נשים, כדורגל, כדורגל נשים, כדורגל, נשים / ערן לוי, ברלין

 

עת השתחררתי ההורים המליצו לי ביקור יומי באוניברסיטה. הם האמינו שהמסגרת הצבאית העלק-קשוחה ממנה אך יצאתי הבהירה לי מהן ההעדפות האמיתיות בחיים. אני דווקא העדפתי את שילה, ההיא מהקיבוץ של אחותי הקטנה (שלוש שנים בנח"ל).

היא היתה בת 18, אני בן 21. הייתי הגבר שבא עם הרכב הפרטי שלו ומציל את הנערה הבוגרת מעוד סופשבוע משעמם בחדר האוכל של הקיבוץ או בדיסקו עם אותם שירים ועם בירה נשר ביד. בסופו של דבר זה לא הספיק – בפעם האחרונה היא ביקשה פסק זמן ממנו לא שבה לעולם. נו, שוין.

שילה אהבה מאוד את ויטני יוסטון. גם אני אהבתי את ויטני יוסטון. אחרי שפגה לה ההתרגשות הקצרה מממדיה הפיזיים המרשימים בהחלט של שילה, חיפשתי בלי סוף אחר מכנה משותף שיוכל להגדיר, ולו לשבוע אחד נוסף, את הקשר שלנו וישאיר אותי מחוץ לקטגוריית ה"גברים שיוצאים עם נשים רק כי הן כוסיות".  ומאחר ובאין ציפור שיר גם עורב יהיה זמיר סחבנו עוד כמה שבועות תודות ל- “Saving all my love for you”, „I will always love you“ ו-“I wanna dance with somebody” .   

 *

לפני כחודשיים פתחה ויטני יוסטון את מסע ההופעות שלה בברלין. אחרי 11 שנות שביתה מפעילות אמנותית, במהלכן התמחתה בצבירת סמים, אלכוהול ועצמות שבורות מתנת הבעל האוהב, נראה היה שהיא חזרה לעצמה והיא שוב איתנו. באפריל שמעתי על ההופעה ומיד ניגשתי לאתר כדי לקנות כרטיסים.  גורנישט, אפילו אחד לא נשאר. ידידה שלי דווקא השיגה אחד והלכה להופעה. פרטים בהמשך.

מאחר ואחת עשרה שנים בכל זאת עמעמו את אותה אהבת נעורים, לא התאכזבתי יותר מדי ומיד מצאתי יעד עוד יותר אטרקטיבי – משחק הפתיחה של אליפות העולם השישית בכדורגל לנשים. גרמניה מארחת ומשחק הפתיחה בברלין, פשוט מושלם! כל שנותר הוא להתגבר על האימה הראשונית ממחירי הכרטיסים הגבוהים להחריד, לבחור את המקום הרצוי, להקליק על כפתור ההזמנה וזהו – שוב אהיה חלק מההיסטוריה של הכדורגל הבינלאומי. 

*

אני ממתין לאישור בקשת הרכישה ומחשבות חולפות בראשי:  "זה בטח מעניין, כדורגל נשים.  ראיתי מעט מאוד כדורגל נשים. משחק אחד או שניים, לא יותר. אבל זה לא יכול להיות רע". כדורגל הוא כדורגל, ואני רוצה לקחת חלק ולהיות צופה בחווית כדורגל אולטימטיבית.

הייתי במשחק מונדיאל גברים, ראיתי את יוסאין בולט שובר שיא עולמי ב-200, חזיתי מהיציע בבאיירן מינכן מניפה את צלחת האליפות, שמחתי בחזרתה של הרטה ברלין לבונדסליגה ובנצחונה של מכבי ת"א על אלבה ברלין. משחק במונדיאל הנשים מתאים יופי לרשימה.

חוץ מזה אני אפילו מכיר כמה שחקניות בשמן – בירגיט פרינץ, מרתה, סטפני קוקס ושאנון בוקס (ובשביל לזכור את שני השמות האחרונים לא צריך להבין בכדורגל נשים, שמיעה אחת מספיקה לזכרון נצח). גם סילבי ז'אן, איך לא, חלפה לה בינות לשמות הנוצצים של עולם כדורגל הנשים הנוכחי. 

בעודי מנסה להיזכר לשווא באילו מדינות אירופיות שיחקה סילבי ז'אן (ו'גוגל' היה זועק: "נורבגיה!") חזרה התשובה שכל הכרטיסים אזלו. מסתבר שגם אני הענקתי את מנת השחצנות הקבועה שלי לספורט הנשי, ציפיתי להתעניינות מועטת בטורניר, גם אני חטאתי בהיבריס. אחרי שנים של כדורגל, מאות נקניקיות ואלפי כוסות בירה וקולה, הצלחתי להבין שכדורגל נשים אני ממש לא מכיר.

*

אבל מי כן? טורבינה פוטסדאם בגרמניה, מכבי חולון בישראל, ובאף אחת מהמדינות לא שמעתי מעולם גבר או אישה מדסקסים ולו דקה אחת, חצי דקה, משפט אחד בנושא. אז את מי זה מעניין?

