מה שעושה לך את זה

Sandra

לא קל להיות בבית כל הזמן, אבל קר בחוץ, ואם אין בשביל מה לצאת אז נשארים בבית. והיום עובר, ושבוע חולף, ושום דבר לא קורה. אז אני עובד על הבלוג, מעדכן אותו. וקורא המון, וכותב, ומקשיב לאקטואליה, וכותב, וחושב מה הלאה. וכותב. ואחרי כמה ימים בבית מתערפלת הנפש הכלואה בין שני חדרים ורוצה החוצה, להתרענן, לפגוש אנשים, אפילו בכוח, להיטען. רק לא להירדם.

וכמו היה קורא מחשבות מתקשר אלי יוהאנס. יש לי כרטיס בשבילך לורדר ברמן בשישי בערב, ואני כל כך אוהב את משחקי שישי בערב, כי ככה פותחים סופשבוע.

אז פתחנו צ'אט בוואטסאפ לקראת המשחק, כמו תמיד, לדבר קצת על כדורגל, והבנו שרק יוהאנס ואני נהיה ביציע. לאחד יש מסיבת כריסמס באותו היום, השני בכלל בחופשה באוסטריה, ואין לי מושג איפה יהיו השאר, אבל ביציע הם לא יהיו. הנה הודעה ממרטין, הוא לא יגיע בקור הזה, והוא מזהיר אותי ממה שיצפה לי, ושבשמונה וחצי בערב אין איפה להתחבא, והוא גם מזכיר לי את מה שאמרתי לו בסוף אוגוסט

אמרתי שחורף זה לא זמן מתאים לכדורגל. הקפה תפל, הבירה קרה והאצבעות הקפואות לא מצליחות לגלגל סיגריה כמו שצריך. צמרמורת בגוף, גטקס שמגרדים, מעיל שצועק הצילו כי קר לו. חשבתי שאחרי חמש שנים ביציע, בכל מזג אוויר, מגיע לי לפנק את עצמי בסופי שבוע קפואים שכאלה. בסלון, בפאב בפינת הרחוב, אצל חברים, רק לא ביציע

אז אמרתי.

*

אחרי כמה חורפים ביציעים אפשר להרגיש בעצמות בכמה מעלות מדובר. גטקס, שלושה זוגות גרביים, שתי חולצות, סוודר ומעיל, כפפות וצעיף וכובע, ולא קר, אפילו קצת נעים. מרגיש כמו מעלה אחת, אולי שתיים. כי אם זה היה פחות מאפס הקור היה חודר לגוף כבר בתור לכניסה, ועכשיו אני גם יודע שיש לפחות ששים דקות של משחק לפני שהנעליים ייכנעו והלחות שבתוכן תהפוך לכפור שיתפזר בכל הגוף.

התור ארוך, יותר ארוך מהפעם שעברה, נגד אוגסבורג. אחותי סיפרה לי שצחקו עליה בטיסה לברלין כששמעו שיש לה כרטיס למשחק, מה זה בכלל אוגסבורג הזה. ואני זוכר כמה שהיא נהנתה, ואיזה כיף היה לנו ביחד אחרי יותר משלוש שנים. והיא היתה הראשונה ששמעה שעזבתי, והראשונה שאמרה שזה לא היה בשבילי, ועכשיו אני נזכר, וחושב מעט על העתיד, ומתגעגע. ודואג. והשחקנים עולים למגרש, ושריקת הפתיחה נשמעת, ועשר דקות עוברות ואני לא כאן, לא במשחק, לא מסוגל.

רק שאלוהים יושב למעלה בשמיים, צוחק לעצמו ומשנה את התוכניות שלי, עם ארבעה שערים בשבע עשרה דקות ועם אחת המחציות הטובות של העונה. לא של הרטה, של הבונדסליגה. ואי אפשר להיכנע לחיים כשאסקפיזם טהור מתקיים מול העיניים, ולפחות לעשרים דקות זה מרגיש כמו הדבר האמיתי, כמו הדבר היחיד.

בדקה ה-60 נכנסת הודעת וואטסאפ מאחותי, היא דואגת להרטה, רוצה לדעת מה קורה. ואני מספר לה שעכשיו 2:3 להרטה, ושיש כאן חתיכת משחק. ואז זה נגמר. החמצה פה, החמצה שם, אבל בעיקר משחק אגרסיבי והרבה פצועים על הדשא, והשופט מוסיף חמש דקות. והשליטה עוברת להרטה, וכולם יודעים שאין מצב, שהמשחק הזה שלנו.

