פעמיים בארבעים וחמש שנה, זהו הספק הפרמייר ליג שלי. הראשונה היתה אי שם באפריל 1985, בסטמפורד ברידג', צ'לסי נגד אברטון. כרטיס ליציע המרכזי (10 פאונד), הבירה הראשונה בחיי, שלושה שערים, כולם במחצית הראשונה. לא זוכר איך היה, לא זוכר מי ניצחה.
את הפעם השניה, לפני ארבע שנים בקרייבן קוטג', אני זוכר היטב. ישבתי בג'וני הייז סטנד, היציע העתיק בליגה, שהוקם ב-1905. מושבי העץ הקשים (46 פאונד) הכאיבו בעצמות, המשחק בין פולהאם ל(שוב)אברטון הסתיים בתיקו אפס, הווארד ווב היה מצוין. את הנחמה האישית שלי מצאתי מחוץ לאצטדיון, בשיחה קצרה ליד האוטובוס של אברטון עם מישהו שהכרתי מישראל. עד אותו היום לא ידעתי שהוא מדבר עברית.
*
לפני כמה ימים חזרתי מסופשבוע ארוך בלונדון, בין חג המולד לשנה החדשה. את הבוקסינג דיי פיספסתי ביום אחד, על שאר המשחקים ויתרתי מראש. אולי אם היו קופות לכרטיסים בחצי מחיר, כמו להצגות בלסטר סקוור, הייתי עושה את המאמץ ומחפש כרטיס למשחק, לא משנה איזה. אבל אין קופות כאלה, והבעלים ממלאים אצטדיונים במחירים מלאים גם לפני ואחרי חג המולד, אז ירדתי מצ'לסי – ליברפול וטוטנהאם – סטוק סיטי ובחרתי ב"מפצח האגוזים", הפקה מיוחדת לכריסמס.
טוב, לא ממש בחרתי, יותר בחרו עבורי, ואני אמרתי למה לא, צריך לנסות, כל דבר. תמיד חשבתי שצ'ייקובסקי הוא אחלה, עכשיו אני גם יודע שבלט זה לא בשבילי.
*
קשה לי להתחבר לכדורגל אנגלי. יותר מדי כסף מסתובב שם, יותר מדי באזז תקשורתי, יותר מדי האדרה עצמית, יותר מדי מהכל. אולי אני שבוי של הבונדסליגה, מעדיף בכל רגע נתון איזה נירנברג – האנובר קטן על פני צ'לסי – יונייטד גדול, ואולי בעצם אלה אדי הנוסטלגיה האחרונים של ימי חמישי בערב שעדיין מזכירים לי איך היה שם פעם.
אני זוכר את סבא וסבתא מגיעים מתל אביב, עם הגולף הירוקה. סבתא היתה מוציאה מהתיק שוקולד פרה 50 גרם, אחד לי ואחד לאחותי, סבא היה מתיישב מול המסך השחור–לבן ומתחיל להתעצבן. איזה כדורגל יש להם שם באנגליה, כאן בארץ זה לא כדורגל, איזה הרמות, איזה שערים. רק חסר שאיזה לה מרמור מאת פרלש היה דופק לו את התוכניות, אני לא רוצה לחשוב איך זה היה נגמר.
משחק השבוע, ארבעים וחמש דקות ערוכות של כדורגל אנגלי קשוח והרבה הרמות לרחבה, עם גראהם סונס וקני דלגליש וריי קלמנס. וליברפול. היו עוד משחקים ועוד שחקנים ועוד קבוצות, אבל הם לא ממש עניינו מישהו אצלנו בבית, רק אם אין ברירה (והערוץ הראשון, שפעם היה הערוץ היחיד, לא הותיר לנו ברירה. אז גם יונייטד וטוטנהאם. נו, שוין). ככה התחיל הרומן הקטן שלי עם ליברפול. בזכותם אפילו התחלתי להתעניין בביטלס, למרות שרינגו והחבר'ה שלו אף פעם לא עשו לי את זה.
ובשישי היינו מדברים על המשחק בבית הספר, וועם הישמע הצלצול הגואל היינו רצים למגרש הכדורסל ומשחקים כדורגל עד שהגדולים היו מגיעים ומעיפים אותנו. ואני תמיד הייתי אלן האנסן, ואחר כך אבי כהן, עומד לפני השוער, על קו העונשין, מחפש את אבי "דלגליש" או רמי "קיגן" ומעיף כל כדור שרק מנסה להתקרב לצבע. ופעם אחת לא הגיעו מספיק גדולים אז הם קראו לי, ואחרי שכיסחתי אחד מהם וחטפתי סטירה לאוזן ויתרתי על הכבוד ועברתי לקלל אותם מתחת לשפם השחור והבתולי שלי. כמו זה של גרהם סונס, חוץ מהבתולי.
