פתאום היא מתפרצת, מה היא רוצה

בדרך להישרדות חייבים לעצור אצל שאלקה. מעט בשביל העבר, הרבה בשביל ההווה. שבת, 15:30, הרטה - שאלקה. היה מעניין, בואו תשמעו.

כבר שבוע שלם שאני מתרגש, ממתין לשבת, ליציאה מהבית, לקפה ביורו בקיוסק של התחנה, לרכבת מערבה, לבירה, לכל מה שהיה פעם, שהזכיר לי ששלווה היא לא רק יוגה. שהרגע הזה, של אי המחשבה, אפילו של ביטולה, הוא הרגע היחיד בו לא חושבים על העתיד, על העבר, והנפש מתעסקת  בחוסר עיסוק במה שעכשיו, שהווה, וכשזה קורה – הטקסט מאבד משמעות, כבר לא חשוב. כוחו של הרגע הזה, כוחה של הרטה.

היו ימים אחרים, לפני שש שנים, כשהרטה רצה לאליפות, גם אם היה ברור שאליפות לא תצא משם; ולפני ארבע שנים, כשהרטה חזרה בגאווה לבונדסליגה, מהמקום הראשון; ולפני שנתיים, כשהרטה שוב חזרה בכבוד לבונדסליגה, שוב מהמקום הראשון; ולפני שנה, כשהרטה הצליחה סוף סוף לסגור עונה בבונדסליגה בלי ירידה. ומתישהו איבדתי את החשק, קצת לפני העלייה האחרונה, וחיפשתי אהבה במקומות אחרים בעיר, ורציתי להתאהב בחבר'ה של אוניון ברלין, אבל בסוף הבנתי שאני לא שייך, לא משם, ושהאצטדיון הנעים והאווירה המשפחתית לא מספיקים, כי זו לא המשפחה שלי

כי משפחה היא לא רק קשר דם, נשיאת פרי בטן, דאגה כלכלית ועל האש בחצר של אמא ואבא. אין משפחה אחת, אין קשרים באחת דומים או מחייבים את השניה, אין צורך בהגדרות דרקוניות. אבל כשאני מגיע לאצטדיון האולימפי אני יודע בדיוק למה לצפות, את מי לפגוש, עם מי לדבר, על מה לדבר. אני לוחץ את ידו של קימי, של טורסטן, של ההוא שתמיד מגיע עם טורסטן ושאף אחד (חוץ מטורסטן) עדיין לא יודע מה שמו, ולמה הם תמיד ביחד, ומה הקשר ביניהם, ומה המבטא המוזר הזה שיוצא לו מהפה ושאיש (חוץ מטורסטן) אינו מבין, ומחבק בנימוס את רולף, ומחבק חזק את יוהאנס, ונותן כיף לבת של רולף ולבן של קימי, ולפעמים גם הבן של יוהאנס מגיע, ושואל אותי איפה דנה, ואני מתפלא שהוא עדיין זוכר, בכל זאת, שלוש שנים חלפו מאז. וכולם עם חולצות וכובעים של הרטה, ורק אני לא, וזה בסדר, תמיד זה בסדר, גם אם זה פעם בחודש זה בסדר.  

johannes

*

עשרים ואחת יורו לכרטיס, ככה כתוב באתר של הרטה. ואז, כשמשלמים, זה קופץ לעשרים וחמישה יורו, ארבעה יורו עמלה. כולם בארץ עצבניים על העמלות, וכאן? הרטה מוכרת כרטיסים, סוחטת עשרים אחוז מערך הכרטיס לכיסה, ואף אחד לא פוצה פה? כן, ככה זה, מגמגם יוהאנס, יקר מדי. אבל כבר שלושים שנה שיוהאנס על כרטיס מנוי, הוא לא מתעסק בשטויות. וגם אני לא, בעיקר אם פעם בשנה צריך להוציא מאה ומשהו שקל על משחק של שאלקה.

Primetime, כתב לי יוהאנס בוואטסאפ לפני יומיים, „משחק מרכזי", ענה כששאלתי אותו לשעת המשחק כי התעצלתי לסגור את הקנדי קראש. ועכשיו, כשאני יושב ברכבת, והאינטרנט לא עובד, ואני מדפדף בהודעות הישנות, אני נתקל בהודעה שלו,ומביט סביב ולא רואה אפילו אוהד אחד של הרטה. אנשים במעילים, עם כובעים בצבעים שאינם כחול ולבן, עם מזוודות וספרים וסמארטפונים ובלי בקבוק בירה אחד ביד. והמשחק המרכזי של שבת נפתח בשש וחצי בערב. יכול להיות שהקדמתי?

