אף פעם לא לבד

 

berlin

חמש מעלות, אולי פחות. שלושים ושמונה אלף צופים, אולי פחות. הוא מביט בחברו הטוב, החבר מביט בו, הם מגלגלים עיניים לשמיים אחרי עוד בעיטה רשלנית של מישהו בכחול לבן שטסה החוצה. ועכשיו הקבוצה היריבה מתחילה לתקוף, ויש עוד חמש דקות לסיום. החבר הטוב אומר שאם לא מבקיעים סופגים. כנראה שיצחק שום לא המציא את המשחק, והחבר מעולם לא שמע על שומי.

אחותו של ההוא די מרוצה. כשהסתיימה המחצית הראשונה היא אמרה שלא הבינה איך עבר כל כך מהר. אחר כך, בשיאו של השעמומון, הוא הגניב מבט לעברה מדי פעם וקינא בעיניה ששטפו את היציעים, את כר הדשא, את המשחק. והיא היתה היחידה, אולי אפילו בכל האצטדיון (חוץ מזוג היפנים והאייפון 650CBR שלהם), שבתום המשחק סיפרה לכל החבר'ה שהאפס אפס בחמש מעלות היה תענוג אמיתי עבורה, והיא אפילו לא אוהדת, סתם אורחת של אוהד.

אחר כך, בין דוכני השווקים של כריסמס, ממשיכים להתלהב מהשפע והאווירה. השקדים והבוטנים והאגוזים המסוכרים שלמרות שהם עושים בחילה אי אפשר להפסיק, הסטייקים הצלויים בלחמניה עם חרדל, הפטריות המבושלות עם סיבוב של שמנת עתירת אחוזים מעל. ויש גם את מעגלי ההחלקה על הקרח, היין החם שנמזג בכל פינה, המוסיקה והקישוטים והאנשים השמחים שמגרשים מחשבות ועושים טוב בלב.

ורגע אחרי שהיא עזבה את העיר וחזרה לארץ, ורגע אחרי ששכח מהריק ומהזמן שלא עובר, הוא גילה במייל הזמנה לפגישה. ורבע שעה אחרי שהיא נחתה שם, בבן גוריון, הוא התבשר כאן שדרכיהם נפרדות. וזו היתה הקלה להחזיר ציוד, לצאת לרחוב מוקדם מהרגיל, לנשום עמוק את האוויר הקר ולדעת שזה הדבר הנכון. אז למה חרדת הקיום הזו, ולמה זה מרגיש כמו חמישים קילו על הנשמה?

*

ושבוע חלף, וגם היום הוא היה בחוץ, עם הילדה. והם נהנו כמו שמזמן לא נהנו. הם עלו על הגלגל הענק, על הרכבת שדים, על הרכבת הרים. הם אכלו שקדים מצופים בפרארו רושר, הם התחלקו בנקניקיית חצי מטר, והם אמרו אחד לשני שהם אוהבים עד אין סוף פעמים עד אין סוף. ועכשיו היא יושבת ומשחקת באייפד והוא מביט בה מזיזה את האצבע מצד לצד, נוגעת בנקודות נבחרות על המסך, בוחרת צבעים. מדי פעם היא שואלת אותו לדעתו, איזה צבע הוא היה בוחר לשמלה, לכפפות של הנסיכה, שאלות רטוריות עם תשובות ורודות.

הוא חוזר למסך הפרטי שלו וממשיך להרהר תוך גלישה אקראית, נטולת מטרה. הנה סדרת צילומים של שוערים שכשלו ברגעי האמת, מזכירה לו את הרצל קביליו ואת החנות למוצרי ספורט שלו בשדרות ירושלים. את הכניסה לחנות עיטר פוסטר ענק עם צילום שלו סופג שער בין החיבורים. שאלו אותו פעם למה שוער בוחר בצילום של עצמו סופג שער, וקביליו אמר שכדורגל זה משחק של שערים, בשביל זה אנשים קונים כרטיסים, ושגם השוער הטוב בעולם אינו גדול מהמשחק. אבל תראו, חתיכת זינוק דפקתי.

ka

*

השמש סיימה עם ביקורי הבית שלה לזמן הקרוב, וכשהיא כבר עושה לנו טובה זה רק לכמה דקות, שנחוש את חומה על הפנים, שניזכר איך זה מרגיש, שנתרגש רגע לפני שחוזרים לחשכת היום. הרחוב אינו מאיר פנים, בעיקר אם אין סיבה לצאת אליו, הכדורגל יצא מרשימת ההתחייבויות ושקע בשנת חורף, אפילו סיינפלד כבר לא מצחיק. חדר הכושר דווקא מאושר, הוראת הקבע דופקת כמו שעון, חודש בחודשו, אז מה אם ההוא לא מגיע, בעיה שלו.  פראיירים לא מתים, גם אם אם אין מילה כזו בגרמנית.  

עכשיו צריך לחזור לכושר, להרגיש טוב עם הגוף.  וצריך לשמור על הבריאות, להתנזר מבשר, להיגמל מנוטלה.

ועכשיו צריך לכתוב יותר לדה באזר, כשיש זמן.

וצריך לכתוב יותר.

וצריך לכתוב.

