יום חמישי, כדורגל אנגלי

פעמיים בארבעים וחמש שנה, זהו הספק הפרמייר ליג שלי. הראשונה היתה אי שם באפריל 1985, בסטמפורד ברידג', צ'לסי נגד אברטון. כרטיס ליציע המרכזי (10 פאונד), הבירה הראשונה בחיי, שלושה שערים, כולם במחצית הראשונה. לא זוכר איך היה, לא זוכר מי ניצחה.

את הפעם השניה, לפני ארבע שנים בקרייבן קוטג', אני זוכר היטב.  ישבתי בג'וני הייז סטנד, היציע העתיק בליגה, שהוקם ב-1905. מושבי העץ הקשים (46 פאונד) הכאיבו בעצמות, המשחק בין פולהאם ל(שוב)אברטון הסתיים בתיקו אפס, הווארד ווב היה מצוין. את הנחמה האישית שלי מצאתי מחוץ לאצטדיון, בשיחה קצרה ליד האוטובוס של אברטון עם מישהו שהכרתי מישראל. עד אותו היום לא ידעתי שהוא מדבר עברית.

*

לפני כמה ימים חזרתי מסופשבוע ארוך בלונדון, בין חג המולד לשנה החדשה. את הבוקסינג דיי פיספסתי ביום אחד, על שאר המשחקים ויתרתי מראש. אולי אם היו קופות לכרטיסים בחצי מחיר, כמו להצגות בלסטר סקוור, הייתי עושה את המאמץ ומחפש כרטיס למשחק, לא משנה איזה. אבל אין קופות כאלה, והבעלים ממלאים אצטדיונים במחירים מלאים גם לפני ואחרי חג המולד, אז ירדתי מצ'לסי – ליברפול וטוטנהאם – סטוק סיטי ובחרתי ב"מפצח האגוזים", הפקה מיוחדת לכריסמס.

טוב, לא ממש בחרתי, יותר בחרו עבורי, ואני אמרתי למה לא, צריך לנסות, כל דבר. תמיד חשבתי שצ'ייקובסקי הוא אחלה, עכשיו אני גם יודע שבלט זה לא בשבילי.

*

קשה לי להתחבר לכדורגל אנגלי. יותר מדי כסף מסתובב שם, יותר מדי באזז תקשורתי, יותר מדי האדרה עצמית, יותר מדי מהכל. אולי אני שבוי של הבונדסליגה, מעדיף בכל רגע נתון איזה נירנברג – האנובר קטן על פני צ'לסי – יונייטד גדול, ואולי בעצם אלה אדי הנוסטלגיה האחרונים של ימי חמישי בערב שעדיין מזכירים לי איך היה שם פעם.

אני זוכר את סבא וסבתא מגיעים מתל אביב, עם הגולף הירוקה. סבתא היתה מוציאה מהתיק שוקולד פרה 50 גרם, אחד לי ואחד לאחותי, סבא היה מתיישב מול המסך השחור–לבן ומתחיל להתעצבן. איזה כדורגל יש להם שם באנגליה, כאן בארץ זה לא כדורגל, איזה הרמות, איזה שערים. רק חסר שאיזה לה מרמור מאת פרלש היה דופק לו את התוכניות, אני לא רוצה לחשוב איך זה היה נגמר.

משחק השבוע, ארבעים וחמש דקות ערוכות של כדורגל אנגלי קשוח והרבה הרמות לרחבה, עם גראהם סונס וקני דלגליש וריי קלמנס. וליברפול. היו עוד משחקים ועוד שחקנים ועוד קבוצות, אבל הם לא ממש עניינו מישהו אצלנו בבית, רק אם אין ברירה (והערוץ הראשון, שפעם היה הערוץ היחיד, לא הותיר לנו ברירה. אז גם יונייטד וטוטנהאם. נו, שוין). ככה התחיל הרומן הקטן שלי עם ליברפול. בזכותם אפילו התחלתי להתעניין בביטלס, למרות שרינגו והחבר'ה שלו אף פעם לא עשו לי את זה.

ובשישי היינו מדברים על המשחק בבית הספר, וועם הישמע הצלצול הגואל היינו רצים למגרש הכדורסל ומשחקים כדורגל עד שהגדולים היו מגיעים ומעיפים אותנו. ואני תמיד הייתי אלן האנסן, ואחר כך אבי כהן, עומד לפני השוער, על קו העונשין, מחפש את אבי "דלגליש" או רמי "קיגן" ומעיף כל כדור שרק מנסה להתקרב לצבע. ופעם אחת לא הגיעו מספיק גדולים אז הם קראו לי, ואחרי שכיסחתי אחד מהם וחטפתי סטירה לאוזן ויתרתי על הכבוד ועברתי לקלל אותם מתחת לשפם השחור והבתולי שלי. כמו זה של גרהם סונס, חוץ מהבתולי.

*

עכשיו פגרה, אין בונדסליגה עד סוף ינואר, אין מצב שמזג האוויר בפברואר יהיה טוב יותר מאשר עכשיו, וצריך לא מעט רצון, כוח סבל ומאזוכיזם כדי למצוא את עצמי ביציע. וזה הולך להיות קשה קצת יותר אחרי ביטול הכבלים והבונדסליגה דיל שהגיע איתם, אבל לגמרי אפשרי. יש מספיק סטרימינג לכל הליגות בעולם.

ואולי דווקא עכשיו, עם הניתוק מבחירה, אקדיש זמן לפרמייר ליג. הרטה לא תרד ליגה העונה, יוס לוהוקאי הצהיר שכרטיס לאירופה מעניין לו את קצה הציפורן ובן שהר בטח יעזוב בקרוב. אז עם עשרים ושמונה נקודות אפשר לעבור לכפכפים ולרדת לאגם.    בסוף השבוע הבא תפגוש אהובתי מפעם את סטוק סיטי, ונכון לעכשיו היא חזק במאבק על האליפות, וציפור קטנה לחשה לי שלואיס סוארז משהו משהו העונה.  ויום השנה לסבא מתקרב, אז לכל הפחות בשבילו.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url