מי שמע, מי ראה – אליפות אירופה בהרמת משקולות, ת"א

העננים האפורים נעלמו אל מתחת לכנפיים.  השמש החלה לחדור דרך חלונות הפלסטיק הכפולים ולחמם את הגוף.

לא שהיה קר מדי בשש וחצי של בוקר יום ראשון, כשדנה ואני ישבנו על ספסל מחוץ לטרמינל, רחוק כמה שאפשר ממעשני הבוקר וה"רק עוד אחת לפני הטיסה", מצצנו סוכרייה על מקל והתרגשנו כמו שני ילדים קטנים לקראת הטיסה לארץ.

פעם עוד נהגתי לנחות בארץ פעמיים בשנה.  לפחות.  אבל מאז הייתי לאבא, ויש עבודה ואחרי העבודה, וחיים של ילדה, וחיים של אימא שלה, וצריך להתחשב ולהוריד את המינון.  אז פעם בשנה לשבועיים, לכל הפחות, אחרת באמת שאין טעם לחיים, ולגעגועים של המשפחה, ולעברית שלה.

והרבה מספרים לי כמה רע שם, וכשקוראים ושומעים באירופה כתבות ותגובות ומאמרים, גם אם של משמיצי ישראל מקצועיים מכל סיבה שהיא, לפרקים זה נשמע אמיתי.  ובכל פעם, כמה דקות אחרי הנחיתה ורגע אחרי היציאה מהטרמינל וה"איזה חום כאן" הבלתי נמנע, אני שוכח מכל מה שסיפרו לי, מכל מה שקראתי, נכנס לרכב וחוזר לשגרה באחת.  ווילקומן אין איזראל, הֶר לוי.

*

ברלין, ארבע בבוקר, לפני שאני מעיר  את הילדה, אני שותה קפה ומעיין באייפד.  אליפות אירופה בהרמת משקולות בתל אביב, 5-12 באפריל, בדיוק כשאני שם.

בן גוריון, בשתיים בצהריים, במכונית של אבא, אני מספר לו.  קראתי על זה, הוא אומר לי, אבל לא תיארתי לעצמי שזה השבוע, חשבתי שמתישהו בעתיד הקרוב.  העתיד הקרוב כבר כאן, כבר אתמול הוא כאן.

תל אביב, ארבע וחצי אחר הצהריים, תיכונט ע"ש נתן אלתרמן בקצה הצפוני של אזורי חן.  שקט כאן, רק גבעות חול מפרידים בין הרחוב לים, ויחד עם הרוח שמחממת את האוויר זה מרגיש כמו בערבה.  ורק ארבעה בנייני מגורים מפוארים תקועים כמו קוץ בתחת של הגבעות.  אולי גם כאן צריך נוער גבעות, שישמור עליהן, שלא ייתן לפושטקים העשירים להרוס אותן לטובת הנוף לים של מ. בוהדנה.

שני בחורים צעירים עומדים בכניסה לתיכון.  איפה התחרות? אחד מהם מרים את כתפיו בתמיהה, אין לו מושג.  השני אפילו לא מביט עלינו, מתעסק בסוללה של האופניים החשמליים שלו.  אנחנו מתקדמים לכיוון מה שנראה כאזור הכניסה, מגלים את דגלי האליפות, עוצרים אל מול השומר המנומנם.  הוא מביט בנו בעיניים עייפות מחום, מנסה לגרום לנו להאמין שהוא יעני בוחן אותנו לפני שהוא מנפנף בידו, יאללה בסדר, תיכנסו.

שומרים

*

כל תחרות מתחלקת לשני שלבים: הנפה ודחיקה.  הפערים בין ההנפה והדחיקה נעים בין 15-30 ק"ג לטובת הדחיקה.  סיכום שתי ההרמות הוא הקובע לתואר.  לאחר הנפת המשקולות אל מעל לראש ונעילת הזרועות תיחשב כל פתיחת נעילה לפסילת ההרמה.  גם כאן יש מקום לפוליטיקה, תכף יגיע שלב ההוכחות.

