נצחון התקווה על הניסיון

hertha bed

איך החיים עוברים מהר כשנהנים. או כשלא סובלים. או כשמחליטים להפסיק לעשות טרגדיה מכל דבר. הפוסט האחרון שלי הפך עבורי למראה דרך, לפחות במהלך השבוע האחרון, לנקודה בה מבינים שאפשר להתלונן בלי הפסקה, אבל אפשר גם שלא. והנה יום שישי חזר, בלי שום חדשות, וזה לא רע בכלל שאין שעות קשות. ופתאום זה לא נורא להתעורר מוקדם בבוקר ולגלות את החיים שמתקיימים ברווח שבין שבע לחצות.

*

רק לפני שבוע ישבתי בחדר אחד עם שבעה אנשים. כל אחד שקוע בשלו, מביט במסך שמולו, מתקתק משהו על המקלדת, לא מפנה מבט שמאלה, לא ימינה. ולכולם אוזניות ומוסיקה בראש. וככה כל היום. כל שנותר לאדם הוא לבחור אם הוא נוןקונפורמיסט שדוחה בבוז את מנטליות ה'תשעעדחמש' ומנסה לפזר את העננים האסוציאליים שמעל, או שהוא משת"פ שבסך הכל רוצה לשרוד את היום ולדעת שבסופו של חודש יביט בתדפיס בנק שאינו משקר, ובזאת ינוחם. אז אני בוחר, ואת כל מה שנשאר מהכוח שנגמר אשמור לי למחר

גם עכשיו אני יושב בחדר אחד עם שבעה אנשים, רק שעכשיו הם קצת יותר רגועים. או שאולי זה אני. ישבתי להם על הווריד בכל בוקר מחדש, עצבנתי אותם עם האוברחברותיות שלי, אבל גם הבאתי עוגת תפוחים שאפיתי.  זה לא היה מעשה חנה בבלי שבחרתי לעשות, יותר מעשה "הסוד" – בקשו, האמינו, קבלו. או אולי מעשה ערן לוי – החיים לא כאלה רציניים, אל תיתנו לאף אחד לשכנע אתכם אחרת

*

calm

לא מעט קוראים, מגיבים וסתם אנשים שנקרים בדרכי לא מבינים. איך פתאום, באמצע שנות הארבעים, הפכתי לאוהד של הרטה. איך הפכה הרטה, שאך לפני שמונה שנים עניינה אותי כקליפת השום, לחלק מחיי. איך אני כותב בתשוקה על מועדון ליגה די ממוצע, אם לא פחות מזה. איך אני נכנס לאווירה הגרמנית כל כך ומצליח למצוא לי מקום בלב.

למה אני שם? זה בטח בגלל הכדורגל. אחרי הכל זו הבונדסליגה, הליגה הטובה בעולם, ארבעים וארבעה אלף צופים ממוצעים למשחק יכולים לטעות?. אפילו עם אישיאס לומדים לחיות, ובישראל משחיתים עשרות אלפי מלים ביום על ליגת העל, ואין הוכחה חותכת יותר לכך שבסופו של דבר מתרגלים לכל מה שיש לנו בחיים.

מה עם האוהדים? רוב האנשים שמגיעים לאצטדיון הם – במלים עדינות – לא נחמדים. למרות שאת מספר התקריות אותן חוויתי אפשר לספור עם אצבעות יד אחת ולקבל עודף, יש משהו אגרסיבי באוויר. אולי זה המראה הקשוח והמפחיד של קבוצות האוהדים השרופים, אולי זה הארגונים הסמינאצים שלא מסתירים את שנאתם לכל דבר שאינו הרטה. אולי זה האלות והקסדות והשכפצי"ם של השוטרים, ואולי זה כל הבירות שלא מפסיקות לזרום ולהעלות את מפלס העצבים, בעיקר אצל העצבניים.

