אולי הפעם?

שנה ללא נצחון, שמונה עשר הפסדים רצופים. בהתחלה זה מעצבן, אחר כך מדכא, בסוף מייאש. מתי יגיע כבר הסוף... מתי אפשר יהיה שוב לחייך... אין ברירה, איטס מאסקוט טיים!

להתעורר בעשר בבוקר, בלי שעון, זה כיף גדול.  העיניים נפקחות לאט, מתרגלות למעט האור של אמצע אוקטובר קר מהרגיל.  בלי לחץ, בלי צלצול מהסמארטפון שפעם הקדשתי לו מחשבה, שחשבתי שהוא הנעימה המושלמת להעיר אדם בנחת,  והיום אני סתם מתעצל להחליף אותו כי התרגלתי; בלי צורך לזכור אם הפעלתי את הנודניק או לא כי מי זוכר בשש וחצי בבוקר איך מפעילים אותו, ימינה או שמאלה עם האצבע.

החלזונות בקופסה שורדים לא רע, עם חסה ופטרוזיליה ועלים שהילדה קוטפת בכל יום בגינה של הבניין, שיהיה להם אוכל טרי.  הקטן אפילו יוצא מהקונכיה בכל פעם שמניחים אותו על גב כף היד, מרים את ראשו, בוחן את הסביבה לפני שיוצא למסע זחילה מהזרת אל שורש כף היד, מדגדג ומלחלח את העור, משאיר עליו סימנים של רטיבות.

עכשיו הוא איתי במטבח, אל מול הנספרסו שעושה לאחרונה בעיות.  לפעמים עובד, לפעמים שובת מפעילות שמלווה בנורות ירוקות שלא מפסיקות להבהב.  היום הוא דווקא טוב אליי, לא תוקע אותי ביום ראשון בבוקר בלי קפה.

בעוד ארבע שעות ייפתח הדרבי של ברלין, ואני רציתי להספיק לנקות את הבית, לסדר.  שבוע שלם, אבא וילדה, רק היא ואני, והיא תמיד מבטיחה שתעזור, אבל ברגע האמת היא מאבדת עניין אחרי חמש דקות.  והיא יודעת שאצלי אפשר להתפנק, ואני מנסה להיות קשוח ולא מצליח עם הנסיכה הקטנה שלי.  רק לי מותר לומר לה שהיא קטנה, ילדים גדולים לא מתפנקים.  לא ככה.

איזה קטע, גם לי אין חשק לסדר.

*

Sonnenallee 181, זו הכתובת, שם נמצא המגרש של BSV  הוּרטוּרקֶל.  עד היום היה הרחוב הזה עבורי המקום בו מוצאים את מה שחסר ליד הבית.  המון חנויות מזון של טורקים וערבים, המון דברים שלבנטינים לא מוצאים בסופרמרקטים הסטנדרטיים: טחינה, עלי גפן, מלפפונים קטנים להחמצה, גרגרי חומוס גדולים, פיתות, גבינה בולגרית, ממרח תמרים.  וגם בתי הימורים, בתי קפה צפופים של גברים עם שפם שמשחקים קלפים ומעשנים בשרשרת, מסעדות שאם מתאמצים אפשר לדמיין שהן מזרחיות.

ועברתי שם לא פעם, בדרך לקניות או לניגוב חומוס, ליד ה'יאן שפורט פלאץ' (Jahnsportplatz), המגרש הקטן בצומת הרחובות, רק חמש דקות הליכה מתחנת הרכבת.  ושמעתי קולות של כדורגל בוקעים ממנו, אבל אי אפשר היה להציץ פנימה, מישהו דאג לכסות את הגדר המחוררת בפלטות מתכת, שיסתירו לכל מי שרוצה לתפוס משחק סופשבוע בחינם כי גם ככה אין יותר מדי כסף בליגות החובבניות, אז לפחות שלא ייקחו להם את הכמה גרושים לכרטיס.

עוד שעה אהיה שם.  היום אין חומוס, רק כדורגל.

העיר זרועה עלי שלכת אדומים, כתומים, צהובים.  העצים מקלפים מעליהם את פיסות הבגדים האחרונות, עוד מעט יוותרו חלקים למשעי, ורק אז יירדמו, יעבירו את תקופת החורף במערומיהם, יזכירו לנו מה זה חורף אמיתי.  מישהו אמר בטלויזיה שישראל היא המדינה היחידה בעולם בה תקופת המעבר בין הקיץ לחורף נקראת 'קיץ'.  אצלנו מזמן לא קיץ, ככה זה עם ייקים. אוגוסט – קיץ, ספטמבר – סתיו, דצמבר – חורף, בלי חוכמות, לא אוהבים אצלנו חוכמות.  חום באוקטובר, לא בסדר.

