לעמוד בתור עם ריברי

שכחתי שיש עוד משחק אחד, גמר הגביע הגרמני. ערן לוי מתרץ.

rhcrh

 

 

בדרך לאלכסנדר פלאץ היתה הרכבת מלאה מהרגיל.  לי ולדנה לא היה מקום לשבת, אז עמדנו.  דנה זיהתה את אבא של דויד מהגן שלה בקצה הקרון וניגשנו אליהם.  היא והילד החלו לקפוץ ליד הדלת, אני והוא דיברנו בעיקר על עבודה.  כשירדנו בתחנה העמוסה, בעודנו נדחקים בין אנשים בתור למדרגות הנעות, הוא רטן: תראה איך העיר מפוצצת באנשים, כל שנה זה קורה ביום הגמר.

 אחרי הנצחון של באיירן על דורטמונד בוומבלי הספקתי לראות גם את הופנהיים ודינמו דרזדן שורדות, כל אחת בליגה שלה, והרגשתי שזהו, נקבעו העולות והיורדות, הסתיימה העונה.  שכחתי שיש עוד משחק אחד, גמר הגביע הגרמני.  אבל לא הייתי צריך את אבא של דויד כדי להיזכר.

 *

 ריברי וגומז עומדים לפניי בתור במקדונלדס.  סביב השולחן שליד החלון מצטופפים נוייר אחד ושלושה שווינשטייגרס.  בפינת המסעדה יושב קקאו עב כרס ומשוחח בקול רם ובפה מלא בביג מק עם איביסביץ'.  יש שש שעות לשרוף לפני שמתחיל הגמר, ולאכול כולם צריכים.

 יש אווירה אחרת בעיר ביום הגמר, כמו מונדיאל קטן.  הרחובות מתמלאים באוהדים שממלאים כל תחנה, כל מסעדה, כל פאב שפתוח בשבת בצהריים.  גברים, נשים, ילדים, משפחות, כולם בחולצות מועדון, נהנים מעשרים מעלות בצל ומהעובדה שכבר שעתיים לא ירד כאן גשם.  עומדים בכיכר הגדולה מול המצלמות ועם הגב למגדל הטלויזיה, מניפים אצבע ואגודל באוויר ולוכדים את המגדל ביניהם, שיהיה מה להעלות לפייסבוק מהביקור בברלין.

 לקראת שש בערב מתחילה הכיכר להתרוקן מאוהדים שממהרים לאצטדיון האולימפי.  אנחנו עולים על הרכבת לכיוון ההפוך, יש מקום לשבת.  עוד שעתיים גמר.

 *

 שריקת פתיחה.  שטוטגרט תוקפת ומגיעה למצבים, באיירן מבולבלת.  גומז נכשל בכל נגיעה בכדור והבמאי מודיע למצלמה מספר 3 להתמקד במריו מנדז'וקיץ שיושב על הספסל ומותח את גרביו אל מעבר לברך.  ועדיין יש תחושה באוויר הסלון שמה שהיה הוא שיהיה, שאין כוח בעולם שמסוגל לקחת מבאיירן את הטרבל.

 גם השופט קולט את הווייב, מאשר לבאיירן שער מנבדל ולא שורק לפנדל של שטוטגרט אחרי נגיעת יד של בואטנג ברחבה.  0:3 בתוך עשרים וארבע דקות עושה משהו לשחקנים של באיירן.  הם לא חוגגים יותר מדי אחרי השערים ולראשונה העונה נראים זחוחים, בטוחים בעצמם, מזלזלים ביריבה.

 שינג'י אוקאזאקי נכנס אחרי השער השלישי, מנער את שטוטגרט מהתרדמת ומצליח לדחוף אותה קדימה.  שני שערים של הארניק, רק 3:2, אולי זה אפשרי.  עכשיו באיירן כבר לא זחוחה.  היא מתחילה להתגונן, להרחיק כדורים ולהיראות כמו קבוצה שמנסה להחזיק מעמד מול באיירן.

שריקת סיום.  את אנחת הרווחה של מתיאס זאמר אפשר לשמוע גם בדירה קטנה בפרידריכסהיין.

*

משחקי גביע מקומיים לא עושים לי את זה.  גם לא כשבאיירן בגמר.  אחרי גמר ליגת האלופות הרגיש הגביע הגרמני כמו גביע הטוטו.   באיירן לא נזקקה לנצחון על שטוטגרט כדי להוכיח משהו למישהו העונה, באיירן ביקשה את הטרבל, והטרבל – מה לעשות – עובר בגמר.  שטוטגרט רצתה את הגביע, שיהיה לה משהו להתנחם בו אחרי מקום שנים עשר בליגה ועונה די אנמית.  אז רצתה.

אומרים שזה הקסם של הגביע, שקבוצות קטנות יכולות להפתיע.  לנצח בארבעה-חמישה משחקים, להניף לאוויר פיסת פח מעוצב ולהאמין שדוד וגולית זה הרבה לא רק סיפור תנכ"י.  מנגד עומדת מילת הקסם 'דאבל'. כל כך חשוב לאוהדים שיהיה להם 'דאבל', כאילו שזכיה בגביע המדינה שמבוססת על תשעים דקות משחק שקולה בחשיבותה לאליפות שמציינת דרך, יכולת לאורך זמן, התמדה.   מיליון זבובים ו-74 אלף צופים כנראה לא טועים.

מחיר הגדולה של להברון
אז מה היה לנו? - מתן זוהר

7 Comments

דון נאפולי 2 ביוני 2013

רגע, באמת ראית את השחקנים של באיירן ושטוטגארט במקדונלדס או שיש איזשהו מסר נסתר?

יובל ר 2 ביוני 2013

שלושה שוויינשטייגרס ישבו ליד השולחן בסניף. זה די עונה על השאלה…

דון נאפולי 2 ביוני 2013

זה יכול להתייחס גם לילדים שלו :)

אלון 2 ביוני 2013

ניחוש שלי, אוהדים עם חולצות

יובל ר 2 ביוני 2013

נהדר

רועי מ 2 ביוני 2013

כן גם לי עברה המחשבה שזה הם בשניה הראשונה

אריק 3 ביוני 2013

לחזור מ3:0 נגד באיירן כדי להפסיד 3:2 זה הכי שטוטגארט.

Comments closed