ורק הקעקוע ההוא לא יוצא לי מהראש (ערן לוי, ברלין)

 

"אני איש ימין, פעם יכולת לשייך אותי לימין הקיצוני. יצאתי לקרבות רחוב, השתתפתי בקטטות במשחקי כדורגל, אבל אחרי נפילת החומה הבנתי שהייתי אידיוט. שלא תטעה, הייתי ונשארתי לאומני ואני עדיין חרד לגורלה של גרמניה בעשורים הקרובים. המהגרים תופסים מקומות עבודה של גרמנים, הם יוצרים גושי עוני, מורידים את רמת השכר ומעלים את מפלס הפשע. שרק לא נגיע למצב בו נמצאות כיום צרפת ואנגליה".

טורסטן האייר הוא מהדמויות הפעילות בקרב אוהדי דינמו ברלין.  בן 44, 1.78 מ', שיער בצבע בלונד כהה ופנים מוכות שיזוף, זכר לביקורו האחרון בתאילנד. הוא מגיע לכל משחק בית שעתיים לפני כולם ויחד עם שותף מזדמן תולה את שלטי הקבוצה על גדרות היציע.

הוא אוהד של דינמו מאז ילדותו בברלין המזרחית. הוא היה שם כשדינמו זכתה בעשר אליפויות מזרח גרמניה רצופות, הוא עמד ביציעים כשאברדין, נוטינגהאם פורסט, ליברפול ואסטון וילה התמודדו מולם במסגרת גביעי אירופה השונים, והוא לא מאבד טיפה מהאנרגיות שלו גם במעמקי הליגה החמישית.

מפגש מקרי בינינו באצטדיון האולימפי בברלין הוליד את הרעיון להגיע למשחק הדרבי היוקרתי בין שתי הברלינאיות – דינמו מול טניס בורוסיה ברלין, מועדון שידע שתי עונות בבונדסליגה לפני שמצא עצמו בתחתית הליגה החמישית. 

החברים הקרובים שלי, שחוו דבר או שניים בברלין, המליצו לי בחום לוותר על הרעיון. המליצו? ציוו. "שלא תעז לחשוב על זה, הם חבורה של נאצים, אין לך מה לחפש שם". שמעתי, הפנמתי וליתר ביטחון לא סיפרתי לאשתי. עזבתי את הבית לקראת צהרי השבת, עליתי על הרכבת וירדתי ממנה בתחנת Messe Süd, השוכנת בשכונה שקטה במערב ברלין. 

בתחנת הרכבת המתינו לבאים למעלה מעשרים שוטרים חבושי קסדות, עם פק"ל מלא. הדרך לאצטדיון מומסן (ע"ש ההיסטוריון הגרמני בן המאה ה-19 תיאודור מומסן) עוברת ביער קטן וירוק, המקיף את השכונה מכל עבריה. פסעתי בינות לעצים ונשמתי לריאותי את האוויר הצלול והנעים, את פריחת האביב של תחילת חודש מאי, ואז הגעתי לאצטדיון והבנתי שהמחזה שנגלה לפני בתחנת הרכבת היה רק ההקדמה.

כ-60 שוטרים ועשר ניידות עמדו הכן באיזור הקופות. מסביב עשרות גברים עמוסי שרירים, רובם גלוחי ראש, חלקם מכוסים מכף רגל ועד ראש בקעקועים וכולם מפחידים למראה. אודה ולא אבוש – נבהלתי. מעולם לא ראיתי לפני כן בברלין ריכוז כה גדול של אנשים שאדם מן היישוב לא ירצה לפגוש בסמטה צדדית בלילה אפל. הפעם ראיתי אותם באור יום, עם עשרות שוטרים מסביבי, וחששתי לפצות את פי. 

אבל לא חשבתי לעזוב את המקום, אני כבר כאן ויש פה ללא ספק סיפור מעניין. מה שכן – שקלתי לקנות כרטיס ליציע של אוהדי טניס בורוסיה, אבל שיחת טלפון מודאגת מטורסטן שלחה אותי פנימה עם כרטיס ליציע האורחים. עוד כ-2000 צופים רכשו כרטיסים, 7 יורו לכרטיס. להזכירכם, משחק בליגה החמישית. 

טורסטן המתין על גבעה קטנה ומדושאת, משקיף ממעל על האוהדים ביציעי העמידה. כולם לבושים בחולצות המועדון, הוא לא. הרגשתי בטוח יותר והפסקתי לחשוש פן יבולע לי עקב הצליל הזר של הגרמנית שלי והיותי הזר היחיד ביציע.

