שבת באלטה פורסטריי. ואף מילה ליוהאנס

אוניון ברלין - דינמו דרזדן. הדרבי המזרח גרמני פותח את הסיבוב השני של בונדסליגה 2. זה מה שהיה שם.

תשע בבוקר. השעון מצלצל ואני בקושי מצליח לפקוח את העיניים. אז אני עוצם אותן, ואומר לעצמי שעוד מעט, עוד קצת, רק דקה. אחרי רבע שעה הנודניק מעיר אותי שוב, ואני קם, ניגש למטבח, מתיישב על הכיסא ליד החלון ומנסה להתאפס עד שהמים ירתחו.

מזמן לא הייתי במשחק כדורגל, כבר חודשיים, מאז הנצחון של הרטה על ורדר ברמן. זה היה באמצע דצמבר, כשמזג האוויר עדיין איפשר לשבת בנחת באצטדיון, בלי יותר מדי קור בעצמות. שבוע לאחר מכן הסתיים הסיבוב הראשון, אז לא רק אני אשם בהיעדרות הארוכה.

בסיבוב השני נופלים כל משחקי הבית של הרטה על סופי השבוע עם הילדה. כמה טוב שאין מנוי, לא צריך לעשות שמיניות באוויר, לחפש בייביסיטר או לצפות לרחמי האקסית. והיא אף פעם לא אהבה את האובססיה ההרטנרית שלי, וגם אחרי שנפרדנו לא הבינה למה היא צריכה להפוך עולמות בשביל משחק כדורגל אידיוטי. ודווקא עכשיו, כשסוף סוף הפסיקה להתעניין בחיים שלי, נפטרתי מהאובססיה והתחלתי להנות. כבר לא צריך לצאת מהבית ביום מגעיל וקר, כבר לא מכה על חטא ה"אבל שילמתי על כל העונה, חבל". יש אנשים שבלי כדורגל אין להם חיים, ביל שאנקלי'ז כאלה. אני לא ביל שאנקלי כזה, אני ערן לוי.

IMG_0379

*

בשישי בערב עוד חשבתי לנסוע להמבורג, למשחק של הרטה. גם ככה אין תוכניות לסוף השבוע, ואת המבורג אני אוהב עוד מימיי הראשונים בלוּבֶּק (Lübeck), העיר הצפונית שנסגרת בשש בערב ושלא משאירה יותר מדי אופציות לתייר הישראלי שהגיע מהודו לבקר את החברה שפגש בג'ודפור, שלא יודע מה לעשות עם החיים שלו וששולט בשלושה משפטים גסים בגרמנית שלמד מחבר'ה שפגש בגואה.

אבל אין לי כוח לנסיעה של ארבע שעות לכל כיוון, והמשחק ייפתח מאוחר, בשש וחצי בערב, אז במקום לעשות את כל הדרך להמבורג הלכתי על קופניק (Köpenick), רק חמש תחנות מהבית. אוניון ברלין – דינמו דרזדן, דרבי מזרחי לפתיחת הסיבוב השני.

*

out

בקושי אפשר לזוז על הרציף בתחנה. הרכבת עצרה לפני שלוש דקות ועדיין לא הגעתי לאמצע הדרך למדרגות. מרגיש כמו אצטדיון מלא, וזו בעיה, כי אין לי כרטיס. המכוניות שצופרות לאנשים שחוסמים את הכביש, הזרימה האיטית אל תוך היער, העומס בכניסה לאצטדיון. איפה הקופות איפה? הנה הן, אבל מה זה השלט הזה שתלוי מעליהן? Ausverkauft, אזלו הכרטיסים.