"Sieg Bierchen?”, שואל האח של יוהאנס שבסוף הגיע, בירת ניצחון? לא בשבילי, אני מתנצל, אני חוזר הביתה. יום שישי היום, הוא שואל, לאן אתה ממהר? יש לי תוכניות, אני אומר. וכבר לא ברור את מי אני משקר, אותו או את עצמי, כי לשבת בבית ולְבַכּות את העבר זו תוכנית עם רייטינג נמוך מאוד. ומגיע הביתה, ומחליט שלא לחשוב, אז שוקע ב"שידוך משמיים", ועם סיפורי אהבה חרדית לפני השינה אני נרדם.

*

הבוקר נזכרתי בנסיעה הביתה, ברכבת העמוסה ובכמה אוהדים שלא הפסיקו לצעוק ולדפוק על דלתות הקרון. וגם באחד שישב לידי. בחור עם מראה לא מצודד בלשון המעטה, עם שפם שמעולם לא גולח, עם המון קילוגרמים עודפים, ועם חולצה וכובע ומכנסיים וצעיף של הרטה. הוא ישב לבד וקרא את ה"קיקר" של יום שישי, את הכתבה לקראת המשחק שאך הסתיים.

ואז קראתי את הפוסט של רועי סיני על על אהדה סיזיפית ולא הצלחתי להבין מה לסיזיפוס ולאהדה. כי יש אוהדי רולקס, והם יושבים ביד אליהו ובקאמפ נואו ובאליאנץ ארנה ובסטמפורד ברידג', ויש אוהדים נטולי שעון, שלא רוצים למהר לשום מקום, אולי אפילו לא יכולים. כולם אוהדים, כל אחד מסיבותיו הוא. וכמו שכל אדם הוא עולם בפני עצמו, אין סיבה אחת טובה יותר מהשניה.

חושב על זה הרבה לאחרונה, ולא מצליח להבין למה אני עדיין שם. אבל מגיע לא מעט, ויושב ביציע כשקר, וכל הזמן תוהה. ולא צריך יותר ממפגש עקיף עם אדם זר כדי להבין שלא חייבים סיבה לאהוד. אפשר, כמו יוהאנס, לאהוב עד כלות. אפשר כמו הבחור שישב לידי, כי אין משהו טוב יותר לעשות. ואפשר גם כדי לדעת שעדיף להיות בחוץ כשקר בפנים, ועדיף לשבת בחוץ, בקור, כדי להיזכר כמה טוב בפנים, כשחם.

מתישהו ייעלם הקור, והשמש קצת תצא, והכל ייראה אחרת. בינתיים יש לי את הצמד של ראמוס, ואת הנצחון של הרטה, ואת המקום השישי. והערב יש את ההופעה של מרטיןובעוד שבועיים לונדון, ואחר כך שנה חדשה. מישהו תמיד צוחק שם למעלה. אולי זה אני.

*

שמונה וחצי בערב. אסור לעשן בתוך המועדון, רק שם בפינה. יוהאנס הגיע להופעה של מרטין, גם האישה והילד. הנה מארק והחברה היפהפיה שלו, והנה אמא של מרטין, והנה אחותו. וליד אחותו עומדת חברה שלה, בחורה גבוהה, מטר שמונים לפחות, עם שיער ארוך וחלק שאסוף לאחור ותווי פנים שמזכירים לי את סנדרה בולוק, ואני חולה על סנדרה בולוק. והיא מביטה בי ומשהו בעיניה משדר תחושה, איזושהי תחושה, שעוצרת את הזמן.  ואני מכבה את הסיגריה, ועוד לגימה אחת, ואני קם וניגש אליה.

 

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

ליגת שוקי ההון - תחזיות סוף שנה
דו"ח משחק טוטנהאם (עמיחי)

33 Comments

Zivush 15 בדצמבר 2013

שיהיה בהצלחה בן אדם. נשמע שלא יזיק לך קצת טוב בחיים שלך…

בני תבורי 15 בדצמבר 2013

מדמיין…נהדר.

פאקו 15 בדצמבר 2013

פףףף ערן, מאז הפוסטים של אברהמי לא היו כאן פוסטים שנגעו בי כמו אלו שלך. מה יש במדינה שאתם נמצאים בה שמוציא את זה מהבנאדם? מאחל לך רק טוב מעכשיו.

matipool 16 בדצמבר 2013

כנ"ל .

