יש אחת שמחכה לי

אחרי עשר שנים בגרמניה אני מרשה לעצמי להצהיר: אני אוהב כדורגל גרמני. זה לא עניין של חיים ומוות, גם לא הרבה יותר מזה, אבל זה כיף גדול.

אחרי עשר שנים בגרמניה אני מרשה לעצמי להצהיר: אני אוהב כדורגל גרמני.  לפעמים צופה במשחק מהפרמייר ליג, ופעם בחודש גם מפגש בין שתי קבוצות ספרדיות שאחת מהן היא לא ברצלונה.  ומספרים לי שגם באיטליה החלו דברים לזוז, שזה לא כמו לפני כמה שנים, אבל אני נשאר נאמן ואוהב לכדורגל הגרמני.

לפני כן אהבתי כדורגל ישראלי.  אמרו לי שאני צריך להיגמל, אבל לא רציתי.  גם היום אני אוהב כדורגל ישראלי, רק שעשר שנים בגרמניה – על כל ליגותיה – טשטשו לי את האהבה, הבהירו לי שיש כל מיני סוגים של כדורגל, הסירו את הספק הקטן שכבר לא מקנן בי – שאם אפשר היה להעביר קבוצות ישראליות לגרמניה הן היו, במקרה הטוב, יכולות למצוא את מקומן בליגה השלישית.

לפני קצת יותר מחודש פתחתי דף פייסבוק בשם 'כדורגל מגרמניה – Bundesmania'.  עשיתי זאת כי הכדורגל שלי שווה הרבה יותר משערים ומיקום בטבלה.  זה התחיל עם יוהאנס, שמגיל 10 יושב ביציעים של הרטה, מגיע (כמעט) לכל משחק, לא מוותר על המנוי.  הוא זה שהכניס אותי לקלחת המבורכת.  אחריו החרו-החזיקו עוד אוהדים מבורכים: המלצר הברלינאי שחולה על שטוטגרט, בן אחותי שצמוד לבורוסיה דורטמונד, המנהל של 'טוס' מכבי ברלין, יו"ר ארגון אוהדי דינמו ברלין, האוהד הישראלי השרוף של טניס בורוסיה ברלין, הגננת של הבת שלי באצטדיון של אוניון ברלין.  בטח היו כמה ששכחתי, בטח יש כמה שעדיין לא פגשתי.

פתחתי את דף הפייסבוק כדי לשתף את המעוניינים בדברים שמעבר לתשעים הדקות.  ביל שאנקלי אמר פעם משהו על כדורגל, עניין של חיים ומוות ומעבר לכך.  אני לא מחזיק בדעתו של המנוח האנגלי, אפשר להפסיד, מותר להפסיד, וכאוהד של הרטה ברלין – יש קסם אחר בליגה השניה, בעיקר אחרי שזוכים באליפות הליגה השניה.

אל כל משחק כדורגל אליו הגעתי בעשור האחרון נתלוו סיפורים מרתקים.  לעתים תוך כדי הכנה מוקדמת למשחק, לרוב באצטדיונים עצמם, ישירות מפי אוהדים, שחקנים, פונצקיונרים.  פגשתי נוצרים ומוסלמים בקבוצה של יהודים, דרבי בין ימנים קיצונים לשמאלנים קיצונים, 'הבה נגילה' במערכת הכריזה כדי לעצבן את החוליגנים מהמזרח, הצד האפל של אופנת 'תור שטיינר', ניאו-נאצים שחזרו בתשובה ושונאים 'רק' ערבים, אהבה אמיתית למועדון: לא לשחקנים, לא להנהלה, גם לא לאצטדיון – רק למועדון.  דרך חיים.

פעם עוד טרחתי להגיע למשחקי כדורגל בארץ בכל ביקור מולדת.  מתישהו עבר החשק, בעיקר אחרי שנתקלתי במועדונים חמדנים שדרשו (וקיבלו) 80 ₪ לכרטיס עבור ילד בן 10 והעניקו בתמורה אפס-אפס בין הפועל ר"ג לבית"ר י-ם וקללות שהשם ירחם.