IMG_0401

ועכשיו 12:00, והתוכניות שלי לשבת לא כללו חזרה לשכונה ב-12:00. רבאק, לא בשביל זה התעוררתי בתשע בבוקר ביום שבת! אין מה לעשות, אין כרטיסים. אבל אם כולם נמכרו, בטח יהיה איזה ספסר בסביבה. הנה אחד, ניגש אלי, שואל אותי אם אני רוצה כרטיס. כן, אמרתי לו. לאיזה בלוק? מה שיש לך, אני אומר לו כי אין לי מושג מי יושב איפה באצטדיון הזה. עשרים יורו, הוא אומר לי ומציג כרטיס בערך נקוב של שנים עשר יורו.

(לפני הרבה הרבה שנים גם אני עשיתי מעשה ספסרות עם כרטיסים שנפלו לידיי, בלי פרטים מזהים. ותפסו אותי, וזה יכול היה להיגמר רע מאוד, אולי אפילו עם תיק. אבל ויתרו לי, בחרו בעונש חינוכי, ובמשך כל חודש יולי שימשתי כשוליית השרת בתיכון בו למדתי. אבל אפילו אני ילד בן חמש עשרה הצלחתי לדפוק קופה הרבה יותר שמנה משמונה יורו לכרטיס לפני ששילמתי את המחיר.

די, אל תשפטו אותי, זה היה ממש מזמן.)

מצחיק אותי, ה"ספסר". רווח של שמונה יורו על כרטיס למשחק בלי כרטיסים בקופות? מצחיקים אותי הגרמנים האלה, אפילו כשהם רוצים לדפוק קופה הם לא יודעים איך לעשות את זה. חוץ מזה עכשיו 12:15, המשחק ייפתח ב-13:00, אפשר לחכות בחוץ חצי שעה, בסוף הוא יירד במחיר.

בחור צעיר עומד במרכז הרחבה שמול הקופות, משוחח עם החבר שלו ומנופף באוויר בכרטיס. אני ניגש אליו, שואל אם הוא מוכר. כן, הוא אומר לי, שנים עשר יורו, מחיר מקורי. אני משלם לו ומקבל כרטיס ביד לבלוק ארבע, מאחורי השער, ממש ליד היציע של אוהדי דרזדן. בדרך לכניסה אני עובר ליד ה"ספסר".  הוא קלט שהסתדרתי, והוא מגניב אלי מבט מבואס, מסתובב וממשיך לחפש לקוחות. עוד רבע שעה בתור, אני בפנים.

*

girl

חצי שעה לפתיחת המשחק והאצטדיון כמעט מלא, רק יציעי הישיבה עדיין ריקים למחצה. תכולה של 21,717 איש, אבל רק 3,807 מקומות ישיבה, כך שרובם המכריע של האוהדים מבלים שלוש שעות בעמידה. עומדים שם ילדים, נערים, בני שלושים וארבעים, אבל גם מבוגרים וזקנים, ולא מתלוננים לרגע. ואני, כמו בכל משחק של אוניון, מתחיל לשמוע את הגב שלי מבקש קצת לנוח, לשבת על הבטון, לבוא לקראתו כמה דקות לפני שאין ברירה. איך יש להם כוח, לזקנים האלה, איך. בסוף אין ברירה, צריך לקום, וולפגאנג שטארק שורק לפתיחת המשחק.

 IMG_0420 

מאמן דרזדן עשה מעשה פאולו סוזה כשהציב בשער את מרקוס שולץ, במשחק הבכורה שלו בקבוצה, על חשבון השוער הראשון קירסטן בנימין. גם רוברט קוך ומוחמד אמין אאודיה נותרו מחוץ לסגל (כרטיסים אדומים). על מוחמד אמין אאודיה שמעתי לראשונה בחיי בדקה החמישית של המשחק, את רוברטו פונצ'ץ אני דווקא זוכר, כששיחק במכבי ת"א, ותמיד טוב לראות שחקנים מהקבוצה שפעם היתה (יותר) שלי. אבל פונצ'ץ ישב על הספסל. אולי הוא ייכנס בהמשך. זהו, שלא.

