לא נפסיק לאהוב

עוד מעט תסתיים העונה, אין מונדיאל או יורו בקיץ, והמחשבות נודדות למקומות בהן לא ממש היה כדורגל. בסוף תמיד מסתדרים, אף פעם לא שוכחים אהבות אמיתיות

תמיד בסוף העונה, כשננעלות ליגות הכדורגל ויש מונדיאל או יורו בקיץ, אני חש שבע. יותר מדי משחקים, יותר מדי אופציות צפייה, יותר מדי אצטדיונים, יותר מדי כדורגל, וזה לא עומד להסתיים. לפעמים אני מנסה לעבור לכדורסל, לצפות במשחקים של מכבי, הפועל חולון או אלבה ברלין, אבל זה לא אותו דבר, ואין בי את הכוח להתעורר בשלוש לפנות בוקר בעבור חופן NBA, אז בסוף אני תמיד חוזר לכדורגל, מבטיח לעצמי שיום אחד אלך גם להוקי קרח. ברלינר אייס ברן, הבאיירן מינכן של ההוקי קרח הגרמני, שווה לבדוק, והם משחקים בשישי בערב, כמה נוח.

אני זוכר משחקי הוקי בארצות הברית, באוניברסיטת אריזונה, בהיכל הקטן בדאונטאון השלו של טוסון, את הדרבי בין U of A לASU, את המכות, את המורחקים, ושוב את המכות, את שלושת האינינגס שנמשכו יותר משלוש שעות, את הקהל שהיה צמא לדם. של ASU. וזה היה די מוזר בהתחלה, כי כדורגל לא היה פופולרי בטוסון של אמצע שנות התשעים, ואני לא סובל את ה-SOCCER, תמיד מזכיר לי גרביים מיוזעים, אבל בסוף התרגלתי – הוקי, בייסבול, פוטבול, פלאג פוטבול, לה קרוס, רוגבי, מסתדרים עם מה שיש.

*

gavi

ואז החליט גאווי, איטלקי מרומא שהתחתן עם אמריקאית ווייט טראש מגרין וואלי והיגר לדרום ארצות הברית, להקים קבוצת כדורגל חובבנית. הוא רשם אותה תחת השם AS ROMA, הזמין מדים בצבעי הקבוצה, נרשם לליגה המקומית וחילק לנו כינויים. הוא היה קפריזי, אפילו פסיכי, מעיף אנשים מהאימון כי אמרו לו משהו לא במקום, כי הביטו בו בעין עקומה, כי לא אהבו את השריקות חסרות המושג שלו, כי לא הבינו את האנגלית הרצוצה שלו, ובאופן כללי מילא נאמנה את סטריאוטיפ האיטלקי המשוגע. ולא היה לו מושג באימון או בניהול קבוצה, אבל תמיד אחרי נצחונות הזמין אותנו למסעדה שלו, ואיזה אוכל היה לו שם. אוכל איטלקי, אלא מה.

ליגה בטוסון זה לא קל. תמיד חם שם, בקיץ ובחורף, אביב וסתיו הן המצאות של היבשת הישנה, אז מתחילים לשחק בתשע בבוקר. ולפעמים נמדדות 37 מעלות בתשע בבוקר, אבל אי אפשר לשחק בשתים עשרה בלילה, וכולם חובבנים שצריכים להגיע בבוקר לעבודה או ללימודים, וכמעט כולם עובדים בסופי שבוע, ויש כאן בערך עשרה ימים קרירים בשנה, אז שותים המון, ומתייבשים לא מעט, ומכירים את מחט אינפוזיית הנוזלים מקרוב, וממשיכים, כי אין כדורגל אחר בסביבה, אלא אם כן חוצים את הגבול למקסיקו, או אם אתם ילדות. ומנצחים, ומפסידים, וחוטפים מכות בדרבי עם לאציו של לוקה, עוד פסיכי עם סיפור חיים דומה לזה של גאווי ומסעדה מתחרה, וגם מחזירים, כי AS ROMA לא פראיירים, ובסוף יושבים ביחד ומפרקים את הג'ריקנים של המים כי אחרת לא יהיה עם מי לריב.