אז לא בשביל האוהדים, אז מה עם השחקנים? כל עוד הם על המגרש הם אחלה, ברגע שהם על הספסל או סתם לא בכושר הם מפסיקים לעניין אותי. אין בי תשוקה לשחקן זה או אחר, ולמרות שיש לי הערכה מיוחדת לאיכויות של לתומאס קראפט לא אזיל דמעה אם יבחר לעזוב בתום העונה. לא הוא, לא ראמוס, לא רוני. שכירים, בדיוק כמוני. הייתי מעדיף שבן שהר יישאר, אבל זה כבר לא קשור לאהדה, זה עניין לאומי.

לפחות המחירים סבירים, לא ככה? פעם היו ככה, לפני כמה שנים, וגם בעונה האחרונה בליגה השניה. העונה קפצו מחירי הכרטיסים בעשרות אחוזים, וכרטיס ליציע עם החבר'ה שרק בעונה שעברה עלה 28 יורו החליף שתי קידומות וקפץ ל-43. ויש את הקומבינה עליה סיפרתי בפוסט הקודם, אבל מה אם לא היתה? בירה או שתיים, נקניקיה או שתיים, והמחיר קופץ ל-60 יורו.

לפני שנתיים שילמתי מחיר דומה למשחק כדורגל בפרמייר ליג. אחותי תמיד אומרת לי שכיף לי, אני חי בחו"ל. אבל בלונדון זה חו”ל, בברלין זה בבית, ובבית אני לא ממהר לשלוף 60 יורו מהכיס, על בסיס דוחודשי, בשביל איזה שעה וחצישעתיים בחיים

אז מה אני בעצם עושה כאן?

gewalt_teaser

*

אני לא אוהב את הרטה, בטח לא אהבת נפש. כמו שלא אהבתי את מכבי ת"א. למה חייבים להיות מזוהים עם מועדון אחד בחיים? למה אני צריך להישאר מכביסט רק בגלל שלפני שלושים ומשהו שנים התלהבתי מויקי פרץ ובני טבק? למה אני לא יכול לשמוח בנצחון אירופי של הפועל ת"א?

אני משתגע מאנשים שמשעבדים את עצמם למוצרי אפל, אני סולד מאנשים שמעדיפים מותגים רק בגלל שהם מותגים. מה עשתה אפל בשבילי? מה עשתה מכבי בשבילי? מה עשתה הרטה בשבילי? להשקיע בכרטיסים וציוד נלווה? לוותר על חיי חברה אפשריים בסוף השבוע? לחפש בנרות בייביסיטר כדי להשאיר את דנה לבד? למה מי מת?

*

יכולתי להגיע להודו, לנסוע מצפון לדרום וחזרה, להכיר בחורה ישראלית, אחת שגם לה נמאס מהחיים כמות שהם ושחיפשה עניין שאינו חומרי בחייה. היינו חוזרים לארץ, שוכרים דירה בגליל העליון, לא רחוק מקרית שמונה, נלחמים במצב הכלכלי, מביאים ילד או שניים, אולי מתחתנים.

אבל גם אם הייתי גר שלושים מטר מבלומפילד לא הייתי מוצא את עצמי ביציע. אולי בדרבי. אולי

יכולתי להגיע להודו, להסתובב שבועיים או חודשיים, לפגוש בחורה מצודדת מדרום גרמניה ולנחות ביום חורף קר בשדה התעופה של שטוטגרט. יכולתי לגור בדירת שני חדרים, חצי שעת נסיעה מהמרצדס בנץ ארנה. יכולתי להיות אוהד של אגודת ספורט שטוטגרט, אולי של השטוטגרטר קיקרס, תלוי מי היו האנשים בהם הייתי נתקל במסלול חיי החדש

וזה מה שקרה. בערך.

*

הבחורה המצודדת מדרום גרמניה לא רצתה להישאר בדרום גרמניה, אז הקמנו בית בברלין. ונכנסנו להריון. ויחד הגענו לקורס הכנה ללידה, ויחד ישבנו על המזרנים והקשבנו להסברים של המדריכה. ויחד התחברנו לזוג שישב לידנו. אני ערן, אמרתי לאבא העתידי ולחצתי את ידו. נעים מאוד, ענה, קוראים לי יוהאנס

בהפסקת הצהריים ישבנו במסעדה עם כל הזוגות ההריוניים, וכשהגיע הרגע לשלם שלפו כולם את כרטיסי האשראי והניחו אותם על טס הכסף של המלצרית. הבטתי ביוהאנס עת שחררה ידו את הכרטיס בצבעי כחול ולבן ועם הלוגו של הרטה. בדיוק כמו שלי. ואני בכלל ביקשתי אותו בבנק כדי לקבל הנחה למשחקי הליגה, אם בכלל אגיע אליהם.