בסוף ייצא מזה משהו.

חייב לצאת.

***

bar

היא אוהבת מרציפן והוא לא
היא משחקת בבובות והוא נרדם
היא אוהבת את ג'ורג' ואת ג'רי 
"
ואת קרמר הקוקו גם!”

הוא אוהב להיות בבית, והיא גם
הוא אוהב לספר סיפורים, והיא גם
היא בת הים הקטנה, הוא כל הרעים
והיא לא מוותרת לעולם

היא אוהבת אותו כל הזמן
גם אם משהו קרה
ויודעת שאין כמו משפחה
ולא כי אין לה ברירה

בסוף היום הוא מגיע הביתה
ופותח את הדלת, ואין אף אחד
אבל תיכף יגיע סוף השבוע
ואיתה הוא אף פעם לא לבד

היא אוהבת מרציפן והוא לא
היא משחקת בבובות והוא נרדם
היא אוהבת את ג'ורג' ואת ג'רי 
ואת קרמר הקוקו גם

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

 

 

הימורי פוטבול שבוע 14
יומן אליפות של הניינרס (13). הניצחון על סיאטל

21 Comments

עופר פרוסנר 8 בדצמבר 2013

וואו ערן.
אני מקווה שזה יסתדר, אם הבנתי את מה שהבנתי. ויודע שזו נחמה פורתא עבורך, אבל עבורי זה תענוג לקרוא אותך וכיף גדול שתכתוב יותר.

אופיר 8 בדצמבר 2013

ערן, בכנות, עזוב אותך ציונות וכאלה – שקלת לחזור לכאן? האם פירוש הדבר להשאיר את הילדה מאחור?

הטור שלך תמיד מלא תוגה כל כך…

טימי 8 בדצמבר 2013

כתיבה פשוט מופלאה.

כסיפוביץ 8 בדצמבר 2013

ת'שמע, אתה גדול.
מהכותבים הטובים בדה באזר

martzianno 8 בדצמבר 2013

M-V-P…M-V-P…

אדם בן דוד 9 בדצמבר 2013

+1

avri 8 בדצמבר 2013

Very nice. I am actually in Germany now too, just came back from the Christmas market. Fantastic

איתן מסוארי 8 בדצמבר 2013

ואו…
כילד שגדל ביפו, הכרתי את החנות ההיא בשדרות ירושלים. כמה עשרות מטרים מהבורקס של אוננה. ואני זוכר טוב את הפוסטר ההוא. ורק עכשיו כשאתה מדבר על זה, יורד לי האסימון שזה פוסטר ששוער בחר כשהוא מציג את עצמו מקבל גול. קביליו באמת היה גדול מהחיים.

דרך אגב, ליד הפוסטר המדובר, היה אחר שבו קביליו יורד לחדר הלבשה בסוף משחק הנצחון על מכבי תל אביב כשהוא מנחם את אבי כהן. זו הייתה עונת אליפות של מכבי כשהיא דורסת את הליגה ומפסידה רק פעמיים, לבני יהודה ולמכבי יפו.

איתן מסוארי 9 בדצמבר 2013

ואני מאחל לך שהכל יסתדר…

אריק 9 בדצמבר 2013

אתה כותב נהדר. שתזכה לקצת שמש…

פאןפאן 9 בדצמבר 2013

חזק ואמץ, ההתחלה הכי קשה
מקסים

עפר ויקסלבאום 9 בדצמבר 2013

עכשיו תבקש מזאב אברהמי שיחזיר לך את היוזרניים והפסוורד

matipool 9 בדצמבר 2013

כל כך אוהב את הטורים שלך .
תחזיק מעמד . הילדה צריכה אותך .
נ.ב. – הייתי מת להיות עכשיו בשוק כריסטמס ( יצא לי להיות בכאלו בוינה . נפלא ) .

פראליה 9 בדצמבר 2013

עם איך שאתה כותב יש לי הרגשה שיש בך את הכחות לעבור את התקופה הקשה.

לדעתי אתה שווה ספר.

עירן 10 בדצמבר 2013

וואו !!!

כביר. כתוב ביד אומן. לא צריך להוסיף הרבה מעבר לכך, רק שתזכה לנחת והרבה אהבה.

גמפהברלין 11 בדצמבר 2013

כל פעם אני מתרגש מחדש, כשרון, מחכה לבאים

פאקו 11 בדצמבר 2013

פאק, לא יודע איך רק פספסתי את הפוסט. חזק ואמץ איש.

עמית 12 בדצמבר 2013

מקסים כרגיל.
הציטוט של השיר בסוף מצלצל לי מוכר ואני לא מצליח להיזכר ,
מישהו?

ערן לוי 12 בדצמבר 2013

אני יכול לעזור לך – זה לא ציטוט של שיר, אני כתבתי אותו.

עמית 15 בדצמבר 2013

תודה,
יצאתי אהבל,מיד אשוב.

עוד מתן אחד 12 בדצמבר 2013

ערן רק עכשיו אני רואה את הפוסט..
הלוואי שתמשיך לכתוב אתה כותב מדהים!
מאחל לך רק חוויות בונות וסופים טובים :)

וכמובן שתתאהב מחדש בחיים

Comments closed