ועוד חמש תחנות עד לווסטקרוייץ, ואין אינטרנט אז אי אפשר לבדוק, ומה אני עושה עכשיו, אחרי חצי שעה של נסיעה, חוזר הביתה? מסתובב בחוץ? קר בחוץ, פתאום באמצע מרץ החליט מיסטר ווינטר שלא הספיק לו, שהוא עדיין לא פורש, אז הוא מכסה את השמיים באפור ומוריד גשם ועושה המון רוח. מישהו אמר לי בעבודה ששום דבר לא נגמר, שגם שלג יכול לרדת במרץ.

…לא רוצה להאמין לך, תפסיק עם זה, זה לא יחזור

טוב, זה לא באמת חזר, בכל זאת שבע מעלות, סתם זכרונות של קיץ, וגעגוע שבקרוב יהפוך למציאות, כי גם חורף קל הוא חורף, כי הכל פורח כשהעונות מתחלפות, הפרחים והעלים, השמחה, האהבה. הנה, אוהד הרטה, שם בפינה, ליד החלון. הנה עוד אחד, עם Becks ביד, הכל בסדר.

*

תיכף אשוב, ג'ו, רק אוסף את הכרטיס, חכה עם הבירה. ואני עומד בתור, והאישה שלפניי דוחקת בכיסא הגלגלים שלפניה, דוחפת את כל מי שרק נדמה לה שמנסה לחתוך בתור. ואף אחד לא מנסה, היא עומדת רחוק מהקופה, ואני מציע להם לשמור על הכיסא, שתאסוף את הכרטיס, שלא תילחץ, אבל היא כועסת גם עליי, ואומרת שאף אחד לא נוגע בעגלה שלה, ושיותר טוב שאעמוד בתור. אז אני ממשיך לעמוד, ואחריה מגיע תורי, והבחורה הצעירה מספרת לי שאצלה זה רק הנכים, ושכרטיסים ברכישה מוקדמת אוספים בצד השני של האצטדיון. וצד שני של האצטדיון האולימפי זה לא צד שני של בלומפילד, אפילו לא של אצטדיון ר"ג, ועכשיו צריך לעשות חתיכת סיבוב כדי להגיע לשם.

עוד תור, כולם על הרגליים, עשרים איש עומדים לפניי. העמלה שולמה מראש, ועכשיו, כשהגשם מתחיל לרדת, כשהתור מתקדם בעצלתיים, כשהסדרן בקצה התור לא סותם לרגע את הפה, אני עוצר, מנסה להבין – למה? בשביל מה שילמתי ארבעה יורו, בשביל התור? בשביל עשרים דקות בגשם? בשביל השכר של הקופאי?

גם אלה שעומדים לפניי מתלוננים, רק בקול. והם עושים את זה באנגלית, אז קל יותר להבין. הגיעו למשחק במיוחד מגלאזגו, מדברים רק על שאלקה, על המשחק מול ריאל מדריד, על מזג האוויר שכל כך דומה לזהר בבית. הגשם לא מפריע להם, הרוח לא מפריעה להם, לבושים במעיל סטודנטים, כזה שפעם, כשהייתי ילד, היה הכי פופולרי, שגם אז, כשהייתי ילד, לא הסכמתי ללבוש אותו כי הוא היה פופולרי. היום הייתי לובש אותו, בטח שכן, כבר מזמן לא פופולרי, אז אפשר.

אחרי התור, אחרי האיסוף, בדרך ליוהאנס, דקה אחרי שנפרדתי מהסקוטים, עוצר מול גבר שמנגן בחמת חלילים, באמצע מגרש החנייה. מכוון את החלילים, מיטיב את השק תחת בית השחי ומתחיל לנגן. ורק עכשיו, אחרי ארבעים ומשהו שנה, אני מבין איך זה בכלל עובד, שלא צריך להיות דיזי גילספי כדי לנגן בחמת חלילים, שלא חייבים ריאות של שחיין אולימפי, שמספיק להיות עקבי בלחיצה על השק ולדעת לנגן על חליל. ואני מתבייש שרק עכשיו הבנתי, אז אני מפצה את עצמי בנקניקיית גריל ענקית בלחמניה עם המון חרדל, ומרפד איתה את דפנות הבטן, לקראת הספיגה.

