בכל זאת יש בה משהו

קשה לקום בבוקר.  דברים שקרו בערב הקודם, חלומות טובים או רעים, המחשבות על העתיד, התהיות.  וכשקשה מקשיב לדניאל סלומון, ליצן עצוב שכזה.  אז עדיף להישאר ולהחזיק ידייםהנה, עוד סיבה לצאת מהמיטה. ואולי זה לא מה שבאמת חשוב בחיים, אבל כרגע, עם כל החולשות האנושיות שעוטפות את הנפש, זה מרגיש כמו הדבר הכי חשוב.

*

אפילו לא טרחתי להתעדכן בתוצאה*.  לא אכפת לי. כל העונה לא ממש אכפת לי, ואני תוהה אם זה בשל ההיעדרות הממושכת שלי מהאולימפיה שטדיון או שפשוט נגמר לי מזה.  ואני מנסה את ארמיניה בילפלד כי בן שהר שם (והמחליף שלו מציל לבילפלד את המשחק), ואני נוסע למשחק של אוניון ברלין (ומקבל אפס אפס אפור על הראש). ואני חוזר לליגת העל, למכבי תל אביב.  ויורדי קרויף מנהל מעולה ופאולו סוזה מלך עם הרוטציות שלו, וערן זהבי, וברק יצחקי, אבל מה שקורה שם יותר מדי באיירני בשבילי, והלוואי והאליפות היתה מוכרעת במחזור האחרון ולא באמצע פברואר.

*הרטה הפסידה

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

אני מביט בטבלת הבונדסליגה ולא מצליח לשאוב כוחות ממאבק שהוכרע.  באיירן מנצחת 0:4 ופותחת פער של שבע מאות נקודות, דורטמונד מנצחת 0:4, לברקוזן מאבדת גובה, שאלקה נזכרת להתעורר, הרטה מודדת כפכפים, ולמי בכלל אכפת ממה שקורה בהאנובר.  אז אני חוזר לפעם, למקומות הטובים יותר בזכרון, לילד שרצה להיות כמו קווין קיגן (עד שגילה את אבי ירושלמי) ולשחק בהמבורג.

אולי ראיתי תמונה של קווינקיגאן במדי המבורג באיזשהו עיתון.  אולי.  אבל בדיוק כמו ליברפול (ועם כל הכבוד להרטה) המבורג הפכה באחת לקבוצה שלי בגרמניה ביום בו קווינקיגאן הגיע אליה.  כמה שאהבתי אותו, את החיוך שלו אחרי שער שהבקיע, את השיער המתולתל, בדיוק כמו שלי.  את הגובה שלו, בדיוק כמו הגובה שלי. ב-1980.

אחר כך הוא חזר לאנגליה, לסאות'המפטון ולניוקאסל, אבל לי כבר לא היה אכפת. המאבקים התמידיים עם אבא, אוהד הפועל, עשו את שלהם. ואני, נער צעיר ואוהד מכבי של שנות השמונים השחונות, התחלתי להבין שאליפות זה לא הכל בחיים. אז נסעתי אחרי חי קרייס ומאיר חנוכה לנתניה, באר שבע, פתח תקווה, יהוד, ולא הבנתי למה אני עושה את זה, ובסוף התרגלתי. ואחרי הצבא עזבתי לבוסטון, ומשם לטוסון, ונפקדתי בשנות התשעים העליזות, ואחר כך טסתי לברלין ואוטוטו אחמיץ אליפות דושנתית. והייתי שם, באצטדיון ר"ג, בעונת 02/03, אבל זהו. מספרים שהקבוצה שלי היא שיאנית האליפויות בישראל.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

*

ורק דבר אחד הצליח לחבר בין המבורג למכבי שתי הקבוצות מעולם לא ירדו ליגה. נולדו בטופ, שרדו בטופ, לא יודעות אחרת. אבל עכשיו נראית המבורג כמו אחת שעומדת להיפרד ממועדון הנפילים, ובכל שבוע שחולף זה נראה גרוע יותר. אפילו הרטה, עם שני הפסדים רצופים לקבוצות תחתית ועם תשע נקודות שהיא צריכה לגרד כדי לסגור את העונה באופן רשמי, חזרה מהמבורג עם 0:3 קליל.

ועכשיו גם איינטרכט בראונשוויג, שלא הצליחה להשיג יותר משלושה נצחונות ושתים עשרה נקודות בעשרים מחזורים, שבסיבוב הקודם הובסה 4:0 באימטק ארנה, הצליחה לנצח את המבורג, 2:4. עכשיו רק נקודה מפרידה בין שתי האחרונות, ולשתיהן ארבעה נצחונות בעשרים ואחד מחזורים. בראונשוויג תחזור למקום ממנו עלתה בעונה שעברה, וכנראה שזה המקום המתאים לה. אבל המבורג? מה זה הצווייטה בונדסליגה הזה?

