוכר מה אמרתי לך אז? אבל מרטין הוא אח, אז הוא יכול לומר "אמרתי לך" מתי שהוא רק רוצה.

ופתאום התעוררתי לחיים, עם תשוקה שמזמן לא חוויתי. ופתאום הכל מסתדר – אח של יוהאנס לא יכול להגיע למשחק מול גלאדבך בשבוע הבא ומשאיל לי את כרטיס המנוי שלו; שבועות של דממה מסתיימים באות חיים מבן שהר; ובעוד שלושה שבועות אוביל את עורך האתר שלנו ואחד מששת קוראיי הקבועים לאולימפיה שטדיון, ליציע הקבוע של החבר'ה, שיראה במו עיניו את מה שבשנתיים האחרונות לא הפסקתי לטחון לכולם.

ostkurve5_37540318

ודווקא עכשיו, עם כל ההתלהבות שאחזה בי, הגיעה הפגרה. אז אין ברירה, חייבים להירגע, לתת להתלהבות לבנות את המתח לקראת השבוע הבא ולדבר על משהו אחר. או להשחית מלים, תלוי את מי שואלים.

*

אף פעם היא לא חיבבה במיוחד את השכונה שלי, אפילו פחדה להגיע אליי בלילה. היא תיעבה את הקיוסקים שפתוחים עד שתיים בלילה על שתייניהם הקבועים, את הקקי של הכלבים שמלווה בנאמנות את הליכתה החרדה, את האנרכיסטים בשחור של שישי בערב, שמתמקמים בכניסה לתחנת הרכבת העילית, מכסים את המדרכה בבדלי סיגריות וצובעים אותה בחום וירוק אבסטרקטיים של שברי בקבוקי בירה.

*

בשבוע האחרון החליטו עוזי דיין, יורם שפטל ויאיר לפיד כי הגיע הזמן להכפיש אנשים שהם אינם מכירים, הכל בשם הציונות. והישראלים בברלין חוטפים הכי הרבה על הראש: ראשון מודיע לאומה כי אלה שיורדים לגרמניה מאוסים עליו. שני מדווח למאזיניו שאנחנו התתרפש הכי נמוך, הכי בזוי שזורם בתעלות הביוב של העם היהודי. שלישי שאך לפני כמה שנים היה בעליו החוקיים של רכב מתוצרת חברה שהעסיקה כשלושים אלף עובדי כפייה וסיפקה מנועי מטוסים ואופנועים לצבא הנאצי מספר על אנשים שזורקים את הכל לפח כי בברלין יותר נוח.

קשה לומר שהלפידיינטל'ס הצליחו להפר את שגרת יומי. איני זקוק לסעיפים ונקודות של אג'נדה לאומית כלשהי שיבהירו לי מי אני ומה אני. החיים הפרטיים שלי לא עניינו אותם לפני עשור, ספק אם הם יחלו להתרגש מהם כעת בארץ או בברלין. ואם אמצא עצמי מתרגש מדברי הקשקשן התורן אדע שבתוך תוכי קיבלתי עליי את התזה שלו, אחרת לא הייתי נלחם להפריכה.

*

ברלין שלה אף פעם לא היתה ברלין שלי. אצלה במערב המדרכות תמיד נקיות, הקקי נאסף לתוך שקית נילון, אין קיוסקים ברחובות וכניסות הבתים מעוצבות לעילא. אבל בברלין שלה צריך ללכת רבע שעה עד לתחנה, לתכנן כל יציאה מהבית, לחפש בנרות בקבוק בירה בשתים עשרה בלילה כי אין קיוסקים ברחובות. והיו רגעים בודדים בהם התחשק לה לרדת על איזה בראוני בשעות הקטנות של הלילה.  אז היתה נשברת, שוכחת מסלידתה המובנית מרעיון השכונה שלי ושולחת אותי לעטות מעיל כבד ולרדת לקיוסק הקרוב.