*
עכשיו פגרה, אין בונדסליגה עד סוף ינואר, אין מצב שמזג האוויר בפברואר יהיה טוב יותר מאשר עכשיו, וצריך לא מעט רצון, כוח סבל ומאזוכיזם כדי למצוא את עצמי ביציע. וזה הולך להיות קשה קצת יותר אחרי ביטול הכבלים והבונדסליגה דיל שהגיע איתם, אבל לגמרי אפשרי. יש מספיק סטרימינג לכל הליגות בעולם.
ואולי דווקא עכשיו, עם הניתוק מבחירה, אקדיש זמן לפרמייר ליג. הרטה לא תרד ליגה העונה, יוס לוהוקאי הצהיר שכרטיס לאירופה מעניין לו את קצה הציפורן ובן שהר בטח יעזוב בקרוב. אז עם עשרים ושמונה נקודות אפשר לעבור לכפכפים ולרדת לאגם. בסוף השבוע הבא תפגוש אהובתי מפעם את סטוק סיטי, ונכון לעכשיו היא חזק במאבק על האליפות, וציפור קטנה לחשה לי שלואיס סוארז משהו משהו העונה. ויום השנה לסבא מתקרב, אז לכל הפחות בשבילו.
ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url
36 Comments
יפה, איך הזכרת לי את משחק השבוע של יום חמישי, בשחור לבן, עם הרבה בוץ. לטעמי אוהדי מנצ'סטר יונייטד בישראל נולדו עם התוכנית הזאת, ב 1968 , שהיתה השנה של היונייטד. אז ראינו שחקן בשם ג'ורג' בסט הפרחח ולידו הקרחת הרצינית של בובי צ'רלטון. למדנו אנגלית עם הקריין של BBC והבנו מהר שכאן נפרדה דרכנו מהכדורגל הישראלי, כי תצוגות כאלה, של קהל ושל שחקנים, לא נראה פה לעולם. ביום שני היינו מחכים לספורט בערבית, שם בסוף, היו נותנים לנו רצף קצר של שערים מאנגליה. וגמר גביע בחודש מאי , בטלויזיה הירדנית – אך איזה מצוד אחרי האירוע הזה!!!
ןאכן ב 1971 הצלחתי להגיע למשחק של ארסנל. כניסה בשער ליציע האחורי, עם רולר בלבד, בלי לרכוש כרטיס. אתה נותן 2 פאונד לסדרן והוא משחרר את הרולר ואתה נדחק פנימה, מהרחוב, היישר אל הדשא. יציע עמידה, עם מעקות ברזל להישען עליהם. ריח חזק של שתן ובירה, תוכניות משחק שקונים בחוץ, צעיפים (מי ראה עד אז צעיף עידוד בארץ?) ושירה אדירה. ארסנל מבקיעה שער ופתאום מסתבר לך שאם אתה לא רץ למטה – לא תישאר בחיים. כל ההל יורד במורד היציע , נדחס למטה ועולה בחזרה. כדורגל אנגלי. אפילו לאנגלים כבר אין אותו.
ותודה על התזכורת – תוכנית הספורט בערבית, סלומון מוניר (ומי שהיה לפניו, אם היה. אתה בטח תזכור, הפז"מ שלך עשיר יותר משלי ;) ). איפה אני ואיפה אתה, איפה 1985 ואיפה 1971…
כמו שאמרתי – גם לאנגלים כבר אין כדורגל אנגלי.
פטיש – יופי של סיפור .
להגיע לבית ספר ביום שישי ולשיר כמו אתמול בערב בטלוויזיה… "נוטינגהההההם, נוטינגהההההם…"
לא תמיד הבנתי מי נגד מי, אז בשחור לבן תמיד הייתי לטובת הלבנים.
פטיש וערן: אתם שניכם פטישים.
אחלה פוסט, ואחלה תגובה.
ואתה מקרר
כמה פואטיות ורגש בתגובה אחת!
אכן מסריח ..
לאן בן סהר הולך?