ובבוקר של אמצע עונת 1995/6 הופיע לוקה באימון שלנו, במגרש הצפוני, והציע לנו נעלי כדורגל ומדים אישיים אם נעבור אליו. וכל האיטלקים עברו אליו, כי נשבר להם הזין מהיחס של גאווי, וגם מהפסטה שלו. וגאווי לא ידע נפשו מרוב צער, והוא רתח מזעם והמשיך להתנהג כמו הטיפוס הדוחה שכולם התרחקו ממנו, ופתאום נכמרו רחמיי עליו, על החלום שלו שעומד להתנפץ, אז נשארתי איתו, וגם הירדני נשאר איתו, וגם הסורי ושני הסעודים והחבר'ה שלהם. ועדיין היינו AS ROMA אבל אף אחד לא דיבר איטלקית על הדשא, רק ערבית. חוץ מגאווי וממני.

ואיכשהו התאוששנו מהנוקאאוט לסגל, התחלנו לצבור כרטיסים צהובים ואדומים, לשרוט ולדחוף כל הדרך למעלה. והם לא אהבו אותי, והירדני אפילו האשים אותי ברצח כי הייתי חייל בזמן אינתיפאדת 87', ולך תסביר לו ששמרתי בחוץ כמו כלב, שקפאתי מקור ושכל מה שרציתי היה לחזור הביתה, ואיך בכלל מתרגמים 'ג'ובניק' לאנגלית. ואני לא אוהב את מי שלא אוהב אותי, אבל על המגרש לא היה לי אכפת. כנראה שלו היה אכפת, אבל גם הוא הרשה לעצמו להידבק באווירה. והיינו מעודדים אחד את השני, ודוחפים אחד את השני, ומקללים בערבית אחד את השני, ודורסים את כל מי שעומד נגדנו, וזכינו במקום השני בליגה, ועלינו לפלייאוף.

ולוקה פגש אותנו בפלייאוף, עם לאציו שלו, הנמסיס של גאווי. וזה הפך לקרב אישי בין בעלים, ועוד יותר קרב בין מסעדות מתחרות. הרבה כבוד היה מונח באותה השבת על הדשא, כל כך הרבה שאפילו אשתי דאז, חסידת גישת ה"22 מטומטמים רצים אחרי כדור", הגיעה למשחק, ועמדה בצד עם ויקטוריה, הברזילאית מהעבודה שלא החמיצה שום משחק שלנו. ושתיהן עודדו, ושתו בירות, והמשיכו לעודד, והאיטלקים הסתובבנו בינינו, בטוחים בעצמם, מספרים לנו כמה נחטוף היום. ואני הלכתי הצידה, וישבתי על קצה הספסל ליד הירדני, והחלטנו שאנחנו לא מפסידים היום, ובגלל שזה פלייאוף אז אין הרבה ברירות אחרות חוץ מלנצח. וואלה, תהיה היום כמו שהיית בעזה, הם לא ייצאו מזה חיים, חייך הירדני. חמישה עשר שערים בשישה עשר משחקים היו לו למניאק, אז ויתרתי על תגובה. והוא העביר לי את הג'ריקן, ושנינו פירקנו ליטר ועלינו למגרש.

