בשעה של שמשון ובית"ר

יום ראשון, אחת וחצי בצהריים, בונדסליגה 2, רָנֽדֵווּ עם אוניון ברלין

יום א', שש בבוקר.

מי לעזאזל מתעורר מוקדם כל כך ביום ראשון? אפילו פעמוני הכנסיות לא מצלצלים לפני עשר בבוקר, מי ישמע אותם בשעה שכזו? סוף ספטמבר עכשיו, חלונות הבתים מזמן סגורים בלילות, קר מדי, שום רעש לא חודר אותם, גם לא הצינה של שש בבוקר, בטח שלא איזה גלינג גלאנג מקצה הרחוב.

השמש מתחילה לצאת ואין שום עננים, יפה בחוץ.  אתמול סיפרו במהדורת הלילה על 20 מעלות, אחלה יום בשביל סוף ספטמבר צפון-מזרח גרמני.  אבל אנחנו לא סומכים על התחזית, לא מאמינים למה שהם מראים לנו בסוף המהדורה או באפליקציה. בחורף, בין דצמבר לפברואר, סומכים עליה יותר.  מינוס שתיים, מינוס ארבע, מינוס אחת, לא ממש  משנה, יודעים שיהיה קר ולא כל כך מגניב.  גם שלשום סיפרו לנו על יום יפה, אז יצאתי מהבית בשבת בטישרט דק, ואחרי שעה חיפשתי את סניף H&M הקרוב, בטח יש להם איזה ג'אמפר במבצע, תמיד אפשר לסמוך עליהם שיצילו אותנו מהקור בעלות סבירה.

זהו, היום כבר לא נרדמים יותר, אז נתחיל אותו מוקדם.  לעדכן את Bundesmania לטובת החבר'ה בארץ שתיכף יוצאים לעבודה, להכין קפה בנספרסו ששינה לי את החיים.  להתרגש כמו פעם, בימים של הצגות כפולות בבלומפילד, שמשון ת"א באחת וחצי ומכבי ת"א בשלוש וחצי.  הילד של סוף  שנות השבעים אף פעם לא הבין איזה אינטרס יש לאנשים לקנות כרטיס למשחק אחד בלבד.  באסה להם, לאוהדי נתניה, יהוד, מכבי יפו, באר שבע, אין להם הצגות כפולות, שניים במחיר אחד,  קודם  שמשון ובית"ר, אחר כך הפועל ומכבי.

היום ייפתח המשחק בשעה של שמשון ובית"ר, באחת וחצי, וצריך לצאת מוקדם, להספיק להוריד נקניקיה או שתיים, בירה או שתיים, לפני שנכנסים לאצטדיון.  צריך גם לצלם תמונות של אוהדים ויציעים ושחקנים, כי אתמול בלילה מחקתי שלוש מאות כאלה מהסמארטפון, ועכשיו יש מקום בזכרון, לא חבל?


Fans
Gi*

לא הולך לה העונה, לאוניון ברלין.  בתום המחזור הרביעי, עם שלוש נקודות ובלי ניצחון אחד לרפואה, פיטרו את נורברט דובל, שקיבל את הקבוצה בשנה שעברה מאווה נויהאוס, שאחרי שבע שנים פרש לעשות לביתו וחזר כדי להעלות את דינמו דרזדן לליגה של אוניון.  בעונה שעברה סידר המחליף של נויהאוס לחבר'ה מקופניק מקום שביעי, העונה הספיק לרדת עד למקום למקום השלושה עשר לפני שהעלימו אותו מחייהם והביאו את סשה לבנדובסקי, שלפני ארבע שנים סיים את קורס הפרו בהצטיינות, שאימן את באייר לברקוזן, שהיה השחקן המפורסם ביותר של VfR זולדה מדורטמונד.

אף אחד לא מתרגש ביציעים של אוניון מעוד הפסד או תיקו אפס.  אליפות הם לא יביאו הביתה, גם לא מקום שלישי, בטח שלא במצבם הנוכחי.  קבוצה של שכונה, עם אוהדים שרוצים לשמור על השכונה, לא לאבד אותה לטובת הכסף הגדול.  והבונדסליגה גדולה עליהם, הם לא יעמדו בזה, אז הם נהנים בליגה השניה, אפילו לא רוצים לעלות, למה לעזוב כשטוב? אם אפשר, הם מנסים, רק בקשה אחת קטנה: לא לרדת.