שמישהו יכתוב את הספר "סהר, 30 קבוצות ב-10 שנים."
הסיכוי שגבר בן 37+ שגדל בישראל וראה משחק השבוע ביום חמישי שהוא אוהד ליברפול נושק ל 100%. דיקטטורים צריכים ללמוד מערוץ 1 איך עושים את זה נכון. אבל בכל זאת בתור אוהד ליברפול בדיוק מהסיבה הזאת, אני חייב להודות לערוץ שהכניס את הקבוצה הנהדרת הזאת לחיי.
אני אישית לא מתחבר בכלל לכדורגל גרמני (ובכלל לכל מה שקשור לגרמניה – ואין לי שום תסביך שואה) אבל אני מסכים שהכדורגל האנגלי עבר שינוי אדיר ולא בהכרח לטובה. אבל בעיני (ואני יודע שזה סוביקטיבי) זו הליגה הכי כייפית לצפיה. כל משחק מספק המון קצב, דרמה ותמיד הכל פתוח. בספרד אין מצב שהקבוצה במקום האחרון תנצח את ברצלונה ואני חושב שגם בגרמניה זה המצב. באנגליה ארסנל תמיד תיסע בחשש לסנדרלנד כי באמת יש סיכוי סביר שהיא תפסיד שם.
ערן – סבא שלך היה אוהד ליברפול?
הסבא שלי אהב כדורגל אנגלי באשר הוא.
השנתיים האחרונות בגרמנה מאששות את דברייך – קשה לראות קבוצה שתנצח את באיירן העונה, תחתית או צמרת. ובכל זאת הכדורגל התקפי כאן וכמעט לכל קבוצה יש פוטנציאל למשחק מעולה ומהנה. כאוהד הרטה אני חייב להיות כן – לעתים הקבוצה שלי יכולה קצת לשעמם, וזה קשור יותר לאופי של הקבוצה, מקדמת דנא, אם כי יוס לוהוקאי הצליח לעשות מניפולציה מבורכת ב-DNA שלה. לגבי איזו ליגה – זה כבר עניין של טעם, כולם צודקים , אלה שמעדיפים פרמיירליג ואלה שמעדיפים בונדסליגה. אני עצמי אוהב גם את ליגת העל, לך תבין…
נהדר ערן
מזכיר נשכחות. וגם אני לא מתחבר לבלט
ערן, כל הכבוד.
העלית נשכחות. ימי חמישי, משחק השבוע ואח'כ מבט ספורט בשבת.
למרות שבפרמיירליג יש זרים רבים ואולי אפילו יותר זרים מאנגלים בקבוצות הבכירות, הפרמיירליג הרבה יותר מרתקת ופחות אפורה.
עלה והצלח
שבת שלום
ג'קי
אין דבר כזה כדורגל אנגלי
כולם שכירי חרב בפרמיירליג
וכפי שאמר בזמנו משה סיני כשנשאל מהם תחביביו, או שאלה דומה: ״כדורגל וכדורגל אנגלי״. הנה ההוכחה שיש כדורגל אנגלי…
עד היום אני חושב שזו אמירה גאונית!
הוא בעצם במשפט פשוט אחד הסביר לנו שכדורגל (ישראלי) וכדורגל אנגלי הם שני עולמות שונים לגמרי…
אתה צודק
בגלל זה מכבי חיפה ניצחה את מנצ'סטר מיונייטד והפועל ת"א את צ'לסי מחוזקות בשגירי חרב
ממש שני עולמות שונים לגמרי…
ברכות, הצלחת לכתוב את התגובה הכי טיפשית בתולדות דה באזר.