פעם לא הבנתי איך יכול מועדון כדורגל להוות חלק בלתי אמצעי בחיי גבר או אישה.  בברלין ראיתי משפחות שמגיעות בהרכב מלא למשחקים, ראיתי זוגות צעירים ומבוגרים יושבים יחד, מחזיקים ידיים, שותים בירה או תה או קולה ביציע, כמו בדייט.  ראיתי אנשים שנהנים להגיע למשחק כדורגל, גם באפס מעלות, ולא שמעתי מהם אף לא תלונה אחת.  ישבתי ביציע עם אנשים שהשאירו בבית את המשפחה, רק לכמה שעות, כי יש דבר אחד שרק הם אוהבים.  והיו גם כאלה שהרסו את חיי המשפחה שלהם, ובסיטואציה שכזו גם כדורגל איכותי לא עוזר.

כולם בארץ יודעים מה עשתה באיירן, וכשמספרים על מחזור הליגה שאך הסתיים מזכירים גם את שאלקה, בורוסיה דורטמונד ובאייר לברקוזן.  על שאר הקבוצות מדווחים בלאקוניות, בסגנון 'משחקים נוספים:', כי למי אכפת משטוטגרט, מיינץ או האנובר כאלה, אף אחד לא נוסע לשם לנופשונים.

אבל מאז שאני כאן, ומאז הרומן הקצר עם 'וואלה ספורט', ומאז שאני כותב ב'דה באזר', ומאז שפתחתי את דף הפייסבוק, יותר ויותר אנשים מביעים עניין אישי בכדורגל הגרמני.  לא זה של באיירן מינכן, זה של כולם.  בונדסליגה שניה, ליגה שלישית, הרגיונליגה הרביעית, האוברליגה החמישית.  ולמרות הנשמות ה'טובות' שמספרות ש"על הפנים הבונדסליגה, סגורה מראש לעשור הקרוב" אני מגלה יותר ויותר נשמות טובות שרוצות עוד ממה שיש, שמעוניינות לדעת כמה עולה כרטיס למשחק של אנרגי קוטבוס או פ.צ חמניץ, שמתעניינים בפולקלור ובהיסטוריה של מועדוני מזרח גרמניה לשעבר, שמגלים כדורגל לא רע במחוזות שלא הכירו קודם.

כמו מואנס דאבור שפורח אצל החגבים, כמו אליניב ברדה שהתחבר ללב של גנק, כמו אלון מזרחי שבסך הכל רצה להגשים חלום – עכשיו אני כאן, ויש כאן עולם אחר, שונה לגמרי מזה שהכרתי פעם.  וגם בישראל השתנו הדברים, ויש את סמי עופר והמושבה, רדיוס וב"ש,ועוד כמה בדרך.  אבל ויתרתי על הצורך למצוא סטרימינג למשחקים של ליגת העל, גם כי הם סובלים מחוסר יציבות וגם כי הן חלשות.  אתם תחליטו מה שייך למה.

אצלנו התחיל האקשן כבר לפני כחודש, עם מתאבן בדמות פתיחת העונה בליגה הרביעית ומועמדת לעלייה מברלין. אחר כך הגיעה המנה הראשונה והשניה בחסות הליגה השלישית (על 56 משחקי דרבי מזרח גרמניים שתנפק לנו העונה) ובונדסליגה 2 מהחזקות והמרתקות שהיו בשנים האחרונות.  ולא לכולם יש מקום למנה העיקרית, בעיקר בגלל ענייני ה'באיירן ועוד 17' שלא מפסיק להצדיק עוד כרטיס כניסה לקמפ נואו או סטמפורד ברידג'.  אולי עכשיו, אחרי שערוץ הספורט איבד את זכויות השידור של הליגה הספרדית ואת איציק זוהר, תהיה תקווה לדרי ציון.

אני יודע – לא כולם עשו לייק ל-Bundesmania, עוד יותר פחות עשו Share, חלק מהם כותבים כאן באתר.  'קולגות' קוראים להם.  אז ראשית – כדאי לעשות לייק, וגם לשתף, אני מאמין שהנושאים שמוצגים בדף הפייסבוק יכולים לגלות דבר או שניים שלא ידענו – אתם ואני.  ושנית – בכל שבוע אפרסם כאן, בבלוג שלי, את המיטב מהשבוע הקודם.  תמונות, סיפורים, אוהדים, אנקדוטות – כל דבר שאינו "תוצאות משחקי מחזור X/Y/Z".  שלישית – אפשר גם וגם.