*

לא הגעתי לברלין כי בתל אביב יקר מדי, לא נחתתי במינוס שמונה מעלות של אמצע ינואר כי נשבר לי מהקיץ הישראלי שלא נגמר, מוזיאונים זה לא הקטע שלי, ויודעי עניין יסכימו שטעם הקוטג' המקומי די תפל.  ואם יש מי שחש בצליל התנצלות בדברים – אוי, כמה שהוא טועה. הלפידיינטל'ס פשוט עדיין לא הגיעו אליי ואל שכמותי, ואולי אחרי שימצו עד תום את תורת הציונות ויעברו לסעיף הבא באג'נדה שלהם, זה שדן בזהות היהודית, ימצאו לנכון להשמיץ גם אותי באופן אישי, כי אני הגעתי לכאן בשביל שיקסע.

השיקסע הגרמניה שלי (בת למהגרי עבודה סרבים, דור שני לעובדי כפייה, אבל לכו תשכנעו את המשוכנעים) הביאה אותי לכאן מהודו. יחד שכרנו דירה בשכונה עם רוב נוצרי ליד כנסיה גדולה, עם רוב ברור לבשר חזיר במקררי הסופרמרקט, עם ימי ראשון שקטים ורגועים ועם תחבורה ציבורית שלא נפסקת ביום כיפור. היא זו ששכנעה אותי שמנוי שנתי של הרטה זה בדיוק בשבילי, שחשוב ללמוד את השפה, שטוב להתחבר לגרמנים ולא רק לזרים. היא זו שילדה את בתי, היא זו שהזכירה לי שאין נשמה בלי אהבה, שגם ילדה בת שלוש מבינה הכל, שעדיף להתרחק כדי להתקרב. היא זו ששמעה על השיקסע הספרדיה ולא יראה, ורק ביקשה שאהיה מאושר כי ככה זה עם משפחה.

*

Kisamos

הבוקר קראתי על רעידת האדמה בכרתים ונזכרתי באחת באותם עשרה ימים מופלאים במערב האי, לא רחוק ממקור הרעש. אני והיא ותו לא, בעיירה של אלף חמש מאות תושבים, עם שלוש חנויות מכולת, מסעדות דגים וסי פוד וחופי ים שמרגיעים את הנשמה. ביום רבצנו על החוף, בערב ירדנו על שרימפס ודגים, בלילה ישבנו על מרפסת החדר, לגמנו מבקבוקי יין אישיים, אחזנו ידיים וחשבנו שטוב יותר לא יכול להיות.

הכל התחיל בהראקליון, בדרך הביתה, לברלין. הגענו לשדה התעופה, הבטנו האחד בשניה והבנו שאנחנו לא באותו כיוון. היא רצתה דבר אחד, אני רציתי דבר אחר, ואחרי שלאורך זמן השלינו את עצמנו שאנחנו יכולים אחרת הבנו שאהבה זה לא מספיק. ועדיין לא יכולנו לבד, אז משכנו ומשכנו, נפרדנו וחזרנו, ניסינו לשכנע את עצמנו שזה לא באמת מה שאנחנו רוצים – או ההיפך – ואז היא אמרה “כן” לרילוקיישן.

עכשיו היא בספרד, חזרה הביתה, אם אפשר לקרוא כך לעיר המרוחקת מבית אמא כמרחק מדריד מברצלונה. נשבר לה ממזג האוויר כאן, מהגרמנית שאף פעם לא מצאה מקום פנוי במגירות המוח, מהבדידות, ממני. אז היא מצאה עבודה אחרת, בשפה שלה, ועזבה את ברלין, ואת הדירה במערב העיר, ואת האנרכיסטים בשחור. ואותי.  

*

יש לי חברים שמתקשרים, מתעניינים, שואלים, דואגים שלא אשאר לבד. חברים גרמנים שנולדו בברלין, אבל גם חברים ספרדים ואמריקאים וישראלים, שהגיעו לכאן כי ביקשו לעצמם חיים אחרים ולא חשבו שזה עניינו של מישהו בעולם אם זה בסדר או לא. ואף אחד לא דפק להם עם פטיש יום-עצמאות לאומי על הראש, לא סיפר להם שהם נוטשים או בוגדים, לא יצא נגדם בראש חוצות.