אוהדי דינמו ברלין 

למועדון הכדורגל דינמו ברלין חלק לא מבוטל בהיסטוריה של מזרח גרמניה. המועדון, שנוסד ב-1966, זכה בעשר אליפויות רצופות בין השנים 1979-1988. כל מועדון ספורט מזרח-גרמני שזכה לתחילית "דינמו" היה נאמן לפדרציית הספורט של המשטרה החשאית, השטאזי. האוהד המפורסם ביותר של הקבוצה ונשיאה היה ראש השטאזי, אריך מילקה, עובדה שלא תאפשר אף פעם למועדון להסיר את הכוכבית הגדולה המתנוססת מעל אותן זכיות.

אחרי נפילת חומת ברלין ופירוק השטאזי ירדה דינמו מנכסיה. למעט מאבק חד פעמי על העלייה לבונדס ליגה, בעונה הראשונה תחת שלטון גרמני מאוחד, סבל המועדון מעזיבת שחקניו לטובת הכסף הגדול של מערב אירופה ושקע בתהומות חוסר הרלוונטיות עד למיקומו הנוכחי – ליגה חמישית, מקום תשיעי.

טורסטן נתן לי מעט רקע על המשחק: "זהו הדרבי החם בעיר מאחר שדינמו מזוהה עם הימין הקיצוני וטניס בורוסיה עם השמאל הקיצוני. הרבה מהאוהדים שלנו מחרימים את המשחק רק בשל עובדה הזו, הם לא מוכנים להוציא מכיסם כסף שיגיע לשמאל". 

הוא סיפר לי שפעם, כשעוד היה אזרח הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, היה גם הוא חמום מוח שרק חיפש הזדמנויות להיכנס במישהו, לא משנה במי. כיום הוא עובד כסוכן נסיעות, הגיע בעקבות עבודתו לעשרות מדינות בעולם ואוהב בעיקר לשהות במלזיה, רחוק מאוד מתדמית החוליגן ההיא. מאוחר יותר אבין שגם דעותיו הימניות קשורות פחות לתופעת ההגירה הכללית ויותר לזו הערבית-מוסלמית. את זה אני כבר מכיר מהבית, תודה.

טורסטן פופולרי ביציע כמו היה אחד השחקנים. לוחץ יד לאחד, מקבל טפיחה על הכתף מאחר, שואל לשלומם של אב ובנו. העובדה שהוא יודע מי אני ומאין באתי עצרה אותו מן הסתם מלהציג אותי בפני כל אותם אוהדים שנקרו בדרכנו.

חוץ מאחד, הרמן שמו, מאוהדי דינמו הבודדים המחזיק בדעות שמאליות. גובה ממוצע, שיער כסוף, חיתוך דיבור אינטיליגנטי, זקן מסודר, נראה כמו מרצה באוניברסיטה או לכל הפחות חבר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. כל הסטריאוטיפים על מראהו החיצוני של השמאלני המצוי הפכו לכדי מציאות ביציע. 

 ריכרד שטיינר

מדי פעם נשמעו קללות לכיוון אוהדי טניס בורוסיה, אך באופן כללי ובניגוד גמור לטיפוסים שנמצאים ביציע, שורה במקום אווירה די נינוחה, כששני אירועים מצליחים בכל זאת להפר את השלווה. בראשון מוגבר הווליום ברמקולים שבאצטדיון ונעימת דאנס של "הבה נגילה" חורכת את האוזניים ומעלה במעט את מפלס העצבים אצל בריוני דינמו.

האירוע השני מתרחש מיד עם כיבוש השער השני לזכות דינמו. שמו של מבקיע השער, ריכרד שטיינר, מנוצל מיד מביא את הקהל לקרוא בקול "טור שטיינר!" – "שער לשטיינר" בתרגום חופשי מגרמנית, וגם שם של מותג אופנה פופולרי בקרב ניאו-נאצים. בצירוף מקרים די מזעזע אני מבחין בגבר מקועקע ומטורזן כאילו יצא מהסט של "אוז". בינות לצבעים הכחולים המקיפים כל סנטימטר של עורו אני מבחין בקעקוע שלא משאיר מקום לספקות – Skinhead. 

בסיום המשחק נטל אחד השחקנים את המגפון ששימש את האוהדים והודה להם על העידוד והתמיכה. אחרי כל ניצחון מתקיים טקס קטן – הקהל שר שירים בזכות הקבוצה ובסיומם רוקדים השחקנים בקפיצות ובנפנופי ידיים. זה קורה בכל ליגה, אבל באותו יום זה נראה מרוחק פחות מאותם טקסים הנערכים במשחקי הבונדסליגה, אולי מפני שגם בתום הריקודים נשארו השחקנים לשוחח עם חלק מהאוהדים.

הקשר בין השחקנים לאוהדים קרוב הרבה יותר מאשר בקרב מקצועני הבונדסליגה, בלתי אמצעי וללא צורך בתיאום מראש. לעתים נפגשים כולם לבירה. רובם הגדול של השחקנים מגיעים למשרדו של טורסטן כדי להזמין חופשה. אחרי הכל הם חובבנים וגם הם, בדיוק כמו האוהדים שלהם, מחזיקים במקום עבודה וחייבים להתאוורר מדי פעם.