כל כך הרבה נשים עומדות ביציע, הערכה גסה תזרוק 40% לאוויר ולא תהיה רחוקה מהמציאות. ילדות, נערות, בנות שלושים וארבעים, אבל גם מבוגרות וזקנות, והן עומדות לאורך המשחק כולו ולא מתלוננות. שתי נשים, בשנות החמישים המאוחרות לחייהן, בשיער צבוע וצעיף אדוםלבן על הצוואר, לא מפסיקות לדבר על הילדים שלהן. למעלה מתנשקת אחת עם החבר שלה, למטה עוד אחת עם החברה שלה.

IMG_0437

 

*

דינמו דרזדן תוקפת בלי הפסקה, מציגה יכולת טכנית גבוהה, אבל שום דבר. אחר כך אוניון מתאוששת מהבליץ ומשתלטת על מרכז השדה, אבל שום דבר. במחצית השניה המשחק שקול מאוד, עובר במהירות מצד לצד, אבל נאדה. בדקה ה-80 מתחילים האוהדים של אוניון להתעצבן בכל פעם שהמשחק מתעכב ליותר משתי שניות, והם צועקים לשחקנים שלהם: Schneller! מהר יותר! אלה של דרזדן פחות עצבניים, מוחאים כפיים בקצב וצועקים Sieg! נצחון!

וולפגאנג שטארק שורק לסיום והטור הארוך לכיוון היציאה מתחיל להתגבש. לאף אחד אין חשק להישאר ביציע אחרי אפס אפס. האוהדים של דרזדן דווקא נשארים, ואני נזכר באוהדי בית"ר ים שנתקעו ביציע של נתניה לפני שבועיים ומסיק שזה כנראה העניין – קודם ייצאו אוהדי אוניון, אחר כך אוהדי דרזדן. איפה אני ואיפה המסקנות שלי – השער של דרזדן נפתח והם יוצאים לאיזור סטרילי מחוץ לאצטדיון, עולים על האוטובוסים שממתינים להם שם ויוצאים לדרך. אלה שלא הגיעו באוטובוסים עוברים לצד השני, של אוהדי אוניון, מצטרפים אליהם לבירה ומדברים על המשחק. דרבי מזרחי עאלק, יותר דרבי השרון.

מחוץ לאצטדיון עומדת אישה מעוטת שיניים מאחורי ארגזי בירה. אני מתקרב אליה, לראות מה הקטע שלה. בקבוק בשני יורו, זה מה שהיא עושה. נשארו רק שני בקבוקים, מהר מאוד גם הם נעלמים. חמישה עשר ארגזים, שנים עשר בקבוקים בארגז, 55 סנט לבקבוק בסופר, רווח נקי של 261 יורו בעשרים דקות עבודה. איפה הספסר איפה, שילמד איך באמת עושים מכה.

banot

*

בדרך הביתה אני מגלה שליברפול מוליכה 1:5, די מבאס. למה אפס אפס למה, אחרי חודשיים בלי כדורגל. ולא שהרטה עושה לי את החיים קלים יותר עם ה-0:3 שלה בהמבורג, עם שני שערים ובישול והחמצת פנדל של ראמוס. ארבעה עשר שערי ליגה וארבעה בישולים, ורק הלבנדוסבקי המעצבן הזה, עם שער אחד פחות ושלושה בישולים יותר, לא מראה סימנים של רגיעה. רדאמל פלקאו OUT, אדריאן ראמוס IN. פקרמן, תתחיל להפנים.

ולחשוב שיכולתי להיות שם, בהמבורגולחשוב על תשע בערב בתחנה המרכזית של המבורג, ועוד ארבע שעות נסיעה לברלין, ולחשוב שלא הייתי מגיע הביתה לפני אחת וחצי בלילה. זה כבר לא בשבילי, הדרעק הזה.  בפעם הבאה אשאל את יוהאנס, איתו אני מוכן, איתו זה תמיד טוב יותר. הוא בטח ישמח, ואולי אפילו יבוא איתי להמבורג. או לוולפסבורג. או להאנובר.