*

מזמן לא הרגשתי ככה, והיום הכל חזר. זה לא היה המשחק הכושל מול שטוטגרט, גם לא הנצחון הקשה על אוגסבורג, ואת יוס לוהוקאי דווקא אהבתי. אבל יוס לא הסתדר עם הסגל, מספר לי יוהאנס, ומיכאל פריץ הודיע שחוסר תקשורת בינו לבין השחקנים הוא הסיבה לפיטורים של יוס. ופאל דרדאי, ששיחק ארבע עשרה עונות רצופות בהרטה, שעבד כמאמן קבוצת הנערים של הרטה, שהספיק לחלוק סגל עם מיכאל פריץ, שמאמן את נבחרת הונגריה, שעליו אמר מיודענו סטפן שאלואי "דרדאי הוא הצ'אנס היחיד של נבחרת הונגריה", עומד עכשיו על הקווים, מרים מבטו אל מסך הענק, צופה במיכאל פריץ מבקיע שער ועוד שער נגד שאלקה, וגם את מרסליניו ואלכס אלבס, ויודע שפחות מזה מול שאלקה יהיה רע מאוד.

כולם בברלין שונאים את שאלקה. זוכרים את התלונות שלהם על זלטאן וארגה, זוכרים איך בגללם החליט בית הדין על 0:2 טכני לשאלקה (0:3 להרטה במשחק האמיתי) והדיח את הרטה מהמפעל, זוכרים איך בסופה של עונה זכו בגביע, זוכרים איך שחקנים של שאלקה שיקרו כשהצהירו כי לא היו מעורבים במכירת משחק לארמיניה בילפלד, איך נחשפו שקריהם ברבים, איך הושעו לתקופות ארוכות, איך עד היום מכונה שאלקה על ידי אוהדי הרטה (ויושבי חבל הרוהר שאינם אוהדי שאלקה) FC Meineid, פ.צ שבועת שקר.

האוהדים של שאלקה ממלאים את יציע האורחים, וחוץ מהיציע המזרחי נמצאים בכל פינה. לא מפסיקים לשיר, לא מפסיקים להקניט, יהירים כאלה, מלאים בעצמם אחרי הנצחון על ריאל מדריד. F.C Meineid, Ruhe!, צועק להם יוהאנס, שקט, הוא דורש מהם, שזו בערך הקללה הקשה ביותר שיצאה מפיו בתשע שנות הכרותי עמו. אבל הוא כועס עליהם, והימים היחידים בהם הוא יוצא מכליו באופן יחסי הם כששאלקה מגיעה לעיר. אז הוא מנסה להשתיק אותם, והם לא שותקים, וכולם מתחילים לשיר "Null Vier Schalke“, ולי זה נשמע קצת כמו "בוז'י הביתה", ואפילו יוהאנס לא שמע על בוז'י, אבל ככה זה נשמע, מה לעשות. עכשיו יש רק דרך אחת להשתיק אותם, עכשיו צריך לנצח.

*

אחת אחת, מהמר יוהאנס. יודע מה, אני הולך על שתיים שתיים, כי שאלקה טובה יותר, אבל טוב שהם חזרו היישר מהאולימפוס של הסנטיאגו ברנבאו, רגועים יותר, בטוחים בעצמם, יהיו הרבה שערים, אבל הרטה לא באמת יכולה לנצח את שאלקה, אז גם נקודה תהיה אחלה. וכמו שזה מתחיל ככה זה מסתיים – עם איכות גבוהה של שאלקה, עם לירוי סאנה שאי אפשר שלא להתאהב בו, עם החזקת כדור, משחק אגפים ושליטה במרכז המגרש, אבל גם עם מלחמה של הרטה הנחותה, בלי פשרות, עם קילומטרז' גבוה, עם תאקלים, עם עמידות גבוהה לפני שמגיעים לרחבת ה-16, עם אופי. ופתאום הכדורגל הרע של הרטה נשכח, גם הכדורגל הטוב של שאלקה, וכל מה שאני רוצה עכשיו זה שהרטה תנצח.