יש לה את רנה אדלר והייקו ווסטרמן, את ואן דר וארט ומקסמיליאן בייסטר, ופיירמישל לאסוגה עם עשרה שערים בארבעה עשר משחקים, אבל אין לה את דניס אאוגו שעזב לשאלקה, ואת היונג מין סון שעבר ללברקוזן, ואת פר שלברד שהושאל להרטה. ואין לה אף קווינקיגאן.

keegan

*

לצאת מראיון עבודה עם הרגשה טובה ולדעת שהיום הולך להיות מעולה. לשלוח הודעה לדייט של אתמול, לספר לה שהיה אחלה ולחטוף בוּסט של בטחון עצמי. לצאת מעוד ראיון, להרגיש בעצמות שלא היה משהו, לחזור הביתה עם סימן שאלה גדול מול העיניים. לא לקבל ממנה הודעה בחזרה, לאבד פרופורציות ולחטוף דיכאון. לחזור לאינטרנט, להמשיך לנסות ולהבין את מודעות הדרושים בשפה המקומית, לפתוח לשונית עם מילון אנגליגרמני ולתהות מתי אוכל לדבר כמו בן המקום, ולתהות אם זה בכלל המקום. לעצום עיניים, לנסות להירדם כדי לשכוח, לשמוע את צליל ההודעה הנכנסת, לגלות שזה ממנה ולהתעורר באחת. לקבל טלפון מהראיון שלא הרגיש משהו ולהבין שהגיע הזמן להירגע.

*

אז דווקא עכשיו, כשהמבורג כל כך עצובה, כשברט ואן מרוויק מפוטר, כששום דבר חיובי לא נראה באופק, אני איתה.  מקווה שתצליח, שתעשה משהו עם עצמה. שלאסוגה יחזור בעונה הבאה לברלין עם עשרים שערים והישרדות ברזומה. בטח גם קווינקיגאן עצוב, רק בשבילה הוא עזב את אנגליה, כנראה שבכל זאת יש בה משהו.

ועכשיו אני קצת מתחרט על שלא נסעתי להמבורג בשבוע שעבר. רציתי, באמת שרציתי, אבל התעצלתי, לא היו בי הכוחות לנסיעה הארוכה. ואולי זו היתה ההזדמנות האחרונה לראות ענקית בונדסליגה בפעולה, גם אם היא על הפנים.

מצד שני, אם המבורג תרד היא תתארח אצל אוניון.

סולד אאוט.

*

זה קורה לכל אחד מהאנשים הקרובים אלי, וכשזה מכה אין עם מי לדבר. אז מדברים אחד עם השני, ומכינים עוד כוס קפה ומדליקים עוד סיגריה, ואם זה סוף השבוע אז שותים ושוכחים, ואחרי ההנגאובר מתקשרים אליה, כי בכל זאת יש בה משהו.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

C - ספוטניק. לא סטלין
חיים בישל דייסה - אסף מיכאלי

16 Comments

תורג'י 18 בפברואר 2014

מעולה ערן!
תודה רבה.

גילי פלג 18 בפברואר 2014

מרגיש קרוב לברלין למרות שלא הייתי בה.. מרגיש לוקאל פטריוט למרות שבדרך כלל אני רחוק מזה.. מרגיש את הבדידות למרות שאני בזוגיות שמחה.. מרגיש שאני אוהב את קווין קיגאן.
מוזר מה שהכתיבה יכולה לפעמים לעורר..
נהניתי מאד

כסיפוביץ 18 בפברואר 2014

תענוג כהרגלך!

matipool 18 בפברואר 2014

איך הזדהיתי עם כל מילה על קווין קיגאן .
אף פעם לא שוכחים את האהבה הראשונה שלך . שחקן הכדורגל הראשון שהערצתי ואהבתי בגיל 6-7 ( ובכלל – הדמות הראשונה שעשתה לי את זה בכל התחומים ) . כמה לא הבנתי ולא עיכלתי את המעבר שלו להמבורג ויחד עם זה , גם אני מייד הפכתי לאוהד של המבורג ( כמובן שזה כבר מזמן עבר ונשארתי עם האהבה היחידה מאנפילד ) .

קפטן קוקי 18 בפברואר 2014

יפהפה

אלי יאני 18 בפברואר 2014

מזמן לא היה בדה באזר בעל בלוג מכביסט.

LEONIDAS 18 בפברואר 2014

מכל שחקני מכבי בשנות ה-80 הזכרת דווקא את חי קרייס ומאיר " מי גנב את הקופה" חנוכה. עצוב מאד מאד.

ערן 18 בפברואר 2014

שניהם מהווים תיאור תמציתי ומדויק של מה שאוהדי מכבי בתחילת שנות השמונים נאלצו לעודד.
אכן, היתה תקופה עצובה מאד.

ערן 18 בפברואר 2014

איזו בחירה מוצלחת של תמונה. נוסטלגיה מדהימה. הכרתי אות כשחקן המבורג, אחרי שעזב את ליברפול. עדיין, נשאר אגדה.