ובדקה השניה של המשחק נשרקה בעיטה חופשית לטובתנו, עשרים וחמישה מטרים מהשער. והירדני סימן לי עם היד, תבוא לרחבה, וגאווי צעק עליי "שלא תעז!” אבל העזתי, ונכנסתי לרחבה, והירדני משך אליו שני מגינים והשאיר אותי לבד, ובעיטת העונשין היתה דרדל'ה, אבל גם ההדיפה של השוער, ישר לרגליים שלי. עצרתי את הכדור ברגל ימין, חמישה מטרים מהשער, והכדור קפץ קצת גבוה, והשוער התחיל לצאת לכיווני, וברבע שניה של מחשבה ראיתי את הפלייאוף מתרחק, את הצ'אנס היחיד שלי לעוד קצת כדורגל במקום בלי כדורגל מתמוסס, אז הנפתי את הרגל.

הירדני קפץ עליי ראשון, אחריו הגיעו הסעודים, אחר כך הגיע גאוויי מהספסל, קפץ על הכתפיים שלי והוריד לי צ'פחה על הראש שעשתה לי צלצולים באוזניים. בדרך חזרה לחצי שלנו ראיתי את אשתי, יושבת על הספסל עם ויקטוריה, מדברת איתה על משהו, אפילו לא שמה לב שהבקעתי. ויקטוריה דווקא כן, והיא הרימה את ידה וסימנה V עם אצבעותיה. תמיד חיבבתי אותה, את ויקטוריה.

tucson

*

אחרי המשחק נסענו לפילי ברטוס, הפאסט פוד המקסיקני בדרך לעבודה, ברחוב 22, מאחורי תחנת הדלק. שני דולר בשביל חצי מטר בוריטו מפוצץ בשעועית, גבינה לבנה, גבינה צהובה, גוואקאמולי וחלפיניוס. כוס אוחתו הלוקה הזה, נאנח הירדני, הלוואי והיינו אצלו בקבוצה, גם היינו עולים לחצי גמר וגם היינו אוכלים כמו בני אדם עכשיו. לא יודע על מה הוא מדבר, הירדני הזה, אני מת על פילי ברטוס.

גאוויי נשבר, פירק את AS ROMA, לאציו היו עם סגל מלא, והחבר'ה בעבודה החליטו להקים קבוצה. 'אינטרנשיונל' קראו לה, וזו היתה הקבוצה החלשה בליגה, עם שנים עשר הפסדים, תיקו אחד ונצחון אחד. ולהיות לוזר זה לא כיף, אז גם זה לא החזיק יותר מעונה אחת. בקושי. הירדני עבר מהקולג' לאוניברסיטה, נרשם לתואר שני בפיזיקה ונעלם בשמי האקדמיה. פילי ברטוס עבר לטגן בשומן חזיר והפך למוקצה בקרב צמחוניים. אשתי כבר לא היתה כל כך אשתי, ואני עזבתי את טוסון ללוס אנג'לס, אחר כך ללונג איילנד, בסוף לחולון. עכשיו כבר היה כדורגל, כל הזמן, ואחרי שלוש שנים עם הרבה מאנדיי נייט פוטבול, MiLB וNLL חזר הכדורגל בגדול. מצד שני היה קצת חבל, קשה מאוד להיפטר מצמיגי בוריטו תוך רביצה על ספה מול הטלויזיה.

*

עוד מעט ייפתח המשחק החשוב של העונה עבור באיירן מינכן, בשבועות הקרובים ייערכו מחזורים קריטיים בבונדסליגה השניה, וכולי תקווה שהפועל עכו והפועל פ"ת ישרדו בליגה, אז גם שם יש לי עניין. אחר כך לא יהיה כדורגל עד אוגוסט, אבל עכשיו זה כבר לא משנה, כי גם אם מתעייפים מזה בסוף זה חוזר, אף פעם לא שוכחים, כמו לרכב על אופניים, כמו לחפש מטבע מתחת לפנס, כמו לגלות בכל פעם מחדש את מה שאף פעם לא מפסיקים לאהוב.

סיכום מרתון בוסטון 2015
זכור את שעשה לך עמלק?