האם כל אותם 73,000 נשים וגברים שמילאו את האצטדיון האולימפי במשחק הפתיחה הם אנשים כמוני, שרק רוצים להיות שם כשזה קורה או שהם דווקא מכירים את שמות כל שחקניות הסגל ורק מצפים בקוצר רוח לפתיחת הטורניר? השם הוא אותו שם, המשחק קצת אחר. אפשר לאהוב כדורגל נשים וכדורגל גברים באותה מידה? למה מה שלא עובד בשום ענף ספורט אחר(למעט אולי טניס ושחיה, אולי גם אתלטיקה קלה) יעבוד דווקא בכדורגל?

אם מנסים להביט בעין מקצועית, מבלי להיכנע לשיקולים היסטוריים או בעלי נטיה מגדרית, ניתן להבחין שהשחקניות של היום חזקות, מקצועניות ומחוייבות. כמו אצל הגברים, השחקניות הצעירות הפכו לדומיננטיות בענף, עובדה שמצביעה על עבודה מקצועית ויסודית במחלקות הנוער.

בגרמניה שינו את סדרי העדיפויות לפרוייקט ונבחרת גרמניה הפכה למצליחה בעשור האחרון עם שתי זכיות רצופות במונדיאלים האחרונים ב-2003 ו-2007 (מתוך 5 בסה"כ) ושלוש זכיות באליפות אירופה. היד נטויה, הכסף זורם וגרמניה תעבור ביום מן הימים את ארה"ב, אימפריית הכדורגל הראשונה של הענף. 

*

כשחייתי בארה"ב היתה נבחרת הנשים שלה בטופ. היו אלו שנות התשעים, האמריקאיות שלטו ביד רמה וזכו פעמיים במונדיאל, השיווק האמריקאי עשה אמה שהוא יודע לעשות והפארקים נתמלאו כל אחה"צ במאות ואלפי ילדות וכדורי רגל. הכדורגל הפך לענף הספורט הפופולרי ביותר בקרב צעירים עד גיל 18.

בהתחשב בעובדה ששורשי הבייסבול והפוטבול הנטועים בהיסטוריה האמריקאית אינם ניתנים לביתור, וגם שאר הענפים הפופולריים אינם מראים סימני נפקדות עתידית, זהו הישג מרשים. הנשים היו אלה שפקחו את עיני האמריקאים השמרנים וגרמו להם להבין שמה שטוב לעולם כולו יכול להיות טוב אפילו עבורם.

לא נראה לי שבקרוב אמצא את עצמי יושב באצטדיון וצופה ב-22 משוגעות רצות אחרי כדור. לא אתחסד, זה לא באמת מעניין אותי. אבל גם כעת אני מחמיץ פעימה כשאני נזכר בכרטיס שמעולם לא הגיע לידיי – כרטיס הכניסה למשחק הפתיחה של אליפות העולם בכדורגל, גרמניה 2011. 

*

לפני שבועיים קיבלתי זוג כרטיסים להופעת מחווה לשנות ה-70/80/90.  על הבמה עלו בין היתר שייקין סטיבנס, סידני יאנגבלוד, פיטר שילינג וג'ניפר ראש. הזמנתי את הידידה שהוזכרה בפתיחה לכרטיס הנוסף.  בין ירידת אמן אחד מהבמה לעליית משנהו סיפרה לי הידידה על ההופעה הנוראית שנתנה ויטני יוסטון. היא סיפרה שכבר אחרי שני שירים יוסטון הזיעה כמו בסאונה, שהיא שכחה מלים, שאיכות השירה שלה הדרדרה, שהיא היתה או שיכורה או מסטולית ושהיא דפקה גרפצים במיקרופון. בשלב מסוים הקהל החל לשרוק לה בוז. גם הידידה אוהבת מאוד את ויטני יוסטון, חבל שהזיכרון האחרון שלה ממנה יהיה ברלין.

רגע…

אז גם הידידה אוהבת את ויטני יוסטון, נולדה כמה שנים אחרי (בפער ניכר מההיא מהקיבוץ), אותו גובה ומשקל, היא אפילו מגיעה מאותם מקורות אתניים (רמז: עושים שם אחלה פאייה). והיא אישה, בדיוק כמו שילה, בדיוק כמו קוקס ובוקס. ואני? אני אוהב נשים. וגם כדורגל.

*

למי שחושב לעצמו "פיטר שילינג, נשמע מוכר, אבל מה לעזאזל הוא שר?": צפיה בקליפ עשויה לענות על השאלה המציקה.

 

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

*

ערן לוי / חיפוש בדה באזר

דה באזר בפייסבוק

 

איזה סוף ואיזה אבטיח / ארנון בן-דרור
רד נק ליום אחד

3 Comments

football fan 30 ביוני 2011

Hi Buzz , hi Eran,
just wonderful.. i hope to make it to one of the games !
i didnt expect to be that expensive,, but anyways it is worth trying to watch women football live!

thanks

דוקלמה 30 ביוני 2011

טקסט יפה ומרגש

מנחם לס 30 ביוני 2011

הגרמניות כאלה מכוערות שזה אסון.

Comments closed