כל משתתף קובע את המשקל ההתחלתי אותו ירים.  ההחלטה ניתנת לשינוי כמעט בכל רגע נתון, כל עוד לא יצא האתלט בדרכו אל המשקולות.  לא רק שרירים גדולים והרמות משקלים אימתניים אלא גם טקטיקה.  דקה אחת מפרידה בין כל מתחרה, שתי דקות אם אותו המתחרה עולה להרמה שנייה ברציפות.  שינויי המשקל במהלך התחרות, לבד מניתוח סיכויי הצלחה, מאפשר זמן מנוחה נוסף בין ההרמות.

למשקל המתמודד משמעות עצומה, וגם פער של עשרה גרם בין מתמודד אחד לשני עשוי להיות ההבדל בין זהב לכסף, בין מדליה לכלום.  והיה ושני מתמודדים הניפו משקל זהה בסוף התחרות או שלב כלשהו, ידורג המתמודד הקל יותר מעל יריבו.  במידה ושני המתמודדים הניפו משקל זהה ובעלי משקל גוף זהה, יזכה המתמודד שהניף ראשון את המשקל המדובר.

ומה שהם מריחים שם, רגע לפני שהם עולים להנפה, זה אמוניה.  גם שחר הריח אמוניה כשהיה פעיל, אבל לו זה לא עשה ולא עזר, בדיוק כמו הצעקות של המאמנים לפני ובמהלך ההרמה של האתלטים שלהם: "כשהם עולים על הבמה הם מרוכזים בעצמם בלבד, הם לא רואים ולא שומעים אף אחד – לא את הקהל, לא את מצלמת הרחף, לא את המאמן.  ואם הוא צועק – זה אומר יותר על אופי המאמן מאשר על היכולת להשפיע על מושא אימונו".

*

אולם יפה, חדש.  הקירות, הכיסאות, הרצפה, התקרה, הכל נקי, מבריק.  גמר נשים עד 58 ק"ג החל לפני כרבע שעה.  המתמודדות קטנטנות, בקושי מגרדות את המטר וחצי.  חלקן מתקשות בהנפה, חלקן בדחיקה, ורק אלנה שדורינה, אישה אצבעונית בת 31 ושרירית כמו שאני הייתי חולם להיות, מצליחה להתעלות, מניפה ודוחקת בלי בעיות 97 ק"ג ו-115 ק"ג בהתאמה ומשדרגת את עצמה מארד באליפות הקודמת לזהב בתל אביב.  לורדנה טומה הרומנייה, עם משקל כולל של  211 ק"ג ומדליית כסף, לא מצליחה להסתיר את האכזבה שלה לאורך שארית הערב, קשה להתעלם מפניה החמוצות – על הפודיום, במסדרון, בקפטריה, על הספסל מחוץ לאולם.

בגמר הגברים הסתיים הסיפור הרבה לפני שהוא התחיל.  אולג צ'ן, סגן אלוף העולם עד 69 ק"ג, סגר עניין כבר בשלב ההנפה עם 151 ק"ג, הרבה לפני סרגיי סצ'יר המולדבי (143 ק"ג), ולמרות שהבטיח את מדלית הזהב המשולבת, ולמרות פציעה ברגל, הצליח צ'ן לזכות גם בדחיקה (176 ק"ג) ולזכות בזהב משולש (הנפה, דחיקה וקרב 2).