אם לא יגלה שהייתי במשחק של אוניון.

 

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

 

 

כשבלוטלי בכה
איך זה מרגיש?

14 Comments

D! בארץ הקודש 9 בפברואר 2014

55 סנט לבקבוק. אחח התענוגות. (מה שותים ב55?)
בארץ שופכים לך את הבירה אם התרבת איתה לאצטדיון (אחרי הצומת בבלומפילד – כמה מאות מטרים יש שם?)

זה תמיד חיי האוהד, לזכור את הרגעים שבהם אכלנו קש כשבמקביל יש משהו שווה יותר, אולי זה חלק מזה שאתה לא שאנקלי יותר. גם אני לא. אני שואל את עצמי אם זה קורה עם הגיל.

בני תבורי 9 בפברואר 2014

ערן,
נפגשנו בברלין, בילינו נהדר יחד, חשבתי שאתה אדם מעשי…אפשרות למצוא פאב ולראות את ליברפול לא עברה לך בראש לפני שנסעת לאוניון?

ערן לוי 9 בפברואר 2014

בני,
נפגשנו בברלין, בילינו נהדר יחד, חשבתי שהבנת מי אני… דרבי מזרח גרמני, להיות באצטדיון, זה מה שאני רוצה, שום פאב עם ליברפול לא יכול לנצח את זה.

משיח 9 בפברואר 2014

בגדול כדורגל גרמני מעניין לי תת..ת

אבל לקרוא את הפוסטים שלך ערן זה פשוט תענוג,
עושה חשק לראות משחק ליגה שניה בחורף ביציע עמידה

ערן לוי 9 בפברואר 2014

:)
וזה עוד לפני שהיית במשחק ליגה שניה בחורף ובעמידה. יש למה לצפות.

שרדר אוריגינל 9 בפברואר 2014

ערן, נפגשנו בברלין. לערב של נתן זהבי לא יכולתי להגיע.

נפגש בקרוב.
היה כיף.

ערן לוי 9 בפברואר 2014

כן שרדר, שמתי לב שלא הגעת…;)
עד הפעם הבאה.

יאיר אלון 9 בפברואר 2014

איזו כתיבה

עופר פרוסנר 10 בפברואר 2014

איזה פוסט יפה. חייב להגיע לראות משחק באלטה פורסטריי כבר, חייב.

אלכס דוקורסקי 10 בפברואר 2014

נהניתי מאוד לקרוא. להבדיל, לא מזמן צפיתי בארץ במשחק מהליגה השנייה. את הנשים ניתן היה לספור על כף יד אחת…
כאב הלב על הקוון שהתרוצץ על הקו שקרוב ליציע. ספג קללות לאורך כל המשחק. גם ממבוגרים שהגיעו עם ילדיהם הצעירים (חלקם מאוד צעירים, כאלה שעדיין מחזיקים על הידיים).

עמיר 10 בפברואר 2014

דווקא יש אופציה בישראל למשחק ליגה שנייה עם הרבה נשים – בוא למשחק של קטמון.
לא 40% נשים, אבל 20-25% בכיף. ילדים וילדות, צעירים וצעירות, מבוגרים ומבוגרות. אין אלימות, אין גזענות, אין כמעט קללות.

אלכס דוקורסקי 10 בפברואר 2014

טוב לדעת שיש תופעות כאלה. אשמח לבוא בהזדמנות.

Zak 10 בפברואר 2014

איש איש והשבת שלו. אני בניתי על ערב כדורגל מהנה בפאב האהוב עליי בבנגקוק, עם אוכל תאילנדי משובח, בירה צוננת ובחורות מצודדות מסביב. במקום זה עזבתי בתסכול כעבור 20 דקות כשהקבוצה שלי בפיגור 4-0.

יופי של כתיבה אם עדיין לא אמרו לך :)

ששון הגברת 11 בפברואר 2014

כולם קירחים פה

Comments closed