ואניס בן חטירה, שרץ הכי הרבה, שמכסח הכי הרבה, שנלחם הכי הרבה, משתלט בדקה ה-21 על הדיפה רעה של וולנרוייטר מבעיטה של ולנטין שטוקר, ובועט פנימה, ושולף מסכה של ספיידרמן, וחובש אותה, ומקבל כרטיס צהוב.  אחת אפס להרטה, והראש מתחיל לעבוד: זה לא משקף, שאלקה טובה יותר, הרטה לא תצליח לשמור על היתרון, שאלקה תנצח, תראה את הסאנה הזה, לא לוקח שבויים, משאיר את כולם מאחור בדרך לשער. בסוף הוא גם מבקיע, ועכשיו, בדקה ה-40, אחת אחת, והנה, תיכף זה יתחיל, תיכף יגיע ההפסד של הרטה.  Serenity now.

בהפסקה יוהאנס נעלם, ואני צופה בקהל של הרטה, ואחר כך בזה של שאלקה, והם לא מפסיקים לצעוק האחד כלפי השני, והמון קללות, וגם מלים שאני לא מבין. היציע המזרחי שר "Wer nicht vippt der ist ein Schalker”, הגרסה הגרמנית ל"מי שלא קופץ אדום". מישהו זורק עליי כרית ישיבה עם הלוגו של הרטה, ואני מסתובב, והוא צועק משהו בשפה של שיכורים, ואני מסתובב, ומחזיר את מבטי לאצטדיון, ויורד לקיוסק, לקנות עוד בירה, אולי בסוף אבין מה ההוא מלמעלה רוצה ממני.  בקיוסק אני מבין שכנראה שלא, היום יש רק בירה לייט.  משחק ברמת סיכון גבוהה, Risikospiel, אז מוכרים בירה עם פחות אלכוהול בתוך האצטדיון.  ולי יש תחושה שההוא, השיכור מעליי, ספוג אחוזים עוד מהבית.

והמחצית השניה ממשיכה, בדיוק כמו הראשונה, אבל הכדור רץ מצד לצד, ושאלקה שולטת אבל לא מצליחה, והרטה חלשה אבל מקיזה דם, ופתאום אני מתאהב בה מחדש, וכל כך רוצה שתנצח, שתמחק את החיוך הליגהאלופותי של שאלקה מהפנים, וגם לא יזיק לראות סוף סוף נצחון בית העונה, התגעגעתי.

ובדקה ה-79 נכנס קווין פרינס בואטנג וזוכה לשריקות בוז, והן ממשיכות בכל פעם שהוא נוגע בכדור. לא אוהבים את בואנטג, כי הוא שיחק בהרטה, כי הוא בעצם התחיל את החיים בהרטה ביחד עם ג'רום, כי היום הוא לא בהרטה. ככה זה אצלנו, הסביר לי פעם יוהאנס, חולים על הצורה של השחקנים שלנו כשהם אצלנו, מתעבים אותם חצי דקה אחרי שהם עוזבים אותנו.

עכשיו בואטנג משתולל, ומנסה להוריד שחקן של הרטה, אבל שוב משתלט שטוקר על כדור בקצה הרחבה, ושוב הוא בועט, ושוב הדיפה רעה, ועכשיו זה גנקי הראגוצ'י שדוחק את הכדור פנימה, דקה 81, 1:2. ואני צורח, וקופץ ביציע כמו שלא קפצתי שנים, ומחבק את טורסטן שיושב לידי, ועוד אחד שעומד, לא מכיר אותו, ויוהאנס קופץ עליי, מניף אגרוף לשמיים וצורח על אוהדי שאלקה שיושבים למעלה, והם רק יושבים, לא מגיבים, שותקים.

Champions League Sieger Besieger Besieger, צוחק יוהאנס, המנצחת של המנצחת של זוכת ליגת האלופות, בפרפראזה לכותרות שליוו את הנצחון הבלתי נשכח של סט. פאולי על באיירן מינכן. ועוד דקה חולפת, והנה הכדור מסתובב על קו השער של תומאס קראפט, ואיכשהו אף אחד לא מצליח לדחוק אותו פנימה, להשוות. ועוד דקה, ואני עוצר לרגע, נזכר בבוקר, בהתרגשות שאחזה אותי, בכוחו של הרגע הזה, ועכשיו אני אוהב יותר מתמיד, את כולם – את אוהדי שאלקה, את יוהאנס, את ההוא שאמר עליי דברים נוראיים, את הקור של אמצע מרץ, את הרטה. לזכור, אחי, לא לשכוח.

ג'ואל מאטיפ, נגיחה, דקה תשעים. 2:2.