ונולד לו בן, צעיר מדנה בשבועיים

Verliebtinberlin_logo

*

בחמישי בלילה הוא שלח לי הודעה: 'לפחות אוהדי מכבי נהנים'. והוסיף ציטוט של ראדה פריצה,פעם שחקן בונדסליגה, לערוץ הספורט של סקיי: "אנחנו משחקים חרא ואז פרנקפורט נראית כמו ברצלונה". לא סיפרתי לו שאפילו לא טרחתי לפתוח את הטלויזיה, שרק אחרי ששלח את ההודעה נכנסתי לוואלה ספורט לראות כמה נגמר. והוא מכיר את דעתי על רעיון האהדה, אבל ממשיך לעדכן אותי, מתעניין בשבילי מה עשתה מכבי. כנראה שמישהו חייב להישאר אולד פאשן, שלא יופקר העולם הזה לידי האולישייחים (ותודה לדובינסקי על ההגות והיצירה), ולהם באמת לא אכפת מכדורגל.

יוהאנס הוא ההרטה שלי. הוא האוהד המושבע שכבר שלושים שנה נמצא שם, קרוב. הוא העיתונאי לשעבר שנהג לסקר את הרטה. הוא היוסי אלפי הפרטי שלי, עם פסטיבל סיפורי כדורגל, פכי היסטוריה מרתקים והשראה לכל פוסט שני שלי (ואיך אפשר להישאר אדישים לעובדה שהרטה היתה הקבוצה הראשונה בהיסטוריה של הכדורגל שניצחה קבוצה אנגלית?).  הוא זה שמצליח לשכנע אותי להגיע למשחקים גם אחרי שוויתרתי על המנוי, גם אם קור אימים בחוץ, גם בימים בהם אין לי חשק להתעורר לחיים, לעצמי

וגם לו לא קל. עבודה, משפחה, זוגיות, כל החרא הזה. ולאט לאט הוא מתחיל להבין את הצד שלי, את הבחירות שלי בחיים. יש אנשים שלנצח יישארו עם בני זוגם, גם אם החיים ביחד מגדישים את הסאה. ויש אנשים שימשיכו לחפש את הטוב ביותר עבורם, גם אם בדרך צריך להיפרד מאהבות ישנות, חדשות.  שנות הארבעים רחוקות מאוד מהסוף. ופתאום הכדורגל הופך רק לתירוץ, הכל למען דיון בדברים שמעבר שלוש נקודות ליגה.

החיים לא כאלה רציניים, וכדורגל הוא בסך הכל חלק מהחיים.

 *

יום אחד אתה מגלה שחברות הסלולרי/כבלים/אינטרנט שלך שכחו ממך. שהן יוצרות איתך קשר רק כדי לנסות ולמכור לך עוד איזה אינטרנט מהיר יותר שבלעדיו אי אפשר לחיות כי אחרת איך תעביר עשרים דקות של נסיעה ברכבת בלי איזה סרט על האייצ' די שלך. והסוני אריקסון הזקן שלי לא יודע מה זה אייצ' די. מה זה, הארד דיסק?

ואז אתה שולח מייל, מודיע שאתה בוחר שלא להאריך את החוזה, תודה, שלום ולא להתראות. איפה, עכשיו הם יתחילו להציק לך. להציע לך את הפורמולה 1 של האינטרנט ושלושים מיליון דקות שיחה בחודש ללא תוספת מחיר. ועכשיו הם גם מציעים לך במחיר אפסי את הסמסונג גלאקסי ההוא, שרצית לקנות לפני שנה ואמרו לך בחנות ליד הביתשאי אפשר כי יש לך חוזה שמסתיים באמצע 2014, אבל אם תרצה תוכל לקנות אותו במזומן, רק תשחרר ארבע מאות יורו והוא שלך.

