בחזרה לעתיד: שבועיים לבונדסליגה

זה לא היה קיץ רגיל, זה בטוח. המשקעים היו נמוכים, השרב לא נשבר, הלחות הרסה את הפן והמזגנים לא הצליחו (?!?!) למצוא את מקומם הטבעי בנפש אומת הגרמנים. פעם היו אומרים "בשביל שבועיים חמים בשנה לא צריך מזגן", היום גם המרובעים שבייקים מחליפים קובץ, מעדיפים לדון בחסכון באנרגיה מאשר לעמוד מאחורי ההצהרה האלמותית הנ"ל, שהיתה מעולה לימי טרום התחממות כדור הארץ, מערב אירופה, גרמניה, ברלין.

והיה מונדיאל הקיץ, עם גרמניה אלופת העולם. ואיכשהו דווקא המשחקים שלפני הגמר ריגשו הרבה יותר, בעיקר מפני שהמשחק האחרון של אליפות העולם מרגיש כמו הסוף של משהו טוב, וכשקשה לי לגמור אני מעדיף לחתוך, לא למשוך את הסוף, בשביל מה זה טוב.

יוהאנס עוד ניסה לגרור אותי לצפיה פומבית של הגמר, אבל ביום שכזה, כששליש מתושבי ברלין נמצאו לבטח ברחובות, העדפתי להתבודד. אז נשארתי בבית, על הספה, מול המסך, וטוב שכך, כי ההארכה והפוסטגיים גם ככה קיצרו את מספר שעות השינה, ויש עבודה מוקדם בבוקר, וארבעים ושש זה אמנם רק מספר, והכל בראש, אבל גם הראש לפעמים שוכח.

hertha

*

אוטוטו מסתיים המחזור השני של בונדסליגה 2. אין שם באיירן ודורטמונד, אז למי אכפת, בטח כשעדיין יורדים על ישראלים שמוצאים את עצמם שם, כי בשביל ליגה שניה לא יוצאים לאירופה. ולי יש את התחושה שעומר דמארי היה קופץ על הצעה מבוכום או פורטונה דיסלדורף, הרבה לפני אוסטריה וינה, אם רק היו קורצים לכיוון שלו.

איכשהו תקופת הפוסטמונדיאל הצליחה למוסס את התחושות ההן, של ציפיה לכל מחזור. אולי זה הכדורגל הישראלי שפתח את העונה, ושהצליח באבחת סיבוב אירופי מוקדם אחד לפרק לניקוד הישראלי את הצורה ולקרב אותנו עוד יותר את אחוות הקבוצות הבלתי מדורגות בואכה 2016; אולי זו המיניהתבססות של הרטה במרכז הטבלה לקראת העונה הקרובה, כי עם יוס לוהוקאי ותומאס קראפט,ולנטין שטוקר ופביאן לוסטנברגר (אם רק יפסיק להיפצע שמונים פעם בעונה) אי אפשר לרדת ליגה. כלום לא קורה, הכל כרגיל, וזה פחות סקסי מירידה או עלייה.

ואולי זו העובדה שאפילו בן שהר, שהגיע לכאן לפני שנתיים, שהצליח לעשות רושם של אחד רציני, שלא מתייאש, שנלחם – אפילו הוא נשבר, חזר להולנד, לעולה חדשה אחרת, הקבוצה השתים עשרה של בחור בן עשרים וחמש. והייתי הסנגור שלו, ועמדתי כחומה וירטואלית בינו לבין המלעיזים, והאמנתי בו, אבל אף פעם הוא לא באמת הגיע לכאן. נכון, היה לו חוזה, והיה לו כושר גופני מעולה, והוא עבד קשה, אבל הוא תמיד היה מעין גוף זר במועדון, אחד שלא שייך. גם מהחוזה שלו – עד 2015 – לא נשאר הרבה, אפילו דמי העברה הרטה לא ביקשה עבורו. תביטו בגרף הערך של שהר בשבע השנים האחרונות (בסך הכל בן 25, כן?) ותבינו למה:

 marktwert

ותודה לאיחוד האירופי. ולדרכון הפולני.