ואם יש לכם הערות, הארות, נושאים מעניינים, סתם שאלות – לכו על זה, בחיי שיהיה מעניין.

כדורגל מגרמניה Bundesmania

*

דרים טים
ערוץ הספורט החליט שאנחנו אדיוטים, אולי נוכיח שלא?

9 Comments

רפאל 17 באוגוסט 2015

יגעת ומצאת תאמין.

מאנו 17 באוגוסט 2015

אני אהיה חוצפן קצת. אני מבין אז שאתה גר בגרמניה. סבבה. סחתיין על האומץ לעזוב. שנים אני שואל את עצמי אם לארוז ולעבור למקום שפוי יותר. אולי ספרד, אולי צרפת (פחות מתחבר לגרמניה). סתם מחשבה.
בכל מקרה, ליגה רביעית בגרמניה זה אולי נחמד אם האצטדיון הוא 5 דק' הליכה מהבית. לי בישראל זה לא מזיז כלום. ככה זה. בקושי הבונדוסליגה, שתמיד מרגישה מהונדסת מדי, עושה משהו. דורטמונד קבוצה סימפטית, באיירן דורסנית והייתה פעם מלהיבה. פעם בחודש, כמו שאמרת. לא מעבר.
השאלה היא למה שיש ליגה ספרדית, ליגה אנגלית (לחובבי הז'אנר), איטלקית, צרפתית, בונדוסליגה וכו' – למה שההדיוט מישראל ייתעניין בליגה השנייה או השלישית של גרמניה? הכדורגל הגרמני מייסודו הוא, סלח לי, קצת משמים. כצופה מהבית, שמחפש חוויה של תשוקה למשחק, טירוף ביציעים ונאמנות, אני מעדיף לחטוא פעם בשבוע במשחק או שניים מהליגה הארגנטינאית.

אני מבין אותך לחלוטין, אתה גר שם, זה המציאות שלך, אתה נהנה מזה, וכמו שאמרת, מהחוויה של לבוא למשחק עצמו. השאלה למה כל אדם אחר עשוי להתעניין בכך. כדורגל לא פחות אם לא יותר טוב יש במקומות אחרים, טירוף ביציעים ואווירה גם.
בכל מקרה, שיהיה בהצלחה (ומרענן לקרוא פה משהו מעבר לאנגלופיליה הרגילה של האתר הזה).

סתם אחד 17 באוגוסט 2015

כי בגלל השמרנות הגרמנית , נשאר בליגות פה , משהו מהטעם של פעם, כן כסף זה כמעט הכל. אבל לא הכל. כי האנשים פה חולים על כדורגל ברמות פסיכיות, וזה עוד בברלין שהיא בכלל לא עיר כדורגל. כי גרמניה היא ספר אחד ענק בלי ממש עיר מרכזית ( ברלין היא כמו מין אחות חורגת ועניה). כי יש פה מסורת רבת שנים(המבורג, מינשנגלדבך, לברקוזן ורדר ברמן מינכן). ברור שלא כל אחד יתחבר לכדורגל פה, אבל דווקא אם תנסה לצפות בו, תגלה שהוא יותר מעניין והתקפי מרוב הליגות באירופה.

עופר פרוסנר 17 באוגוסט 2015

מאנו – זו שאלה מצוינת: אני אספר לך איך זה עובד אצל הרבה אנשים שאני מכיר: יש כאלה שמה שכיף להם זה הלטייל למקום שהם עוד לא היו בו קודם – וכמו שיש כאלה שהולכים למוזיאון של העיר, ויש כאלה שהולכים לכיכר המרכזית ויש כאלה שהולכים לבית הקברות – אז הם (ואני) הולכים למגרש הכדורגל. ואתה יכול ללמוד הרבה על העיר ממגרש הכדורגל שלה – לא רק מהאולמיפיה שטדיון בברלין, גם מהאיצטדיון של אוניון. ולא רק מהאיצטדיון החדיש של דרזדן, גם מזה הישן של יינה (Jena).