*

אחרי 0:3 קליל לדינמו, שפגם עוד יותר בסיכויי ההישרדות של טניס בורוסיה בליגה, יצאנו מהאצטדיון בדרכנו לרכבת. עשרה שוטרים עמדו בצד אחד של השביל, שלושה אוהדים בצידו השני. האוהדים קיללו את השוטרים שעמדו מנגד ולא הגיבו.

הספקתי לספר לטורסטן על הביקור האחרון שלי במגרש של אוניון ברלין, מהבונדסליגה השניה, והוא קטע אותי: "עם טניס בורוסיה זה רק פוליטיקה, אבל את אוניון אנחנו שונאים בדם! נולדנו לתוך השנאה הזו, אנחנו לא מכירים אופציה אחרת. אף פעם לא היתה אצלנו חיבה לקבוצות מדרזדן, לייפציג וחמניץ, והמשחקים מול טורקיימספור (מועדון ברלינאי שהוקם על ידי מהגרים טורקים יוצאי איזמיר) מעלים את מפלס המתח האתני, אבל זה לא מתקרב לעוצמת השנאה לאוניון!". 

על ספסלים מחוץ לתחנת הרכבת ישבו עשרות אוהדים בשנות הארבעים לחייהם, שרו בקולי קולות וחגגו את הניצחון על כוס הבירה המי-יודע-כמה לאותו אחר צהריים. גם הם, כמו טורסטן ואף יותר ממנו, חיו חיים אלימים בצעירותם. חלקם עדיין נראים מאיימים, גם אם נראה שהשירה העזה והבלתי מתחשבת בסביבתם היא שיא האלימות שלהם. 

ככה זה בכל מקום בעולם – הצעירים הם אלו שמניפים את נס המרד. לפעמים זה מוביל להפיכה, לפעמים להגברת השנאה. בסופו של דבר הם מתבגרים, מקימים משפחה, צריכים להביא פרנסה הביתה ולא יאה להם עוד להשתולל ברחובות. בטח שלא בגרמניה, שאינה סולחת עוד לחוליגנים, על אחת כמה וכמה לניאו-נאצים שבהם.

הרכבת מגיעה לאלכסנדרפלאץ והאוהדים יוצאים ממנה בשירה, אם כי בטונים נמוכים יותר. אני מבחין בשתי בחורות צעירות שנבהלות וזזות הצידה. רוב האנשים על הרציף אפילו לא טורחים להעיף מבט לכיוונם וממשיכים בדרכם.

אני נשאר בתוך הרכבת ואחרי עוד ארבע תחנות יורד ממנה בשכונת מגורי. פוסע בין בתי קפה ומסעדות טרנדיות יותר ופחות, עובר על פני סטודנטים, זוגות צעירים, ילדים קטנים ונשים מצודדות ומרגיש שחזרתי הביתה. ורק הקעקוע ההוא לא יוצא לי מהראש.

גם לנו יש תואר: אלופי הלייקים (תומר חרוב)
אל תגעו עכשיו בבוסקטס

15 Comments

דוד מירושלים 12 במאי 2011

איך לא פחדת ללכת לשם?!
זה מזכיר לי את הפרק בספר 'כדורגל נגד האוייב' של סיימון קופר שהוקדש לכדורגל הגרמני ולסיפורו של אוהד הרטה ממזרח ברלין שפתאום מצא את עצמו מאחורי החומה מנותק מהקבוצה שלו.
זה מה שהוא כתב על אוהדי דינמו "דינמו הצליחו למשוך קהל בן אלף צופים בלבד, ובהם כל כך הרבה חוליגאנים שאי אפשר היה לדבר על קומץ פסיכים אלא על הרוב המטורף. בסולם האנשים הכי נתעבים על פני כדור הארץ, אותם בנים של פונקציונרים קומוניסטים וסוכני שטאזי נמצאו רק טיפ-טיפה מתחת לסוחרי סמים קולומביאנים וטראנספריסטים סרביים … אחרי נפילת החומה הם החלו לשלב באופן ביזארי בין קומוניזם וניאו נאציזם: הקריאות החביבות עליהם היו 'זיג הייל' ו'אנחנו אוהבים אותך, מיילקה'…"
מסתבר שהתיאור הזה רלבנטי למרות שנכתב לפני 17 שנה…

בני תבורי 12 במאי 2011

ערן,
תודה על סיפור מרתק. יצא לי להיות מספר פעמים במחיצת טיפוסים כמו אלה שתיארת בעיקר בהופעות רוק בחו"ל. למדתי שאצל חלק מהם התדמית המפחידה היא רק תדמית למרות שיש בניהם כאלה שלא הייתי רוצה לפגוש גם ברחוב ראשי מואר…
אני תוהה מדוע אותו קעקוע מסעיר אותך כל כך. ראיתי כבר צלבי קרס בגודל של גב שלם והזדעזתי, אבל Skinheads?