*

אין שמש בשמיים, כמו שחשבתי.  לא קר בחוץ, לא כמו שחשבתי.  הג'אמפר של  H&M מתחת למעיל השחור, ושניהם מרחיבים את נקבוביות הזיעה לממדים בלתי רגילים, וחם כל כך בפנים, בין השרוולים העבים.  בטח יהיה קר באצטדיון, אני נזכר בשטויות שסיפרתי לעצמי בבוקר, כששכחתי שחמש עשרה מעלות זה כבר מזמן יום נעים.  עשר שנים בברלין, עדיין לא הפנמתי.

בפנים נעים, לא צפוף מדי.  כל המנויים ליציע המרכזי נמכרו, אז יושבים מאחורי השער.  טוב כאן, מאחורי השער, רואים יופי את המגרש, והאוהדים של גרוייטר פורת שעומדים ביציע שלשמאלנו לא מפסיקים לשיר ולתופף.  והם מתופפים בקצב, כמו החבר'ה מהתזמורות של ה-NCAA, כיף לשמוע.  הם לא שותקים גם כשה-Eisern Union של נינה האגן רועם ברמקולים, כשתשעה עשר אלף איש שרים יחד איתה את המלים:

אייזרן אוניון…כל פעם מחדש, אייזרן אוניון… עוד ועוד, תמיד קדימה… עוד ועוד, עם אייזרן אוניון…

Eisern Union

Immer wieder Eisern Union

Immer  weiter, ganz nach vorn

Immer weiter, mit Eisern Union…

EISERN

*

הם לא מפסיקים לתקוף, יושבים על השער של גרוייטר פורת.  הם מחמיצים כמו טירונים, הם מחטיאים מחמישה מטרים.  בסוף מצליח סטפן סקרציבסקי לדחוק פנימה בדקה ה-17.  עכשיו הם מוליכים, אבל הם לא מורידים את הרגל מהגז, ממשיכים ללחוץ.  והלחץ עקר, לא מוביל לשום דבר, והאנשים מסביב רוטנים אחרי עוד החמצה, והם בטח מאמינים שאפילו הם היו מצליחים לדחוק את הרגל בזמן הנכון, להבקיע את הדרדל'ה שהמקצוענים שלהם לא מסתדרים איתה.

במחצית אנחנו מתארגים על עוד בירה וסטייק בלחמניה עם הרבה חרדל, מתיישבים ליד אחד השולחנות, מביטים בטיפוסים שעוברים מולנו, שיושבים לידנו, וזה מרגיש כמו פיקניק של עשרים אלף איש – אין צעקות, אין פחד, אין התלהמות, רק אנשים שאוכלים משהו על האש, שאוהבים לצפות ביחד באהובתם על המגרש ולדבר על זה בהפסקה. ואנחנו, אוהדים נייטרליים שכמונו, נהנים מהאווירה, בטח נהנה מעוד כמה שערים.

ואז, בדרך ליציע, אנחנו שומעים שאגות שמחה.  גרוייטר פורת השוותה, אני אומר לו.  אתה בטוח, הוא שואל.  בטח שאני בטוח, ככה זה תמיד נשמע כשהמקומיים סופגים – קודם נשמעת שאגת המאות שביציע האורחים, אחר כך דממה, ואחרי כמה שניות מתעוררים הרבבות ביציעים המקומיים, לעודד את החבר'ה שהרגע קיבלו בראש.  אייזרן אוניון.

עכשיו הכל הפוך, וגרוייטר פורת יושבת על  השער של אוניון.  עוד התקפה ועוד התקפה, והם יותר מסוכנים ויותר מסודרים, ויש להם שיטת משחק, הם יודעים מה הם אמורים לעשות בארבעים הדקות שנותרו לסיום, רואים את זה על הפנים שלהם.

וזה מגיע, איך לא, והם עולים ליתרון, ושוב חוזר הריטואל מהפסקה הקודמת, והשירה שאחרי הדממה חזקה יותר, עצבנית יותר, וכל חצי החמצה מחמיצה פנים לעשרים אלף איש.  ורק אנחנו עומדים ביניהם, מדברים על החלומות שלנו, על העיר שלנו, על מכבי חיפה ומכבי ת"א.  רוצים שאוניון תנצח, אבל אם לא – אז לא.