*

יש כאן אווירה אחרת, משהו שבחיים לא ניתן לחוות באליפות מקבילה בכדורגל, כדורסל, טניס.  המיני-פופלאריות של הענף תורמת למפגשים הבלתי אמצעיים עם טובי מרימי המשקולות באירופה, שעומדים יחד איתנו בתור לקפה, שיושבים לידנו באותו שולחן בקפטריה, שעומדים לצידנו בחוץ, לנשום קצת אוויר בין הנפה לדחיקה, בין גמר אחד למשנהו.  הנה סגן אלוף העולם אולג צ'ן, שואל אותי אם הכיסא שלידי פנוי.  הנה אלופת העולם עד 63 ק"ג טימה טוריבה, מחבקת ילדה קטנה. הנה אלנה שדורינה, אלופת אירופה עד 58 ק"ג הטרייה מאתמול, עוצרת לידנו עם האופניים החשמליים שלה.

בינינו, אתם לא באמת מאמינים שלפני התחרות היה לי מושג מי האולג והאלנה והטימה האלה.  אבל לי היה מזל, ובהפסקה בין גמר הנשים והגברים פתחתי בשיחה עם אדם שעמד בחוץ, ליד הכניסה לאולם.  רק מקורבים או בעלי עניין מקצועי בהרמת משקולות מגיעים לצפות בטורניר, הוא אמר לשומר.  לא בדיוק, אמרתי לו, לי אין שום קירבה מקצועית, קבוצתית או משפחתית, סתם אדם שאוהב לצפות בהרמת משקולות ביורוספורט ושרוצה לגלות אחת ולתמיד איך זה נראה מקרוב.

משם הכל כבר זרם בחופשיות, ותוך זמן קצר נתגלה מקור תשוקתו הגדולה לענף.  שחר טורנר הרים משקולות בהפועל ומכבי ת"א והיה אלוף ישראל לנוער לשנת 1974 לפני שפרש מהענף בגיל 24.  הוא עבד והתאמן עם גדולי הענף כאדוארד וייץ וירוחם ברק.  הכל נפל אחרי מינכן, הוא מספר, הענף הלך יחד עם רומנו.

אדוארד וייץ הצליח להרים את העניינים לזמן מה, אבל לך תמצא מישהו שיזכור את המקום החמישי שלו באולימפיאדת מונטריאול, שלא לדבר על המקום הראשון באליפות אסיה.  בעצם לך תמצא מישהו שבכלל יודע שכל זה קרה.  פעם לא היה כסף בענף, היום אין כסף בענף, וגם המקצוענים מחו"ל לא מתעשרים מהרמת משקולות.  מדי פעם מגיעים כמה עולים חדשים שנותנים דחיפה, גם אם רגעית, אבל אי אפשר להתמודד עם ההצלחה של הענף ברוסיה ושלוחותיה, במזרח אירופה ובמזרח הרחוק.  גם לא עם היסטוריית בדיקות הסמים הכושלות של המשקולנים הישראלים.

שיחה

 *

לכל אורך הערב ישבתי לצד שחר.  הוא מכיר כמעט כל אספקט של הענף, את שיטת השיפוט, את השינויים בחוקה לאורך השנים.  מזל גדול נפל בחלקי לפגוש אותו כבר בביקורי הראשון באולם, בלעדיו כל האירוע היה נראה אחרת, בדיוק כמו שנראה לי עד עתה דרך שידורי יורוספורט – ענף שונה, מעניין, אבל לא ממש ברור.

וכך זכיתי לשמוע את הגרסה המשודרגת על האחים יורי ואיגור דנדיק, שנתפסו על סמים אסורים באליפות אירופה 1992 ונפסלו, על מדליית הכסף שנשללה מיורי דנדיק בעקבות הפסילה ועל היעלמות השניים עם סיום התחרות.  לישראל הם מעולם לא חזרו.  למדתי שחגורת התמיכה בעיקר מפריעה לגמישות הנדרשת בשלב ההנפה ואפקטיבית יותר בדחיקה, ושדווקא פריצות דיסק ובעיות גב הן פציעות נדירות בקרב משקולנים, ושלעובדת היות הרמת המשקולות ענף סימטרי תרומה גבוהה לשכיחות נמוכה זו.