רום וייס 12 במאי 2011

סיפור מרתק.כשקראתי הרגשתי שאני נמצא שם.יצא לי לפגוש טיפוסים כאלה פה ושם אבל לשבת במחיצתם במשחק זאת חויה מיוחדת במינה.

דביר 13 במאי 2011

אחלה פוסט איזה כיף לקרוא

פולדש 13 במאי 2011

הצלחת להכניס לאווירה, אחלה פוסט.

עופר פרוסנר 14 במאי 2011

ערן, אחלה פוסט.

הסיפור של טורקיימספור הוא אחד הסיפורים המעניינים של הכדורגל בברלין, ונחמד שהזכרת אותה כאן. זה מועדון שקיבל פרסים על התרומה שלו לאינטגרציה של מהגרים בגרמניה.

אסטריקס 14 במאי 2011

ערן,
מחכה כבר לפוסט הבא, היה פשוט תענוג לקרוא.

גיא קומפל 14 במאי 2011

כתבה מרתקת ומעניינת, איך לא פחדת ללכת לשם?
מחכה לכתבה הבאה.

גיא קומפל 14 במאי 2011

כתבה מרתקת ומעניינת, איך לא פחדת ללכת לשם?
מחכה בקוצר רוח לכתבה הבאה.

דן רפאל 14 במאי 2011

אהבתי מאד את הכתבה,קראתי בעיון רב וזו הפעם הראשונה שאני שומע על קבוצה כזאת.

אופיר ל. 15 במאי 2011

איזה יופי של כתבה.

אני שונא את דינמו ברלין מאז שקראתי את הספר !tor, קשה להאמין שהקבוצה המתועבת הזאת עדיין קיימת, ומדהים שעוד יש לה אוהדים. מעניין שלקבוצה שייצגה את הקומוניזם בשיא רשעותו יש עכשיו אוהדים ימנים קיצוניים, איכשהו זה נראה דווקא מתאים.

בגלל דינמו ברלין חיבבתי את דינמו דרזדן, שהאוהדים שלה תמיד ליוו אותה למרות חוסר הסיכוי לזכות באליפות. שמעתי שגם לדינמו דרזדן יש כמה וכמה אוהדים ימנים קיצונים, האם גם משחק שלה הוא חוויה מפחידה כזאת, או שהתכנון שלי לשלב אותה בטיול הכדורגל הבא בגרמניה הוא הגיוני?

ערן 15 במאי 2011

מסתבר ש"כלב נובח לא נושך" נכון גם במציאות. רוב האוהדים של דינמו נראו מפחידים, אבל האווירה היתה די חיובית יחסית לנקודת הפתיחה, לפחות זו שלי. מועדון דינמו לא מקדם דעות ימניות קיצוניות, זה נשאר מתקופות קודמות, בעיקר שנות השמונים. במחלקה הצעירה של המועדון משחקים 600 ילדים ונערים. הם באמת שונאים את אוניון, אבל גם לזה יש רקע היסטורי מזרח-גרמני, לא משהו שאקטואלי לימינו, ימי השטאזי והפרולטריון עברו מן העולם.

דינמו דרזדן? גם עליהם שמעתי דברים מפחידים, אפילו מפחידים יותר מאשר על דינמו. אבל אם במשחק של דינמו בליגה החמישית היה הכל רגוע צפה לשקט גם בליגה השלישית. חוץ מזה אפילו לנו יש נציג ישראלי בדינמו דרזדן, גם אם בקבוצת הבת שלה – דניאל מזר, הבן של דורון.

עדי 18 במאי 2011

אחלה חוויה, אחלה סיפור!

אביב 17 באוקטובר 2012

אני רק תיקון –

סקינהד זו תרבות שהתפתחה באנגליה בשנות ה-60', והקשר שלה לגזענות מקרי בהחלט. יש סקינהדס מסויימים שמשייכים את עצמם לקבוצות של גאווה לבנה ושטויות גזעניות בסגנון אבל הם לא הרוב, הם פשוט הקבוצה הכי קולנית. יש חברת תקליטים אמריקאית בשם SHARP – skinheads against racial prejudice, סקינהדס נגד דעות קדומות גזעניות. זה גם שם כללי לסקינהדס שלא משייכים את עצמם לדעות גזעניות. למעשה רוב הסקינהדס המשוייכים פוליטית, שהם בעצם מיעוט בתוך תרבות גדולה, משוייכים בכלל לשמאל.
לא כל ראש גלוח משמעו גזענות ונאו-נאציזם.

Comments closed