שריקת הסיום מורידה את אוניון למקום השלושה עשר, בדיוק כמו אז, במחזור הרביעי. אז היו להם שלוש נקודות, היום יש להם שבע.  יש להם על מה להתלונן, פסלו להם שער חוקי, הכל יכול היה להראות אחרת.  לא נורא, יש זמן, עשרים ותשעה מחזורים לפניהם.  רק לפני שבוע הם הביסו בחוץ את קרלסרוהה 0:3, אי אפשר לכעוס.  חוץ מזה העולה החדשה מדואיסבורג עושה סימנים של חזרה מהירה לליגה השלישית, מינכן 1860 מזמן לא הצליחה לשכנע מישהו בסצנה שהיא מסוגלת ליותר מפלייאוף נגד ירידה.  במקרה הטוב.  עוד מעט זה ישתפר, הקבוצה תתחבר, תבין את המאמן החדש.  תמיד אפשר לסמוך על האוהדים שיתנו להם את השקט, הם אוהבים אותם ללא תנאי.  הם בנו עבורה את האצטדיון, יותר מזה?

והם ממתינים לשחקנים שלהם, שיעברו בין היציעים, והם מוחאים להם כפיים, סוערות.  הבחור עם הקסקט האדום שעומד לידי זועק לעברם Eisern Union!

נדמה לי שהשוער שמע אותו, הוא מחייך.

הגשם שהבטיחו לנו לא איכזב.  קצת באיחור, אבל הנה הוא בא.  טיפות ענקיות נספגות במעיל, בקפוצ'ון של הג'אמפר של H&M, חודרות דרכו אל הקרקפת, מקררות אותה.  בתחנת הרכבת אומר לי מישהו משהו על מישהו מאוניון. לא מכיר אותו, גם לא את ההוא מאוניון, אבל אומר לו שטוב לראות פרצופים מחייכים אחרי משחק הפסד.  הוא לוגם מבקבוק ה-Becks שבידו ולא מפסיק לחייך.  יש מספיק סיבות לדיכאון  בחיים, הוא אומר, נשמור אותו לדברים שאנחנו לא אוהבים.

*   *   *   *   *

כדורגל מגרמניה – Bundesmania

 

 

יומן האליפות של הפטס (2) - הניצחון בבפאלו
נו האדל - נקמת החנונים. סיכום שבוע 2

7 Comments

holden 21 בספטמבר 2015

לראות את התמונות ולקנא, שם אצלכם זה ממש הפנינג משפחתי , מורגש שאי מתחבאוויר ופשוט באים נטו ליום של הנאה ותו מלא, אגב, בבלומפילד בזמנו היו גם הצגות משולשות לפעמים,
שאתה יוצא מיום של 3 משחקים ברצף אתה כבר לא הכי זוכר מי הבקיע ומתי במשחק הראשון הכל מתבלבל בראש.
אתה כותב יפה ושם לב לניואנסים הכי קטנים, הכנסת אותי לתוך האצטדיון ולהרגשה של התעוררות מוקדמת בבקר יום א'.
רק הסתייגות" מה נספרסו?
שמע לי, קנה לך מקינטה של ביאלטי עדיף מאלומיניום ותהנה מקפה איכותי, ריחני ומשובח

אנונימוס 21 בספטמבר 2015

טור נהדר שעושה חשק. תודה

אורליוס 21 בספטמבר 2015

יפה ערן! תמשיך להנות ולכתוב על זה…

סער 21 בספטמבר 2015

תענוג לקרוא אותך.
עושה רושם שתמיד אתה מפספס גולים שנכבשים בתחילת המחצית השניה..

matipool 21 בספטמבר 2015

יופי . כיף לקרוא .

דיזידין 22 בספטמבר 2015

הליגה השנייה בגרמניה מעניינית אותי עוד פחות מהליגה השנייה אצלנו, אבל אין על הכתיבה שלך (ואפרופו כתיבה משובחת, איפה אברהמי?)

צביקה 23 בספטמבר 2015

איזה כיף

Comments closed