כואב הלב

בכל בוקר אני מתעורר, מדליק את הקומקום החשמלי ואת נסים משעל. שותה קפה ומקשיב לחדשות, מתקלח ומקשיב לחדשות, קורא את החדשות בדרך לעבודה. זה נהיה קשה יותר ויותר להתנהל בברלין כשבארץ מתנהלת מלחמה. המשפחה יושבת בבית, לא זזה ממנו, מקסימום למכולת. ועכשיו גם ביטלו את כל הטיסות, וכל שנותר לי לקוות הוא שיבטלו את הביטול, אני רוצה לראות את המשפחה שלי.

וכל חייל שנהרג עושה לי קצת רע, ככה שיש הרבה רגעים רעים, עוד אחד ועוד אחד. ופתאום השקט של ברלין מפריע לי, ויכול להיות שהאנשים שיושבים ברכבת בדרך לאן שהוא יודעים על המלחמה, אבל הם לא גדלו שם, הם גדלו במקום אחר. וקשה להסביר לחברים הגרמנים על המצב, הם לא מסוגלים לתאר לעצמם איך נראים חיים בצל מלחמה.

הבוקר, בדרך לעבודה, פגשתי את אב הבית. בוקר טוב, אמרתי לו, מה שלומך? חום מחורבן, הוא ענה. למה מחורבן, שאלתי. חם מדי, שלושים מעלות זה יותר מדי בשבילי, הוא הסביר. וגם אני, שבסך הכל די מבסוט מהקיץ החריג שנפל על ברלין, לא מצליח להנות ממנו. לא מבלה בבתי קפה, לא נוסע לאגם, עבודה והביתה, לחדשות מסביב לשעון, לטלפונים מהארץ. והם יכולים לבוא לכאן מתי שהם רק רוצים, לנוח קצת מהבלגן, אבל הם רוצים להישאר בארץ, ליד המשפחה, בבית, ושום אזעקה לא תשכנע אותם אחרת.

nitzan

*

בדרך הביתה קיבלתי הודעה מאחותי: ניצן שירזי נפטר. כואב לי הלב, אמרה, וגם לי כאב הלב. הוא היה בחור צעיר, בן ארבעים ושלוש בסך הכל, צעיר ממני בשלוש שנים. ואני לא מבין למה הגוף לא מיישר קו עם הנפש, ולמה הגוף כבר לא מסתדר עם אלכוהול או סיגריות, ולמה פתאום שש שעות שינה זה לא מספיק, כי בפנים אני עדיין ערן לוי בן השש עשרה מחולון, שרוצה להתפרע, להשתולל, לשחק כדורגל, וכבר לא יכול,ויודע בדיוק מה יהיו ההשלכות של כל אלה.

וכשאני מחוסל אחרי אימון או סתם ערב ארוך עם חברים אני משתדל לנוח, להתאושש ולחזור לחיים כמה שיותר מהר, אבל יש אנשים שלא חוזרים לחיים, שמתים ממחלות, וזה אולי הדבר הנורא ביותר שיכול להיות – למות ממחלה. להיות עייף כל הזמן, לא לזוז, לשכב בבית החולים, לגסוס, למות.

וניצן שירזי היה מאמן כדורגל, והוא כל הזמן היה בחוץ, על הדשא, באוויר הפתוח. וסביבו אנשים רצים, עושים ספרינטים, משחקים כדורגל, והוא מביט בהם מהבית או מבית החולים ולא יכול לצאת אליהם. בן ארבעים ושלוש בסך הכל, ילד.

*

יש יתרון אחד בלהיות בן ארבעים ושש – אתה לא מכיר חיילים באופן אישי. הילדים של החברים של ההורים כבר מזמן לא בצבא, או שהם בחו"ל, והילדים של החברים פותחים אלפוני או את יומנו של החנון, או שהם גרים בברלין. והכאב על מצבה של המדינה פרוס יותר, ממוקד פחות, עם תקווה לשקט, בלי אבל אישי.

גם את ניצן שירזי לא הכרתי באופן אישי, אבל הכרתי את הכדורגל הישראלי, והכרתי את ההצלחות שלו, וגם את הכשלונות שלו, וידעתי שהוא חולה, אבל ברגע שעזב את עולם הכדורגל כבר לא דיברו עליו במדורי הספורט. ופתאום, באמצע המלחמה, הוא נפטר. והמוות שלו מחבר אותי עוד יותר למלחמה, גם אם הוא לא היה חייל. כי הוא נפטר בזמן המלחמה, כי הוא לא החזיק עוד מעמד בזמן המלחמה, כי עכשיו העצב על מותו משליך מיידית על העצב של מותם.