פתאום, כשהחוקים ברורים, כששינויי המשקלים של המתמודדים מובנים, כשמתחילים להביט בטורניר עצמו מנקודת מבט תחרותית, של אחד שיודע, ולא רק של "איזה ז'לובים, מרימים יותר מפי שניים משקל גופם, איך המוט לא נשבר".  עם פתיחת היום השני שלי באולם עוד ניסיתי לשכנע את השומר בכניסה שהרמת משקולות לנשים הן יותר אירוע ספורטיבי ופחות תצוגת אופנה של נערות 90-60-90, אבל כשהוא שאל אותי איך הייתי מגיב אם החברה שלי הייתה נראית ככה ויתרתי על הניסיונות הנואלים וחזרתי לאולם, להמשך גמר נשים עד 68 ק"ג.

שום דבר מיוחד לא קרה בגמר הזה, למעט כמעט פסילה של אלופת העולם טימה טורייבה בשלב ההנפה.  היא נכנסה לתחרות עם המשקל ההנפה ההתחלתי הגבוה ביותר – 105 ק"ג – נכשלה פעמיים, ורק בפעם השלישית ועם הרבה אופי וצרחות לאוויר הניפה ללא פסילה וניצחה את יוליה קאלינה האוקראינית בפער של שני ק"ג.  בדחיקה זה הלך קצת יותר קשה, אבל גם שם ניצחה טורייבה וזכתה בזהב ובאליפות.

טימה

לאורך יומיים נהניתי מהאווירה המקצוענית, מהתחרותיות על במת ההרמה, מהתמיכה הקולנית ביציעים של חברי המשלחות.  לפרקים זה מרגיש כמו דיסוננס, לפרקים כמו אנטיתזה לעולם עליו מספרים לנו בוקר וערב בכל מהדורת ספורט קיקיונית ושהמקום האחרון בו הוא מיוצג הוא אולם תיכונט בקצה הצפוני של אזורי חן.

אבל אפילו כאן דאג אלוהי הסקנדל לעשות את עבודתו נאמנה, ובדקה ה-70 של המשחק… סתם, נו, הרגל דוחה.  רמזיק אונאניאן הרוסי (עד 77 ק"ג) נכשל בניסיונו הראשון לדחיקת 191 ק"ג.  רק לאחר נפילת המשקולות על הרצפה הבחין אונאניאן כי המשקולות לא הותקנו באופן סימטרי.  נער המשקולות עלה לבמה, בדק, התיישב על הרצפה, נאלם דום ואחז בראשו.

המאמן הרוסי הפנה בצעקות את תשומת לב השופטים לעניין, אך הפסילה נותרה בעינה.  צוות האימון, ראשי המשלחת והקהל החלו בקריאות ושריקות בוז לעבר השופטים, ואלה עצרו את התחרות ויצאו להתייעצות.  בסופו של דבר בוטלה הפסילה הראשונה, אך ההנפה שלא הייתה הכעיסה את אונאניאן, שהניף לריק.

וזה לא הסתיים עם החלטה אחת שגויה: בדחיקה השנייה שלו (ולאחר שהעלה את המשקל ל-192 ק"ג) לא הצליח אונאניאן להתייצב, נע מצד לצד ונפסל על ידי שני שופטים.  נישא על גלי הקיפוח הקודם בחר המשקולן למחות כנגד הפסילה, ושוב יצאו השופטים להתייעצות.  ושוב חזרו ואישרו את ההנפה.

ההילוכים החוזרים של המהלך, שמופיעים על מסך הענק אחרי כל הרמה, לא נראו הפעם.  צוות  השיפוט האמין שאישור הדחיקה עלול להיות בלתי חוקי וכי ניתן יהיה להוכיח זאת על פי ההילוך החוזר.  גם שחר לא האמין שהדחיקה תאושר.  זו לא הייתה יציבות, בטח לא כזו שמספיקה לאישור, זו תהיה החלטה פוליטית אם זה יקרה.  וזה בדיוק מה שקרה, והפסילה בוטלה, ולכו תמצאו את מי להאשים אם אין הילוך חוזר.