*

יוהאנס ואני אוהבים כדורגל. יש לנו עוד כמה אהבות ותחביבים משותפים, אבל החיים של יוהאנס די מורכבים, עסק ומשפחה ובעיות, הרבה מכל דבר. וגם לי היו משפחה ובעיות, ותמיד הבנתי, ופעם אחת אפילו הודיתי בכך בפומבי, אבל עכשיו, שבועיים לפני פתיחת הבונדסליגה, אני זקוק לו יותר מתמיד – כדי שיזכיר לי למה כדורגל זה עדיין הדבר, למה שווה לצאת ביום קר מהבית, למה הרטה למרות הכל.

דווקא החברים שלו, אלה מהשכונה, מביעים את אי שביעות רצונם. הוא מתקשר רק כשיש כדורגל, ובמהלך המונדיאל הוא התקשר ועוד איך, וראינו אותו כמעט בכל יום, ורגע אחרי שגרמניה אלופת העולם – nix, כלום.

ככה זה, אין מה לעשות, גם חברים משרתים לפעמים מטרה מסויימת, מאוד מסויימת. אז עם אחד אני מדבר הרבה, ועם השני שותה הרבה ועושה ג'אם סשנס אל תוך הלילה, ועם השלישי אני שותה הרבה ומדבר הרבה, ועם יוהאנס ניפגש כולנו במחזור הראשון, בעוד שבועיים, הרטה נגד ורדר ברמן.

*

גם "חזית ואנזה" תהיה שם, והחבר'ה שלהם בטח העלו כמה קילוגרמים למשקל העודף, כי קשה לרדת עם בירה בורידים. הם בטח עדיין אנטישמיים, למרות שכל קרב בו פתחו בשנים האחרונות היה בכלל נגד אוהדי היריבה. יש לי מחשבה מופרעת, מאזוכיסטית שכזו, לגשת אליהם לפני משחק, לומר "שלום" בעברית ולהציג את עצמי ערן לוי, ישראלי. כבר עברו השנים, ואת הפרצוף שלי הם כבר מכירים. האם הם מתארים לעצמם מי עומד מאחוריו? האם בכלל אכפת להם?

שיחשבו מה שיחשבו, זה ממש לא משנה, העיקר שתחזור כבר התחושה ההיא, של התלהבות, של אהבה, של כדורגל. הפרידה הכפויה מעלה תמיד שאלות קשות, תהיות אם כל הסיפור הזה שווה את המאמץ, את העניין, את הבלוג ב'דה באזר'.

בינתיים פתר לי פרוסנר (ההוא שנמצא עכשיו בברלין) את התהיה הזו, גם אם באופן זמני, כשכתב פוסט על עונג שבת עם אוניון ברלין ופורטונה דיסלדורף באלטה פורסטריי. הניצוץ חזר, האש ניצתה. האם היא תשרוד שבועיים נוספים? כנראה שכן.

*

נ.ב1

המחזור הראשון של גביע הטוטו נדחה.

נ.ב 2

מזל שהפרוסנרלינאי לא בילה ערב שבת עם מכבי חיפה ופועל עכו.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

 ערן לויברלין

ליגת שוקי ההון - אין סטטוס קוו (אופציה מול מניה)
ניצחון שאין להגזים בחשיבותו

5 Comments

ישי 10 באוגוסט 2014

פוסט מצוין כרגיל.
תגיד, גם לך יש תחושה שהיה הרבה יותר כיף ומרגש אם היית אוהד של אוניון?

ערן לוי 10 באוגוסט 2014

כבר שלוש שנים שהתחושה הזו לא עוזבת אותי, ישי.

עופר פרוסנר 11 באוגוסט 2014

קודם כל – הייתי מוכר את פורטונה ואוניון בשביל משחק גביע הטוטו של מכבי חיפה.
ושנית – היום הייתי במשחק של דינמו. והיו 2014 צופים, והם כבר עמוק בעניין. והייתי בשני משחקי קדם עונה של הרתה, כולל זה מול PSV שהיה מול מגרש מפוצץ – ונראה שגם האוהדים שם כבר מתים שהכדורגל יחזור. זה יגיע אליך.

ערן לוי 11 באוגוסט 2014

אני יודע, ולכן אני שמח שזו רק תיאוריה, שהיית כאן ולא שם בערב שבת.

Comments closed