מתחשק לי לחזור לחנות ההיא שלא מפסיקה לספר לי בהודעות סמס כמה כדאי לי לבקר בה. בפעם הקודמת זו היתה בלונדה צבועה ועצבנית שעמדה שם מאחורי הדלפק, שסייעה לי בחוסר חשק שגבל באפאטיה, שחטפה קריזה כי לא הבנתי מילה ממה שהיא אמרה, שהרימה עליי את קולה ואמרה לי ש

כבר שכחתי מה היא אמרה.

החיים לא כאלה רציניים, אל תיתנו לאף אחד לשכנע אתכם אחרת.

*

ומה יקרה אם יום אחד אחליט לעבור לשטוטגרט, שאלתי את אברהמי, האם עדיין אהיה מחוייב להרטה?

אתה לא תעזוב את ברלין, הוא אמר. ולא יסף.

בו בו בי דו.

 Sex is part of nature, I go along with nature

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

ליגת שוקי ההון - מריאל מדריד ועד אלינו, הטווח הקצר פוגע בכולם
הימורי פוטבול שבוע שמיני

13 Comments

משה 27 באוקטובר 2013

החיים פשוט נהיים קיומיים יותר, לאו דווקא רציניים. וככל שהם קיומיים יותר כך התעסקות בדברים ברומו של עולם נדחקים הצידה.
ולגבי מה מכבי עשתה בשבילי, עיין ערך fever pitch "מרגע שאתה בפנים אתה נכנס למשפחה". לדעתי גם אם תחושת הקרבה ירדה תחושת המשפחתיות עדיין נשארת.

ערן לוי 27 באוקטובר 2013

את זה אתה אומר, את זה אתה מרגיש. רק אתה אחראי לבחירות שלך, רק אתה אחראי לתחושות שלך.

אדם בן דוד 27 באוקטובר 2013

אז אתה אוהד של יוהאנס?

avri 27 באוקטובר 2013

Thanks, i enjoyed this very much

אמיר ברמן 27 באוקטובר 2013

החיים הם אותם החיים, זאת רק הפרספקטיבה שמתרחבת לה ומשנה את יחסי הכוחות בין החשוב לחשוב פחות.
חוץ מזה שבתור אוהד קבוצת כדורגל, אתה קודם כל אוהד של המשחק ושל ערכים שאתה משליך על הספורט (שוויון, הומניזם) ובגלל זה אתה מתחבר למשחק מעצם היותו ופחות למותג. כנראה בגלל זה שנינו נמשכים לקטן והביתי לעומת הקבוצות הגדולות שמייצגות ערכים מעט אחרים.

red sox 28 באוקטובר 2013

שוב תפסת אותי לא מוכן עם ציטוט אהוב בפסקה הראשונה. אהוד מנור גרסת הפופ.
לא חזרתי על הטעות משבוע שעבר וקראתי עד הסוף.
היה שווה.

Fruma levy 28 באוקטובר 2013

תמיד כיף לקרוא את הכתבות שלך fl

כסיפוביץ 28 באוקטובר 2013

תענוג לקרוא אותך

מכביסט טירון 28 באוקטובר 2013

הפוסטים שלך זה פשוט משהו מיוחד. נהדרים אחד אחד.

עופר פרוסנר 29 באוקטובר 2013

אתה כותב כל כך נהדר ערן. ואחרי אתמול בדרבי, אני קצת מקנא בך על זה שפחות אכפת לך.

מאור 29 באוקטובר 2013

תודה.

matipool 31 באוקטובר 2013

נהדר .
אוהב מאד את הכתיבה שלך ואת המבט שלך על החיים .

רוני 2 בנובמבר 2013

איזה "מנץ'", תהנה מהקבוצה, נראים לא רע בכלל. אני חושב שראמוס הוא חלוץ פנטסטי, ויש לי חיבה מסויגת גם לבאומיוהאן למרות שלפעמים הוא קצת יוסלס.

Comments closed