כסיפוביץ 15 בדצמבר 2013

מענג!

עידוקוליס ליפשיץ 15 בדצמבר 2013

היי, גם אנחנו מציינים פה כבר שבוע של טמפרטורות בעלות ספרה אחת אז קל יותר להזדהות.

בני תבורי 16 בדצמבר 2013

איפה זה כאן?

עידוקוליס ליפשיץ 16 בדצמבר 2013

אבל נדמה לי שרוב המדינה תזדהה "איתנו", לא?

מאשקה 15 בדצמבר 2013

אני אוהבת לקרוא את מה שאתה כותב,
זה נפלא.
קסום.

אלכס דוקורסקי 15 בדצמבר 2013

שבוע טוב ערן. מרתק לקרוא (כרגיל) את דבריך.

עופר פרוסנר 15 בדצמבר 2013

עשה לי לחייך – ועשה לי קצת שמח ערן.

Jacky 15 בדצמבר 2013

ערן,
זה כתוב ברגישות רבה.
פשוט נהדר.

אריאל גרייזס 16 בדצמבר 2013

נשבע לך ביום שישי ישבתי לראות את המשחק רק בגללך וקיוויתי שאתה ביציע ושמחתי שהרטה ניצחו. טוב, וגם כי לא היה כלום בטלוויזיה חוץ משלג (אמיתי כזה). תמשיך ככה (רק עם קצת יותר אופטימיות..)

idit 16 בדצמבר 2013

וואההה אתה מרגש. אתה כותב נפלא. מרגישה בכתיבה שלך ממש שם איתך… תמשיך…

סימנטוב 16 בדצמבר 2013

נהדר, מקווה שהמציאות קרובה לדמיון כאן

יאיר אלון 16 בדצמבר 2013

תותח כרגיל

יואב דובינסקי 16 בדצמבר 2013

אני אוהב לקרוא אותך

אלון רייכמן 16 בדצמבר 2013

ערן, מקסים.
הרגשתי כאילו שאני שם.

אדם בן דוד 16 בדצמבר 2013

ערן, תודה.
פשוט תודה.

עמית 16 בדצמבר 2013

עוד פוסט קסום.
הקור שבחוץ מוציא ממך (ומרועי)איזה התבוננות פנימית מחממת לב.
תודה.

shadow 16 בדצמבר 2013

שמעו אני לאחרונה קורא יותר ויותר בדה באזר ואני חייב לציין שזה פשוט פנינה בים של רדידות.

נראה לי שדווקא הפרידה מספורט 5 עשתה לכם טוב.

ככה אני מכריח את עצמי להיכנס לפה ולהחשף לכל הכתבות ולא רק לשתי נבחרות בעמוד שלהם.

בכל אופן תמשיכו ככה.

הרבה זמן שלא היה לי אתר שנותן לי כל כך הרבה השראה.

אריק 16 בדצמבר 2013

יפה כרגיל.

יהודה 16 בדצמבר 2013

מקווה שהלך לך איתה ושיהיה לך הרבה חום

צור שפי 16 בדצמבר 2013

יפה ונוגע ללב. תודה.

אריק האחר 16 בדצמבר 2013

ערן
לפני הדרבי ….
הפוסט שלך ריגש אותי .
תודה

ערן לוי 16 בדצמבר 2013

תודה לכולם על הקריאה, רק טוב

משיח 17 בדצמבר 2013

קר בחוץ חם בפנים, תודה

שאלה 17 בדצמבר 2013

ערן, אם כבר לא משלמים לך על יצירות המופת האלו, למה אתה לא מוציא אישורי כניסה למשחקים משה באזר, לפחות תחסוך כמה דראכמות
ולרומן- בחייאת , לא יפה להתקמצן עליו

ערן 18 בדצמבר 2013

כערן אל ערן- יופי של פוסט.
ובחרת תמונה מהממת והולמת של סנדרה.

אסף 23 בדצמבר 2013

למה הרטה אבל? פעמיים ראיתי אותם, אין לי מושג מה מצאת בקבוצה הזאת.

ערן לוי 30 בדצמבר 2013

זה בסדר, הרוב לא יבינו, אפילו להפועל עכו יש אוהדים. חוץ מזה, אתה אמרת – ראית אותם פעמיים, אני מניח שאפילו אתה יודע שזה לא מספיק כדי לחרוץ גורלות.

Comments closed