חוץ מזה – יש דרך מאוד בלתי אמצעית שבה אתה מכיר אנשים באיצטדיון – בדרך כלל אנשים ידברו איתך. רוב האנשים נחמדים ושמחים שמגיע מישהו מבחוץ – הם אוהבים את הקבוצה שלהם וגאים בה – היא שלהם. הם רוצים להשוויץ. הם רוצים שתדע שבשנת כך וכך שיחק שם כך וכך.

ובלי קשר – זה לא רק ליגות נמוכות בגרמניה, זה גם ליגות נמוכות באנגליה – אלה שני המקומות שבהם אנשים חולים ממש על כדורגל, ואפשר למצוא יותר מ-10 אלף איש במשחק ליגה שלישית. זה אומר שיש מסורת – ומסורת בכדורגל בעיני זה בדרך כלל משהו טוב.

אגב – דווקא בקשר למה שערן כתב על כדורגל ישראלי אני מתחבר פחות – העונה יש יותר מ50 אלף מנויים בליגת העל, שזה נראה לי מספר שיא. אנשים חמים על כדורגל בארץ, בעיקר כי יותר כיף ללכת ולראות אותו.

מאנו 17 באוגוסט 2015

שוב, אין ספק שלחוות את המשחקים בגוף ראשון זה נחמד מאוד, ויש מצב שגם אני הייתי הולך למשחק אם היה מזדמן לי (למרות שלא יצא לי להיות בגרמניה כבר הרבה מאוד שנים). יצא לי לתפוס כמה משחקים בחו"ל, וזה נחמד מאוד, אין ספק.
ועדיין, את החוויה של הליכה לאצטדיון אין כשאתה רואה את המשחק בבית. לי אישית מאוד חשובה האווירה ביציעים, התשוקה, שימוש בשחקני בית והמשחק בשביל הקבוצה, ופחות מעניין אותי הכסף הגדול. בגלל זה הליגה האנגלית התרחקה ממני מאוד בשנים האחרונות. בגלל זה אני מתעניין בכדורגל דרום אמריקאי.
בקיצור, מזדהה עם מה שאמרתם, אבל קשה להתחבר לזה באמת אם אתה לא חווה את זה באופן אישי. וזאת בניגוד לאם אתה רואה משחק של בוקה, ריבר, סן לורנצו, ניולס, ראסינג וכו' בטלוויזיה – שם האווירה והטירוף של האוהדים והשחקנים מגיעים אליך עד הבית. ופה ההבדל מבחינתי.

ערן לוי 17 באוגוסט 2015

וזה שגעון שאנשים חמים על כדורגל בארץ ורוצים כדורגל, והוכחות על חשיבות המתקנים לכדורגל הישראלי צצות בכל עונה מחדש. ואין קשר בין עובדה זו לכך שרמת הכדורגל הישראלי נמוכה. אין לי תלונות, מעולם לא בשוויתי את רמת המשחק, רק את הסביבה. משפחה לא בוחרים, גם לא כדורגל ישראלי. הוא שם, זה מה שיש, וזה בסדר גמור.
ולא צריך להגיע לאצטדיון כדי להבין שביציעים הגרמנים אין רגע אחד של שקט, שכל הזמן מתרחש משהו, ושהכדורגל מייצג את שארית השמרנות המבורכת.

עופר ג. 17 באוגוסט 2015

ביום שאנחנו כקהל נארח במגרש שלנו כמו שאתה מתאר ונהיה גאים בקבוצה שלנו כך, כנראה שאז, רק אז, נדע שהגענו לשפיות הרצויה במקומותינו. אני מסכים עם האמירה שמגרשי הליגות הנמוכות משקפים לעיתים את תרבות המקום טוביותר מכל דבר אחר ( מניסיון, גם אצלנו זה כך ).
במאמר מוסגר, ובלתי נמנע : גם לגרמנים יש אי שפיות בעברם, כך שההתנהגות במגרש לא מבטיחה שום דבר…

wiz 17 באוגוסט 2015

ערן –
אחלה עמוד, הצטרפתי לפני כשבועיים ונהנה מכל רגע

צביקה 17 באוגוסט 2015

גם אני הצטרפתי
אנחנו בכלל בית שאוהב כדורגל גרמני שיעדיף טיול כדורגל לגרמניה על פני אצטדיוני התיירים בספרד.

Comments closed