אני אוהב את ברלין, מרגיש בבית, מאוהב בחילופי העונות, מתרגש לקראת החורף, חוזר לאהבה הישנה וליציע האהוב שלי, מת על רינדר בראטן (רק בלי שומן החזיר. אתם יודעים, נורא משמין), מתבל אותו בסחוג אדום חריף מאוד של 'זהבי' ולא מתכנן חזרה לארץ, לא עכשיו ולא איך שהקטנה מסיימת אוניברסיטה. הבת שלי יודעת מי אני ומאין הגעתי ולמה אני כאן, והיא אוהבת אותי בעברית שוטפת כמו שיאיר אוהב את אבא שלו.  אצלי הכל בסדר.

*

"מהי לכן האהבה, אם לא לשמוח ולהבין כשאנו רואים מישהו פועל ומרגיש באופן שונה מאתנו, ולפעמים ההפך מכפי שאנו? כי האהבה מאחדת את הניגודים באמצעותה של השמחה. אסור להתעלם מן הניגודים או לכלותם."

– פרידריך ניטשה

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

הימורי פוטבול שבוע שישי
אכלו את הצפרדע - יוחאי שטנצלר

34 Comments

שי 13 באוקטובר 2013

אני חייב לתקן.
הרטה ברלין לא ירדה ב-2011, אלא דווקא עלתה ליגה.
היא ירדה ב-2010 ושוב ב-2012.

ערן לוי 13 באוקטובר 2013

סליחה, טעות, תוקן

כוכב עליון 13 באוקטובר 2013

לא יודע איך ומתי זה קרה, אבל הפכת להיות הכותב הכי מרגש ומסקרן כאן (ויש פה רבים וטובים).פוסט נפלא

B. Goren 13 באוקטובר 2013

ערן, נהניתי לקרוא.

martzianno 13 באוקטובר 2013

מצויין. כרגיל, יש לציין.

יוני (המקורי, מפעם) 13 באוקטובר 2013

אני אוהב איך שאתה כותב. אולי יש 6.5 ולא 6 קבועים. לך תדע.

מבחינתי הייתי שמח אם כל מי שגדל בישראל יחיה בה וחבל לי שאנשים בוחרים לחיות במדינה אחרת כי אני רוצה אותם פה. מאוד לגיטימי לא לחיות בישראל, אבל מבחינתי הפרטית יש בזה פספוס. בעיקר של המדינה ושל מי שחי בה.

Jacky Elazar 13 באוקטובר 2013

ערן שלום
יופי של כתיבה.
עלה והצלח.
אני יושב עם אחד יורם לוי בקפה המיתולוגי בחולון וקראנו אותך בסמארטפון
שלי ונהנינו מאד.
עלה והצלח
ג'קי

S&M 13 באוקטובר 2013

פוסט מיותר משתי סיבות מצטברות.
עצם כתיבתו מהווה הודאה שאתה צריך להתנצל. ואני לא מבין על מה יש לך להתנצל.
וגם אחרי תיאורים כאלו מפורטים, הייתי מצפה לתמונה.

ערן לוי 13 באוקטובר 2013

זו לא התנצלות.

לא מעט ישראלים שחיים בחו״ל, לרבות אלו שעשו את המעבר מסיבות כלכליות, מספרים על הכמיהה לארץ שנותרה בהם ואיכשהו מנהלת את חייהם. יכול להיות שלשמוע מישראלים שהם מאושרים במדינה אחרת זו קצת יותר מדי אפילו עבור ערוץ תקשורת ישראלי, שכן אז זהו סיפור שיכול להיות מסופר בכל מדינה בעולם שאינה בעלת זיקה ציונית. ישראלי שחי במדינה אחרת ושמח על כך, שאינו חש רגש אשמה ולו הזעיר שבזעירים על השפה המקומית השגורה בפי ילדיו או על האופי הישראלי שאינו בנמצא הוא בבחינת כלב נשך אדם.