הלוואי ויכולתי להיות עכשיו בארץ, בין הטילים. הייתי מגיע לשם ללא היסוס, גם אם המשגרים היו מוצבים בפאתי בן גוריון. והייתי חי את החיים של המשפחה, בין הסלון למרחב המוגן, והייתי מרגיש את מה שמזמן הבנתי בברלין – שאפשר לעזוב את השכונה, אבל השכונה לעולם לא תעזוב אותי. והייתי מדבר עם אחותי על ניצן שירזי, והייתי עוד יותר עצוב.

מישהו בהפועל ת"א אמר ש"כמו המדינה, גם על הפועל ת"א עוברים ימים לא פשוטים". ולא הצלחתי להבין איך הוא מעז לקשר בין מצב פיננסי של מועדון כדורגל שיצטרך לשלם משכורות של עשרות אלפי דולרים במקום מאות אלפי דולרים, לבין מצב של מדינה שנלחמת נגד איום קיומי. אולי עכשיו, אחרי שמאמן העבר של הפועל ת"א, שכנראה היה אהוב גם על אנשי המועדון, נפטר ממחלה קשה, יוכל המישהו הזה לחזור לפרופורציות, להתכנס עם עצמו בוולפסון ולהבין שיש דברים טיפה יותר חשובים מתקציב של מועדון. מצידי שהפועל ת"א תרד ליגה, אפילו מכבי ת"א. החיים של אמא ואבא והאחות והאחיינים של כולם חשובים הרבה יותר מאליפות או ממקומות 1-4.  

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

 ערן לויברלין

עצב גדול מאוד
השעון של ג'ורדי

7 Comments

אורי הברווז 23 ביולי 2014

זה מצחיק איך שאנשים מקנאים בי שאני גר בחו״ל וכל מה שאני רוצה כרגע זה להיות בארץ.

משה 23 ביולי 2014

צר לי מאד מאד,אני לא יודע איך לבשר לך, אבל ראיתי עכשיו מודעת אבל:
עמוס זולוטולוב ז”ל
המשפחה אבלה.
ההלוויה תתקיים ביום ב’ ה- 21.07.14, בשעה 17.45, בית עלמין כפר נחמן רעננה.
יושבים שבעה בבית משפחת רוזנצביג, רחוב הקוממיות 27, רעננה,

שמעון מזרחי, יו”ר ומועדון הכדרוסל של מכבי תל אביב מנחמים את משפחת זלוטולוב על מות אב המשפחה.

לאור זה: http://debuzzer.com/levy/2013/11/09/%D7%94%D7%9B%D7%91%D7%95%D7%93-%D7%A9%D7%9C-%D7%96%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%98%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%91/

אני בטוח שתקח את זה אישית.

ניב 23 ביולי 2014

מקסים ועצוב.
אין ספק שאתה צודק בשורה האחרונה.

matipool 23 ביולי 2014

מרגש .
כל כך מזדהה עם הקטע של בן 46 ועמוק בפנים רק בן 16 ( דרך אגב – גם אני נולדתי בחולון אבל בגיל 6 עברנו להוד השרון ושם גדלתי ) .

איתמר 23 ביולי 2014

אתה יכול להרגע, ישראל איננה נלחמת נגד איום קיומי.
זה אולי יפתיע את מי שנמצא רחוק מכאן אבל גם בימים הטרופים האלה החיים נמשכים והאמירה הזו על המדינה והפועל מבטאת בסך הכל תפיסת מציאות של מי שמנסה להאחז בדברים הבינוניים והפשוטים שהעסיקו אותו לפני שפרצה המלחמה.
המשך ההתנהלות השגרתית תוך כדי מלחמה הוא סוג של ניצחון אזרחי על חמאס.

אריק האחר 23 ביולי 2014

ערן
פוסט יפה ומרגש.
אישית לא ההיתי מסוגל לגור בגרמניה אבל
זו בחירתך וזכותך המלאה כמובן( ללא קשר
למצב בארץ)

איתמר
במציאות שאנו חיים בארץ אתה צודק מי שנמצא
בחוץ וקשור ריגשית לארץ בדיוק כמו שערן מרגיש
הפרופורציות אחרות וזה בסדר גמור.

כסיפוביץ 23 ביולי 2014

לי אישית אין בעיה עם שבוע שבועיים ברלין..
אפשר לעשות חילוף בכיף

Comments closed