*

בסך הכל היה בסדר, הוא אומר, קצת מאוכזב, מקווה ששתי הנקודות שאיבדנו לא ידפקו לנו את ההישארות, אבל היה משחק טוב, הרטה נראתה טוב, ככה היא לא תרד ליגה, הוא מאשר. ואני שומע, ולא אכפת לי מה יאמר, אני אהבתי את הרטה כמו שלא אהבתיה מזמן, וגם לי חבל על השער של מאטיפ בדקה ה-90, אבל האהבה מנצחת, ומשחק בונדסליגה טוב לא יכול להרוס את היום, ועכשיו גם יש חשק לעוד בירה, בדוכן של הזקן. איך יש לו עדיין כוח לעמוד שם, בכל משחק ביתי, על הרגליים, בלי דקת מנוחה, ולפתוח עוד בקבוק ועוד בקבוק, והידיים מזמן רועדות, והטיקים בפנים מתגברים, אבל הוא לא מפסיק, אפילו לא לרגע. חוץ מכוסות, שכח לתת לנו כוסות.

old

הנה האוהדים של שאלקה, עושים את הדרך מיציע האורחים לכיוון התחנה, מתוגברים בשוטרים מאובזרים, וכוס בירה ראשונה נזרקת לעברם, ועוד אחת בכיוון ההפוך, ועכשיו הם מתערבבים אחד בשני, רודפים האחד את השני, אפילו משתלטים על משאית זבל, מטפסים לתא הנהג, מנסים לברוח מהמכות הצפויות, ועשרות שוטרים מתחילים לזרום לאזור מכל פינה, והמרדף מתרחב אל מגרש החנייה, אל הכביש. עכשיו הזמן לחזור הביתה, אומר יוהאנס. בוא לשם, לרציף 5, שתי דקות ליציאה, הביתה.

אוהדים של שאלקה ברכבת, דוחפים את המעט של הרטה, אבל את יוהאנס אף אחד לא שונא, והם מדברים איתו, צוחקים איתו, ויוהאנס מסובב את הכובע, עם הסמל של הרטה מקדימה, וצוחק איתם, ומדבר איתם. מישהי בוכה, נלחצת מהלחץ האנושי בתוך הקרון, נבהלת. מישהו אחר צועק עליה, שתרגע, שהיא בחרה לעמוד כאן, בין כולם, בצפיפות הזו, אז שתשתוק. והיא בוכה עוד קצת, ואחר כך מנגבת את הדמעות ומפסיקה לבכות, ומביטה בו במבט מזלזל, של "שתוק יא חתיכת אפס", והיא בולעת את רוקה, שואפת עמוק לריאות, נרגעת.

schalke

עכשיו, בווסטקרוייץ, השליטה שוב של הרטה. הרציפים מפוצצים בכחול ולבן, והנה הרכבת, לא צריך להמתין. יוהאנס יורד אחרי ארבע תחנות, אני ממשיך את העשר הנותרות. לאט לאט מתרוקן הקרון מאוהדים, עכשיו יש בפנים הרבה אנשים במעילים, עם כובעים בצבעים שאינם כחול ולבן, עם מזוודות וסמארטפונים.

ורק אני עם בקבוק בירה ביד, ועם כוחו של הרגע.

לגימה אחרונה.

שבוע טוב.

ערן לוי, ברלין – בלוג מקומי

 

פרה פרה
הפוטנציאל המבוזבז של מכבי יפו

3 Comments

7even 16 במרץ 2015

מקסים.
חושב ששאלתי בעבר אבל לא קיבלתי תשובה:
האיצטדיון האולימפי הזה(אגב הייתי בו לפני כמה שנים עם חברים), לא מעיק עליך כצופה?
פשוט בלתי אפשרי לראות משחק במפלצת בטון כל כך לא מזמינה שכזו.
אין מחשבות של הקבוצה על משהו ביתי יותר?
איצטדיונים כאלו כבר די פאסה וקבוצות ברחבי העולם נוטשות אותם(באיירן, יובה, וגם דוגמאות מהארץ יש)
איצטדיון ביתי יותר שווה לטעמי עוד כמה נקודות

נ.ב – אני רואה שבהמיות מצד אוהדי כדורגל היא ממש לא רק נחלת האוהדים בארץ

ערן לוי 16 במרץ 2015

האצטדיון לא מעיק, אפשרי לראות בו משחק, אין בעיה. יכול להיות היה טוב יותר עם אצטדיון מצומצם שטח, אבל אין כזה וגם לא יהיה בקרוב, אז אין מה ליפול לחלומות.

משיח 16 במרץ 2015

שבוע טוב, בהצלחה במאבקי הישארות בליגה

Comments closed