כל שביקשתי לספר הוא שלא צריך יותר מדי סיבות בחיים – וכסף לבטח אינה אחת מהן – כדי לחיות אותם במלואם, או לכל היותר לנסות. כאן, שם ובכל מקום.

ולגבי התמונה…

matipool 13 באוקטובר 2013

ערן – מעולה ( וכמו שכתב מרציאנו – כרגיל ) .
אני צריך הבהרה לגבי הקטע על אמסטרדם ( וגם אם יש לך המלצה ספציפית על משהו שם . אני נוסע לשם בשבוע הבא . פעם ראשונה ) .

ערן לוי 13 באוקטובר 2013

תודה.

איזו הבהרה חסרה לך בעניין אמסטרדם?

matipool 13 באוקטובר 2013

מי הייתה הגברת המקסימה באמסטרדם ?

ערן לוי 13 באוקטובר 2013

הגברת המקסימה באמסטרדם היתה אותה אחת שחזרה לספרד.

ניינר (ON THE QUEST FOR SIX) 16 באוקטובר 2013

מתי אתמול חזרתי מאמסטרדם (ביקור 20 בערך). מה אתה רוצה לדעת?

D! בארץ הקודש 13 באוקטובר 2013

פוסט נפלא ערן.
שמח שאתה ממשיך למצוא דרכים לשלב את האוטוביוגרפיה בסביבה, אתה בדרך להשלים רומן מתישהו אם רק תחפוץ בכך.

שלוש שנים במינכן בעקבות אהבה גורמות לי להסכים איתך. אפילו לא הייתי חושב על גרמניה לפני כן, אבל מעולם לא הייתה בי חרטה. מחשבות בוודאי אבל לא זה עניין מאד ישראלי לחשוב כל הזמן שיש משהו לא בסדר בלחיות במקום אחר. למעשה עד למאה ה-20 היה מאד מאד מקובל לנוע בין ארצות.

באבא ימים 13 באוקטובר 2013

גם אני חי בחו"ל כבר כמעט עשר שנים. טוב לי כאן, אפילו טוב מאוד. אבל המחשבה שבמעשי אני דן את צאצאי לאותה מציאות ממנה אבא שלי נמלט בעור שיניו לא נותנת לי מנוח.

אני לא שונא גרמנים. אני לא חושב רעות על ישראלים החיים בגרמניה. עם זאת, לי אישית מתהפכת הבטן מן המחשבה של לגור בגרמניה.

ומכל הסיבות בעולם להעתיק מקום מגורים. אהבה היא הסיבה הנעלה ביותר.

D! בארץ הקודש 13 באוקטובר 2013

באבא, יש סיבה אחרת?

אני גדלתי בבית שבו לא קנו דבר שיוצר בגרמניה ומעולם לא חשבתי שאבקר שם. למעשה ההורים שלי אמרו לי שלא יגיעו לבקר אותי כשאני גר שם ושלוש שנים אכן לא הגיעו ואני סופר מכבד אותם על זה.

אני חושב שיש צורך להתקדם קדימה, אם זה באופן פרטי ואם זה כמדינה (והרי כבר לפני שנים הכרענו בעד לקחת מהם כסף ולקבל את העמידה שלהם לצידנו באופן פוליטי בינלאומי).

לאורך השנים המפגשים שלי הותירו בי רק הרגשות חיוביות והרגשה שהמפגש הזה מועיל הן לי אישת והן לאלו אותם פגשתי.

אבל לכל אחד האירועים שמעצבים אותו.

אדם בן דוד 13 באוקטובר 2013

וואו. מקסים. גם הפוסט הזה וגם הקודם. תודה רבה לך.

דוד 13 באוקטובר 2013

אני מת על אתר הספורט הזה.

אסף THE KOP 13 באוקטובר 2013

לימים היותר קשים

http://www.youtube.com/watch?v=pCMZFsyhuUk

עדיף על כדורים

סימנטוב 13 באוקטובר 2013

נפלא, כתיבה מרגשת.
תודה!