טל 12 18 בפברואר 2014

גדלתי על הכדורגל של שנות ה 80.על קיגן בעיקר שמעתי.אני אוהד ליברפול מתקופת דלגליש וראש אז אני מרגיש שקצת פספסתי אותו.

הזיכרון הראשון שלי מקיגן הוא ממשחק של נבחרת אנגליה במסגרת הגביע העולמי -ספרד 82. דווקא מהחמצת שער -אני זוכר את קיגן שרוע על הדשא עם מבט כזה של איך לעזאזל לא כבשתי.

לגבי מכבי ת"א בשנות ה 80 מה עם הכדורגלן היהודי הטוב בעולם -בארי סילקמן :-)

וברצינות ,מה עם אבי כהן,בוני גינצבורג,מוטי איווניר,משה שוויצר,בני טבק..

Amn 19 בפברואר 2014

פוסט מעולה, אהבתי את המשפט על מכבי "מספרים לי שהיא שיאנית האלופות בישראל". היה בו משהו נורא אותנטי ואישי שלך כלפיי הקבוצה.

רק שבתור אוהד הפועל אני יכול לחשוב על לפחות עוד דבר אחד שמחבר בין מכבי להמבורג ;)

צור שפי 19 בפברואר 2014

פוסט מצוין, תודה. נורא מעניין הפער בין המלנכוליה בכלל וההזדהות עם לוזריות בגרמניה בפרט ובין האהדה למכבי המצליחה וה"מכביסטית". אתה מגשר על זה חלקית עם האזכור של חי/חנוכה והאייטיז אבל מה אתה מרגיש כלפי הביירניות של פרוייקט מיטש/ג'ורדי/סוזה, אתה שמח? לא נעים לך? גם וגם?

ערן לוי 19 בפברואר 2014

צור,
אני איש נוסטלגיה, אני זוכר איך דברים היו פעם, כשהייתי ילד. העולם מתקדם, הזכרונות נשארים. אני ומכבי הולכים ביחד משנת 1977, אבל גם הזכרונות לא יכולים להאפיל על דברים שמפריעים לי באופי המשחק המודרני. ואני מוצא את עצמי מתנתק יותר ויותר מקבוצות שהופכות לשליטות יחידות, שכולם מדברים עליהן כעל דוגמא וחזון ו"ככה צריך להיראות הכדורגל המודרני". לא, ככה הוא לא צריך להיראות, הכל יותר מדי מובן מאליו. וזה תקף לגבי באיירן מינכן (שכמו מכבי (?) היא הקבוצה הפחות חביבה על אוהדי שאר הקבוצות בגרמניה, בלשון המעטה) ולגבי מכבי ת"א (שהיא הקבוצה שלי, אבל מה לעשות, לאט לאט היא מצליחה למתן את הרגש).

צור שפי 20 בפברואר 2014

מאוד מזדהה אתך. נקודה מעניינת אחת היא שכאוהד הפועל מגיל 6 (1963) אני לא מרגיש שמכבי הנוכחית מעוררת אצלי אותו אנטגוניזם, שלא לומר שנאה ספורטיבית, כמו בעבר. בעונה שעברה ממש פרגנתי לה (לכם?) את האליפות כי אי אפשר היה שלא לראות את הקשר בין העבודה הנכונה והתוצאות. היה גם משהו מאוד אמיתי בשמחה של האוהדים אחרי כל כך הרבה שנים שחונות (ובאדיבות כנופיית נמני גם שכונות) ובלט לי ההבדל בין השמחה הטהורה הזו ובין הרעבתנות החזירית של הכדורסל. אולי זו ההתבגרות, שלא לומר ההזדקנות שלי שהופכת אותי לאולטראס-מתון אבל אני לא ממהר להתחייב, אם תבנו שושלת (וככה זה לצערי נראה) אני שומר את האופציה לחזור ולתעב אתכם.

דורון (אחר) 19 בפברואר 2014

מעניין איך התקופה מעצבת את חוויית האוהדות. אני התחלתי לאהוד את הפועל חיפה בתחילת שנות התשעים, וכשהאליפות הגיעה זה היה כמובן נהדר, אבל גם מוזר ולא קשור במידת מה. מאותן סיבות מכבי ת"א, שלקחה אליפות נהדרת עם גרנט באחת העונות הראשונות שלי לעולם לא תהיה לוזרית בראשי. לכל היותר ווינרית בהפסקה (מה עוד שיש את מכבי כדורסל).

*כאוהד סט. פאולי, יש 2 קבוצות שלעולם לא יקבלו סימפטיה ממני – הנזה רוסטוק והמבורג SV כמובן.
אני יכול רק לאחל להמבורג להיפגש בעונת 2015-6 עם רוסטוק בליגה השלישית.

avri 21 בפברואר 2014

I don't get into debuzzer much any more, at least not as much as I used to, always same old same old. But eran is absolutely fantastic. Pnina. Thank, and don't ever stop writing

Comments closed