נבחרת ישראל. בדיוק מה שחשבתם

יש נבחרות שלעולם לא ינצחו את ישראל, על זה אפשר לסמוך. את אנדורה, לוקסמבורג, ליכטנשטיין, איי פארו וסן מרינו תמיד מנצחים. לפעמים רביעיה, לפעמים שביעיה, לפעמים שער אחד, אבל תמיד מנצחים. אם ישראל היתה בבית אחד עם אנדורה, לוקסמבורג, ליכטנשטיין, איי פארו וסן מרינו היא היתה מסיימת במקום הראשון, חתום. פעם השתייכה גם מלטה למועדון, אבל החמישייה מתחילת הפסקה הספיקה לישראל, אז היא העניקה למלטה נקודה, שיהיה סיפור לנכדים המלטזים.

יש נבחרות שלפעמים מפסידות לישראל. אוסטריה, צרפת, מקדוניה, בוסניה. ונכון שגם אחרי נצחון במחזורי הפתיחה על קפריסין ואנדורה מטפסות הציפיות לשמיים, אז בכלל אפשר להתנפח אחרי 0:3 על בוסניה! ששיחקה במונדיאל!! בברזיל!!!

אבל בסופו של יום אפשר לחזור לשורשים, לזכור שמה שהיה הוא מה שיהיה, ושלפעמים בורות היא ברכה. נבחרת ישראל היא נבחרת חלשה.

זה היה משחק בינוני. לא יותר, אולי פחות. גם משחק בינוני יכול להיות מהנה לצפיה, בעיקר אם שומרים על פרופורציות. אבל די קשה לשמור על פרופורציות כשמרדכי איווניר לא מפסיק לטרחן על ישראל שטובה יותר מבוסניה, על כמה הוא בטוח שאפשר לעשות את זה, על הפרחות גיבובי מלים אורגזמטיות אחרי עוד בעיטה של עוד שחקן לאן שהוא ביקום. והמוצלחת מכולן היא הדעה כי ישראל מפסידה משערים שטותיים, משל היתה הרחקתו האיומה של דז'קו היישר לרגלי טב"ח 2 מתוכננת לפרטי פרטים.

האמת היא שכניסה לעובי קורת השערים השטותיים לא באמת מעניינת אותי. גם לא הראיונות המשעממים עד מוות עם זהבי וטב"ח1, שחוזרים על אותן השטויות שלא מעניינות אף אדם שנשאר להקשיב להן עשרים דקות אחרי שריקת הסיום. 'הבקענו שער, הובלנו, ספגנו שני שערים תוך שתי דקות. היינו טובים עד אז, שמרנו שטח, שלטנו בכדור, יש פצועים שחוזרים, יש חוזרים שנפצעים בלה בלה בלה'. ושניהם עומדים שם, בחוסר רצון מובהק, עם ידיים על המותניים, נעים מצד לצד, מגרדים את הצוואר בדיוק כשהם חוזרים על עוד מנטרה שחוקה. אולי הגיע הזמן להפסיק לראיין כוכבים, הם כנראה לא מרוויחים סכומי כסף גבוהים שכאלה עבור יכולותיהם הוורבליות.

ואז מגיע הר גוטמן בכבודו ובעצמו, המאמן הלאומי, יעני של כולנו, אזרחי ישראל (גם ערבים שנוהרים באוטובוסים ומסרבים להופיע בבקעת הירדן ? גם שמאלנים? גם הומואים?) ובהתנשאות מגובה בפלצנות מודיע לאומה שהוא יודע מה לא היה טוב ושהוא ישמור זאת לעצמו. עסק של האבא שלו, נבחרת ישראל, למה שיספר לנו מה לא הלך? למה שאחרי תשעים דקות והפסד יעניין אותנו מה שהיה שם? למה אנחנו בכלל מעזים לבקש תשובות? ולמה אנחנו לא תומכים בנבחרת ישראל?

גם היום ישבתי מול הטלויזיה לצפות בעוד משחק של נבחרת ישראל. גם היום ידעתי שישראל תפסיד. ושמעתי את אייל לחמן, מאמן וותיק בליגה השביעית באירופה, מבטיח 0:2 לישראל, והבנתי שאיציק, אבי ואלי לא לבד. ברוך הבא, חבר, כי תמיד יש מקום פנוי במועדון פרשני הדמיקולו.

זהו, נגמר, בוסניה מאחורינו. בספטמבר אנדורה, ואותה – כנאמר בפסקה הראשונה – אנחנו תמיד מנצחים, ויהיו לישראל שתים עשרה נקודות, ורק עוד שלושה משחקים, ולמה לא נקודות בויילס ובלגיה, הם לא רונאלדו ומסי, סתם מקבץ שחקני ליגות אירופיות בכירות שניצחו בחיפה ובטדי, וקפריסין? נו באמת, אוכלים אותם בלי צזיקי.

*

בדקה ה-39 נכנסה הבת שלי לסלון. אחרי שתי דקות הבקיע טב"ח 2 שער ושימח אותה עד מאוד. היא קפצה והניפה זרועות אל על, וקראה "יש–ר–אל!”. לקראת סיום ה"-אל" השווה וישצ'ה את התוצאה. היא עצרה, אגרופיה עדיין מונפים, ואז הורידה אותם ושחררה "אוווף" לאוויר. למה הם קיבלו שער, חבל, הוסיפה.

נכון, הסכמתי.

ומה עכשיו, שאלה.

פנדל, עניתי, שחקן של ישראל נגע ביד.

את זה אני מכירה, קראה, זה היה בתוך המלבן הגדול, בגלל זה יש פנדל.

התיישבנו על הרצפה, והמתנו, ודז'קו הבקיע, והיא קמה ממקומה, הציגה את גבה לטלויזיה, נעלמה בחדרה ולא חזרה. הספיקה לה אכזבת אינסטנט אחת בחיים, בחדר שלה יש דברים מעניינים יותר מנבחרת ישראל.

הנהג | ערן לוי