אבל לי דווקא יש.  תשפטו בעצמכם:

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

כל הפסילות שבוטלו לא עזרו לרוסי, והוא סיים במקום השלישי, תיכף אחרי האלבני דניאל גודלי (שדוחק 192 ק"ג תיכף אחרי האין-פסילה של אונאניאן בוידאו שמעל), חמישה קילו פחות מארקנד קרימאג', גם הוא מאלבניה, שסיים שלישי בהנפה (155 ק"ג) אך הצליח לדחוק 194 ק"ג והיה לזוכה הגדול של הערב.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

*

היינו שם גם ביום חמישי, וראינו שתי מתמודדות שלא השאירו לאחרות סיכוי.  ולא שהיו יותר מדי אחרות – רק שבע משקולניות התמודדו בגמר, ללא דרג ב', ללא דרג ג'.  הספרדייה לידיה ולנטין והרוסייה אוקסנה קרפוננקו התחרו האחת בשנייה, קרפוננקו פסלה בדחיקה הראשונה ואיבדה את הסיכוי למדליית זהב, אותה גרפה ולנטין בהנפה ובדחיקה (121 ק"ג ו-147 ק"ג).

לידיה

בשבת תגיע האליפות לשיאה, עם שלושה גמרים למשקלים הכבדים – נשים 75+, גברים עד 105 ו-105+.  שחר יהיה שם בשבת, אני לא.  יומולדת לילדה קודם לכל אליפות אירופה, אפילו אם היא במרחק 20 דקות נסיעה (בשבת, בשש בבוקר, קצת יותר מכפול בשלישי אחה"צ).  אבא שלי, בדיוק כמוני, נדבק בחיידק.  הלוואי ויכולנו להגיע לאליפות בכל יום, הלוואי.

*

רק דבר אחד הצליח להרוס לי את הערב הראשון, בערבים הבאים כבר התרגלתי, ועדיין קשה היה לי להתייחס אליו באופן ישראלי.  אולי בגלל שמברלין הכל נראה אחרת, אולי מפני שאין לי זכות לבקר מקום שאני לא חי בו, ואם כן – אז אלימות תקשורתית שמלבה אלימות באצטדיונים, של אוהדים ושחקנים, שמחפשת אש ולא ספורט, אינה נחלת עם ישראל בלבד.  ואולי בגלל שנשבר לי לקרוא את כותרות ה"תרחיקו אותו" ו"תעיפו אותו", כאילו אנחנו לא עושים דברים כאלה, כאילו רק הזרים האלה, חסרי חינוך שכאלה, אחראים לכל האלימות בספורט המקומי.

ודווקא חברי המשלחות לאליפות אירופה הצליחו להרוס את האליפות המתוקתקת לעילא שנערכה כאן, כי רק שלוש דקות מפרידות בין הדחיקה האחרונה של כל גמר לבין טקס הענקת המדליות, והזמן הזה הספיק לרובם הגדול של הצופים כדי לקום על הרגליים, להתקדם אל עבר היציאה ולהשאיר את האולם עם כחמישים איש – במקרה הטוב – שניאותו לכבד בנוכחותם את מעמד הענקת המדליות, שהעניקו את הכבוד הראוי למנצחי הערב, לאלופי אירופה החדשים.

הלוואי ואפשר היה להאשים את הישראלים בחוסר כבוד, זה היה פשוט הרבה יותר, אבל כשהשפה המדוברת ביציעים אינה עברית אי אפשר לבוא אל עצמנו בטענות, מקסימום לטעון לעדריוּת ולהיעדרות שבאה בעקבותיה מטורניר אירופי איכותי שמתקיים בתל אביב, כי למי בעצם אכפת.  העיקר שכולם שמעו את ניפוחי המוח על הטוואטחה במגרש החניה ועל הסופו בהדר יוסף, גם בשביל זה לא צריך להיות שם כשזה קורה, כדי להתלהם מספיק לקרוא עיתון.