21 Comments

רועי 21 באפריל 2015

יש קופה אמריקה…

ערן לוי 21 באפריל 2015

לא מתחבר…

חיים הצהוב 21 באפריל 2015

גם אני לא אבל השנה נוצר מצב של אוסף כוכבים במספר נבחרות רחב ככה שלדעתי הולך להיות הקופה המעניין ביותר שהיה לפחות ב20 שנה האחרונות.
כשיש נבחרות כמו צ'ילה, קולומביה, אורוגוואי, ברזיל וארגנטינה לא יכול להיות משעמם

פאקו 21 באפריל 2015

תהיה לי בריא ערן. גם אוהד חולון וגם סיפורים ממיסים כל פעם…

גילי פלג 21 באפריל 2015

מת על הכתיבה שלך, אם אתה מוציא קובץ סיפורים קצרים- על כדורגל, על החיים, על מדבר מוהאבי- אני קונה.

יניב פרנקו 21 באפריל 2015

תרשום גם לי אחד

אריאל גרייזס 21 באפריל 2015

סיפור אדיר. בטוסון הייתי רק פעם אחת ולא התחברתי אליה. אחרי פיניקס היא נראתה לי ממש חור. דרבי בין אריזונה ל-ASU יצא לי לראות בכדורסל וגם בבייסבול, שניהם היו אדירים. אח, אני מתגעגע לאריזונה.
או בקיצור – Fuck U of A!

גיסנו 21 באפריל 2015

נשמע קצת כמו פרק של פאמילי גאי
שזה אומר – אחלה סיפור ;)

אהד 21 באפריל 2015

נהדר.

matipool 21 באפריל 2015

נהדר .

matipool 21 באפריל 2015

נשלח באיחור של עשירית שנייה אחרי אהד .. (-:

כסיפוביץ 21 באפריל 2015

נהדר כהרגלך!

אריק 21 באפריל 2015

מזכיר לי שבליגה ששיחקתי באוסטרליה הייתי מקלל בערבית את היריבים שייפחדו. זה די עבד. עד שיום אחד FC sparta שלנו (ככה זה שהמייסדים מרצים לפילוסופיה יוונית) נפגשה עם יובנטוס. בדקה החמישית אחרי דחיפות ברחבה אמרתי למגן שתפס אותי כוסאחתוקק עסיסי. והוא השיב במבטא ערבי " יא בן זונה, אני אזיין אותך". לא עליתי לקרן נוספת.

אלכס דוקורסקי 22 באפריל 2015

1+
עולם קטן…

סימנטוב 21 באפריל 2015

חמש קסומות שנים בפינקס (ליתר דיוק סקוטסדייל וצ'נדלר) בנסיעות מעטות לטוסון לא נפלתי (מוזיאון פימה מרשים). יאללה שיגיע הקיץ ונוכל לנשום רק שהפועל פ"ת תישאר …רק מה אני לא כל כך מכיר את רוב שחקני ההרכב (מה לעשות הם אצלנו רק בהשאלה)

צור שפי 21 באפריל 2015

חוץ מזה שאחלה סיפור, אז מי אתה רוצה שתרד? (הפועל לא נחשב, תהיה ריאלי).

ערן לוי 21 באפריל 2015

הפועל לא נחשב, לא ריאלי, והאמת היא שלא הייתי רוצה שתרד, בעיקר בימינו, כשאין יותר מדי קבוצות תל אביביות בליגת העל, בעיקר כשכל השאר זה בסה"כ 'דרבי קטן'. אני רוצה שהפועל חיפה ואשדוד ירדו ליגה.

ויסמו שלום 21 באפריל 2015

כיף לקרוא מענין

אופיר 22 באפריל 2015

יא אללה, איזה סיפור! מת על הפוסטים שלך.

חיים שדמי 23 באפריל 2015

אחלה טקסט. אהבתי לאללה.

ג'נובי 25 באפריל 2015

תקרא את playing for pizza של גרישם.
נראה לי שתאהב.

Comments closed