כואב הלב

אני לא יודע מה לחשוב, מה לעשות. המשחק הזה תקע אותי חזק, ועכשיו אני קצת המום, וכל כך עצוב.

בני יהודה נראתה כמו קבוצה חזקה, שיודעת מה היא רוצה מעצמה. גם ההתקפה על רובן ראיוס אחרי ששבר את הרגל של רפי דהן רק חידדה את התחושה שהפעם, בניגוד לכל הפעמים ההן, בני יהודה תנצח, יש לה אופי.

ואני לא מצליח להבין מה קרה שם, בדקה ה-96, מול עשרה שחקנים. איך כדור תועה באוויר הפך לשער שוויון של חיפה ולעוד נפילה של בני יהודה. איך איינוגבה, שבכל המשחק לא עשה אף טעות, הודף בצורה שלומיאלית שכזו, ואיך בני יהודה מצליחים, שוב, לאבד יתרון של שני שערים. גם אני, כמו יוסי אבוקסיס, הייתי יורד לחדר ההלבשה. פחות בגלל ש"זה עובר את הגבול הנורמלי של הכדורגל" כמו שהוא טען בראיון בתום המשחק (מה שזה לא אומר, וזה לא אומר כלום), יותר בגלל שכמה כבר אפשר לסבול.

כולם אמרו "בעיה מנטלית", כולם המליצו על פסיכולוג ויועץ מנטלי ופסיכיאטר קליני וסדנאות עוצמה, ואני לא הבנתי איך אף אחד לא מדבר על הכושר הגופני. כי הכי קל לתלות את הכל על המנטליות, בזה אנחנו תמיד היינו טובים, אפילו את ריצ'רד נילסן העפנו בגלל המנטליות. מסובך יותר להאשים את הכושר הגופני, בעיקר אם לא מכירים את מערך האימונים הקבוצתי.

אבל יש דבר אחד שרובנו עשינו, וזה לשחק כדורגל בשכונה, וכולנו זוכרים איך תפקדנו כשהעייפות גאתה בגופנו וכשכל שריר דאב מחוסר בחמצן. אז 0:2, ועוד 0:2, ועוד 0:2, וכולם נזרקים לפח בדקות הסיום, ועכשיו עוד אחד, וחוסר כושר גופני מוביל לחוסר ריכוז ולעייפות ולקבלת החלטות שגויות, כמו השער העצמי של גל כהן.

ודווקא זה האחרון החזיר את העולם למציאות עם הראיון בקולו החנוק, עם ההתקפה המילולית על רובן ראיוס, עם הפרופורציות שמקבלות משמעות עמוקה יותר מנקודה לכאן או לשם, עם הידיעה שהעונש, כל עונש, שיקבל ראיוס, לא ישפר כהוא זה את מצבו של רפי דהן. הנזק נעשה.

*

יש ביוטיוב קטעי וידאו של פציעות ספורט קשות. פעם אחת צפיתי באחד שכזה, מאז אני לא מסוגל. כואב מדי לראות אנשים נפגעים בצורה קשה כל כך, מאבדים משהו מהחיים שלהם, מהקריירה שלהם, מהיכולות הפיזיות העתידיות שלהם. אבל עכשיו, באמצע החיים, בתשע ומשהו בערב, צפיתי בפציעה שכזו בלייב, ככה בפנים, בלי אפשרות להתחמק, להחליט שאני לא רוצה לראות. מאוחר מדי.

אני עצוב שבני יהודה הפסידה שוב שתי נקודות יקרות. בכל יום נתון אני מעדיף את בני יהודה על פני מכבי חיפה, בטח על פני רמת השרון ורעננה. אני עצוב בשביל יוסי אבוקסיס, כי אולי הוא לא יודע מה לעשות, ואולי יש מישהו אחר שיידע מה לעשות, אבל את מה שהוא מרגיש עמוק בפנים אף אחד לא יכול להבין. אני עצוב בשביל ההורים של רפי דהן, שאולי ישבו ביציע או מול הטלויזיה וראו איך ראיוס מפרק להם את הילד הקטן, ומיד נזכר בבת שלי ולא רוצה לחשוב איך אני הייתי מרגיש, מה אני הייתי עושה. אני עצוב בשביל רפי דהן, ולא מפני שהוא ממכבי ת"א – כי הייתי עצוב גם אם זה היה קורה לרובן ראיוס – אלא רק מפני שהוא ילד בן 24 שכל החיים והקריירה לפניו, ועכשיו הכל הולך להיות קשה יותר.

ועכשיו, שעה אחרי המשחק, אני יושב בסלון בברלין ובוכה בלב על ערב קשה בקרית אליעזר, ערב שהצליח לזעזע אותי. הלוואי ויכולתי לדבר עכשיו עם הבת שלי, אבל היא כבר מזמן ישנה. בינתיים מתגבר כאב הראש, לא נורא, שני אקמול, לילה טוב ובבוקר הכל ייראה אחרת. מחר גם יחזור לי החשק לכדורגל, ובטח אשכח את ראיוס הרשע. אבל לא את מה שהוא עשה. ובטח לא את רפי דהן.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url