 ערן לוי, ברלין

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

אנחנו מי שאנחנו - יובל לידור
חידון 390. הגידו כן לזקן

10 Comments

Amir A 11 באפריל 2014

טורים כאלו הם הסיבה להיכנס לדה-באזר. ולחשוב איזה כח רצון ונחישות יש לספורטאים האלו שמתמודדים בענף שלא מעניין אף אחד ועדיין מתמידים.

אלכס דוקורסקי 11 באפריל 2014

מצטרף לדבריו של אמיר. מאוד מאוד מעניין לקרוא.
נהנה לצפות בתחרויות הרמת המשקולות שמשודרות ביורוספורט. לפני כשנה וחודשיים, לגמרי במקרה, זכיתי לצפות בתחרות הרמת משקולות שנערכה באולם שנמצא בתוך אצטדיון האתלטיקה בהדר יוסף. באותה השבת, באמצע פברואר, הייתי בתחרות אתלטיקה וירד גשם. לכן נכנסתי לאולם, שהוקמה שם במה והוצבו מספר כיסאות לצופים. היה מאוד מעניין לצפות בתחרות, שאורגנה על ידי אגודת מכבי ת"א.
משתאה בכל פעם מחדש לנוכח כוחם (והיכולת הטכנית) של אנשי האתלטים הללו.

אולי מילה או שתיים לגבי הפיזור הגיאוגרפי של האתלטיקה הכבדה, שערן התייחס גם אליו בדבריו. אף על פי שישנן מדינות כמו גרמניה, בלגיה, צרפת וספרד אשר האתלטים שלהם מגיעים להישגים יפים לעתים, מרכז הכובד מצוי במדינות ברית המועצות לשעבר, איראן, סין, צפון קוריאה, תורכיה ובולגריה. נדיר למצוא אתלטים ברמות הגבוהות מארה"ב, למשל (וכאן כמובן המקום להזכיר את יצחק ברגר הדגול).

שחר ד. 11 באפריל 2014

אני מקנא בך שיצא לך ללכת לאליפות, היא נפלה דווקא על השבוע הכי לחוץ שהיה לי בזמן האחרון, אני מקווה שלפחות מחר יהיה פיצוי הולם למה שהפסדתי עד עכשיו…

ד"א, באופן יחסי, ובניגוד למה שהיית מצפה, היה סיקור תקשורתי נאה לתחרות. נכון שלא היתה אווירת קרנבל מסביב אבל בהחלט היה פרסום ראוי, והאדם הסביר שאוהב ספורט (ולא רק כדורגל) ידע על קיום התחרות. אני מאמין שאם התחרות הייתה מתקיימת בשבוע הבא הרבה יותר צופים "מקריים" היו מגיעים ליציעים.

אלכס דוקורסקי 11 באפריל 2014

תיקון תחבירי קטן: לא ברור איך הגיעה המילה אנשי לסוף הפסקה הראשונה. סליחה…

אלכס דוקורסקי 11 באפריל 2014

לתגובה שלי, כמובן.

זיזו 11 באפריל 2014

לא יודע מה קורה בארץ אבל בבית מלון בטוסקנה האליפות הזאת משודרת כל ערב בשידור ישיר.

KKND 13 באפריל 2014

גם בשווייץ – אי אפשר לפספס אותה.

ג'וני 12 באפריל 2014

אם בארץ היה תרבות של תקשורת ספורט אז היינו שומעים הרבה יותר על האליפות שללא שום ספק מדובר מארועי הספורט הגדולים בעולם שישראל אירחה .

פורנוהוליק 12 באפריל 2014

מעולה .
את אדוארד ויץ אני זוכר היטב

פאקו 13 באפריל 2014

פוסט מעולה, מצטרף לשאר הפוסטים המצויינים שלך.

Comments closed