לקוראים הצעירים שמכירים רק את הפרמייר ליג, דעו לכם שהיה פעם משהו אחר, שונה בתכלית. הליגה האנגלית היתה בין האחרונות שהכניסה זרים. שנת 1978/79 היתה הראשונה כאשר שני הזרים שהגיעו בגל הראשון ועשו הכי הרבה באזז היו שני אלופי עולם מארגנטינה וייאס וארדילס (כן, זה מבית״ר ירושליים) לטוטנהאם. זה לא הפך אותם לווינרים….אגב, בשנת 1974/75 כשלידו שיחקו בחצי הגמר של גביע אירופה לאלופות, הם שיחקו רק עם בריטים ובברצלונה שהיתה מולם כבר כיכב אבא של ג׳ורדי…לידס עברו אותם. כשהכניסו לראשונה זרים זה היה די בגלל שחשבו שמה שפוגע בנבחרת זה שבמקומות אחרים בעולם נחשפים לסוגים אחרים של כדורגל והאנגלים לא. היום כבר טוענים שריבוי הזרים הוא זה שפוגע בנבחרת. ללמדכם שתמיד היה פער גדול בין הליגה באנגליה לבין הנבחרת…
אגב, עד תחילת שנות השבעים לא היו שחקנים כהי עור בליגה האנגלית, יש להניח שזה נבע משילוב שעיקרו שההגירה לאנגליה ממדינות אפריקה עוד לא היתה גדולה, שהכדורגל עוד לא היה מוכר לאלה שכבר הגיעו, לפער תרבויות ומן הסתם, אולי גם גזענות. הראשון היה בווסטהאם וקראו לו קלייד באסט (שם מחייב, בסט, באותה תקופה). אחריו היה פיל בוארסמה מליברפול ותקופה ארוכה זה נעצר עד השטף העכשווי. הכדורגל כבש את העולם, הפך לדת נוספת ולכן כמעט בכל משחק כדורגל בכל מקום בעולם משחקים כהי עור עם לבנים ואסייתים.
עוד אגב אחד, בארץ בתחילת שנות השבעים היתה נקלטת בתחנת הבי בי סי ששידרה לאזורנו תוכנית שהיתה מעין שירים ושערים של הליגה האנגלית שנקראה סטרדיי ספשל ובה היה גם שידור ישיר של המחצית השניה של המשחק המרכזי באותה שבת. הדני דבורים שלהם היה שדר בשם פאדי פיני. הייתי מאזין הדוק לתכנית זו. אלה היו זמנים…
ואבי כהן כמובן בתחילת שנות השמונים…
נכון.בתקופה שרוב השחקנים של ליברפול הגיעו ממה שמכונה האיים הבריטיים,לצורך הענין,היה בליברפול אחד אבי כהן.
אבי הגיע לליברפול עוד לפני גרובלאר,ג'ונסטון,מולבי וכו
לגבי שחקנים כהי עור כאוהד ליברפול משנות ה 80 חשבתי שג'ון ברנס היה הראשון בליברפול.
כשלשוקולד פרה עוד היו עיגולים על הקוביות…
אליפסות. שתיים. אחת בתוך השנייה.
אלוהים , איזה נוסטלגיה ! לא להאמין שעברו כבר כל כך הרבה שנים ..
אנחנו בני אותו גיל וגם אני גדלתי עם משחק השבוע ועם קיגאן , האנסן , ראש , סונס , דלגליש וכל השאר .
בשכונה ובבית ספר הייתי משחק חלוץ או קשר / חלוץ והייתי קיגאן או ראש .
בשבילי – רק הליגה האנגלית .
נפלא..תודה.
ימי מחמישי עם כדורגל אנגלי…
שתהיה שוב בלונדון לך לראות כדורגל מהליגה השלישית/רביעית או חובבים…
זו תהיה מנהרת זמן,ושוב תראה את הכדורגל של חמישי בערב.
בועטים ורצים. לא נופלים ברחבה סתם.. 22 קוזאקים שנותנים את הנשמה בשביל הסמל והאוהדים.
כדורגל של פעם…ישן ומענג.
בגלל שהשידור היה בשחור לבן האוהדים באנפילד תלו שלט שאמר: "לצופים בבית, ליברפול היא הקבוצה עם הכדור"
חזק
ענק חחח
וואי איזה נוסטלגיה. נהדר ערן.
עוד זוכר את סרטון הפתיחה, עם שני השחקנים שרבים על הכדור ליד דגל הקרן ועוקרים אותו, עם השמן שמעודד ומסובב את הגב שיראו את החולצה שלו, עם השחקן שמתלונן לשופט כשהוא מושך לעצמו את החולצה.
לפי האתר הזה http://www.worldfootball.net/teams/chelsea-fc/1986/3/ לא היה משחק בין צלסי לאברטון באפריל 85, אלא באוקטובר 85. 2-1 לצלסי.
חחח הכנסת לו
תודה על העדכון. לא זכרתי מי ניצח, מסתבר שגם לא זכרתי מתי הייתי שם…
האינטרנט הזה, תאמין לי יש שם הכל…
עכשיו אני אחפש את המשחק שגרם לי לאהוד את מכבי חיפה. 3-1 להפועל פ"ת אי שם בניינטיז…