יובל 13 באוקטובר 2013

נהדר כרגיל.

שרדר אוריגינל 14 באוקטובר 2013

מרגש כמו תמיד.

tumir 14 באוקטובר 2013

חמש שנים אני גר בארה"ב, שבע עם אני כולל את השנים בהודו. שבע שנים שאני לא גר בארץ. אני די מתגעגע לאוכל, לשמש, קצת לחברים ולמשפחה. אפילו למשחקים המשמימים בליגה לאומית של הפועל חיפה. אני די מקנא באנשים כמוך(רבאק ערן לוי -למה אתה כזה עצלן???) שגרים במדינה עם כדורגל ולא עם פוטבןל. אל תרגיש רע ושיזדיין יאיר לפיד ( או שלא)

גנדי 14 באוקטובר 2013

אורן ניסים לנבחרת

ירוק 14 באוקטובר 2013

ערן – פשוט נהדר.

לא הייתי בברלין אף פעם, אבל אתה מצליח להעביר את האופי של העיר בצורה נפלאה. נשמע כיף (אבל אני עדיין מעדיף את הסתיו/חורף של קליפורניה…).

לגבי התחושות, וההתמודדות (הלא תמיד פשוטה), והריחוק, וכו' – מעניין מאד. מזדהה עם הרבה. ובכל מקרה – כל הכבוד על הפתיחות.

אגב – גרמניה וספרדיה… הבאה בתור הולנדית? :)

עופר פרוסנר 14 באוקטובר 2013

נפלא ערן. דוק של הרבה דברים שהקריאה אותך גורמת לי.

ג'ון מקינטייר 14 באוקטובר 2013

נפלא, תודה!

כסיפוביץ 14 באוקטובר 2013

נפלא כרגיל!
ועזוב שטויות. מחר הייתי יורד לברלין. אני הילדים והאישה…

עומר 14 באוקטובר 2013

ערן, אני מוריד בפניך את הכובע.
פשוט מדהים!

צביקה 15 באוקטובר 2013

כאחד שבילה שנים לא מעטות בחו"ל, אין לך על מה להתנצל. אני וזוגתי חזרנו לארץ כי רצינו שילדינו יגדלו כישראלים וקרוב למשפחתם אבל אני בהחלט מבין את בחירתו של מן דהו להגר (ועוד בעקבות האהבה!). רק בישראל הגירה היא פשע נגד האנושות…
אגב ברלין היא מדהימה ואם כבר לגור באירופה, ברלין זה המקום ולמרות המטען שהעיר הזו "סוחבת" איתה בכל הקשור לעם היהודי.

ניר 15 באוקטובר 2013

כאחד שגם בילה כמה שנים בחו"ל, לא התרשמתי ש"בישראל הגירה היא פשע נגד האנושות". להיפך, היה מוזר איך מכרים התייחסו לעצם המגורים שלנו בחו"ל כסוג של הצלחה, גם אלה שחיו בישראל ברמת חיים גבוהה משמעותית מזו שלנו בגולה.

אם כבר, הישראלים יוצאי דופן בכך שאשכרה אכפת להם שאנשים מהגרים החוצה מהמדינה. אמריקאים שהכרתי לא הצליחו להבין כלל את ההגיון מאחורי הטבות "תושב חוזר", למשל.

נדמה לי שרוב הישראלים שותפים לדעה שכל אחד צריך לחיות איפה שהוא בוחר. המהומה המגוחכת מסביב להגירה לברלין התחילה מכתבות על כמה נפלא לגור שם ו"הצעירים בורחים" (בולשיט מוחלט כמובן) שהביאו לתגובה נגדית (גם כן מקושקשת) מהצד של לפיד/דיין.

ניינר (ON THE QUEST FOR SIX) 16 באוקטובר 2013

מבלי לפגוע חלילה באף כותב כאן, מבחינתי הפוסטים שלך הם הכי יפים ומרגשים שנכתבים כאן. כתיבה נפלאה וכל כך נוגעת.

Comments closed