עשר מעלות ומעונן, כבר חמישה ימים לא היתה שמש בשמיים, רק אפור ועוד אפור.  בדיוק ככה הרגיש החורף האחרון בעיר, שהיה אחד הקלים בעשור האחרון.  לבשתי גופיה, חולצה, ג'אמפר ומעיל של חורף, דאגתי שיהיה לי חם מדי, אבל תמיד קל יותר להתפשט, להישאר עם פחות, מאשר לחפש מי ייתן לך  סוודר במגרש כדורגל בשכונת נויקלן.

*

TICKET

על בריסטול נכתבו בטוש זוהר מחירי הכרטיסים: שמונה יורו למבוגר, חמישה יורו למובטל, שלושה יורו לילד.  כבר שלושה שבועות שלא התגלחתי, הפנים מלאות תערובת  שערות בצבעי לבן ושחור, מי יאמין שאני ילד.  מובטל דווקא כן, מראה אמין יותר, אז אני משאיר חמישה יורו בקופה ומקבל משהו שמזכיר העתק של כרטיס ביקור שנעשה בזירוקס.  יש מה לאכול בפנים? אני שואל, יש קיוסק, בפינה, הנה שם, ליד השולחן העגול.

המגרש מוקף בגדרות גבוהות, בצידו המזרחי ארובות תעשייתיות.  השחקנים על המגרש, מתחממים, ניגשים מדי פעם לגדר הנמוכה המפרידה בין המגרש ליציע היחיד, 2,500 צופים ביום טוב, לא שמישהו ראה אותם שם פעם.  חמש נשים, הרבה גברים.  אפשר לדעת מי גרמני, מי טורקי ומי ערבי על פי המשקה שמחזיקים ביד – הגרמנים שותים בירה, הטורקים והערבים לוגמים לאט מהתה והקפה.  ואני מזמן 'התגרמנתי', ייקה פוץ, לא מבין בדיחות ולא מתרגש מאלכוהול, אז אני מבקש מהאישה בקיוסק בירה ונקניקיה.  2,70 יורו, אפילו בשכונה לא תמצאו עסקה שכזו.

אין כאן מאבטחים שצופים בקהל לאורך תשעים דקות, יש שני חבר'ה עם אפודה זוהרת עליה כתוב "Ordnung" (סדר), שמכירים את כל השחקנים, המאמנים, הבוס הגדול שיושב על יד השולחן של הקיוסק לצד שתי נשים בשנות השבעים לחייהן שלא מפסיקות לדבר ולא מפסיקות לעשן.  הם מברכים לשלום בטורקית את החברים שנכנסים בשערי האצטדיון.  לחיצת יד, נשיקה שמאל, נשיקה ימין, יאללה, המשחק מתחיל.

ZKENOT

*

BSV הורטורקל הוקמה ביוני 1999 אחרי איחוד בין BSV הורטורק ו-BSV טורקל.  הורטורק וטורקל הפכו להורטורקל, הקבוצה החלה לרשום את שמה בדפי ההיסטוריה בקרייסליגה, אי שם למטה, בתחתית ליגות הבוגרים.  עונה אחת הספיקה להם כדי לזכות באליפות ולעלות לבצירקסליגה.  אחרי שלוש שנים גם הליגה השמינית הפכה להיות קטנה עליהם אז הם עלו ללאנדסליגה, שלוש שנים נוספות חלפו והם החליטו לבדוק שוב איך מרגישים בליגה השמינית.  ב-2008 חזרו החבר'ה לליגה השביעית ולא הביטו עוד לאחור.

את עונת 2011/12 לא ישכחו בהורטורקל, גם אם ממש ירצו.  הקבוצה הציגה יכולת גבוהה לאורך העונה, שמרה על מקומה בצמרת הגבוהה והגיעה לישורת האחרונה של העונה בידיעה שבקרוב מאוד תוכל לסגור סופית עלייה ראשונה בהיסטוריה של המועדון לליגה הבכירה של ברלין הנקראת – כמה מפתיע – ברלין ליגה.

ואז פגשה הורטורקל את טוס מכבי ברלין, והכל הסתבך.

BSV

*

הייתי במשחקים של 77 אלף איש, אבל זו לא חוכמה להרגיש הרבה כשכל תושבי לוד, רמלה או נצרת יושבים בתוך אצטדיון אחד.  הייתי גם במשחקים  עם שלוש מאות חמישים צופים ביציע, וזה תמיד מרגיש יותר.  אולי זה חוש ההערכה הדפוק שלי, שלא קולט את המרחב.  אולי בליגות הנמוכות זו ברכה, להעריך מספרים גבוהים יותר, לחשוב שיש שם חמש מאות, לא שלוש מאות וחמישים, כי חמש מאות זה כבר רועש יותר, צועק יותר, צפוף יותר, ואחרי הכל כולם אוהבים צופים, גם השחקנים החובבים.

הלוואי והיו היום שלוש מאות צופים, אפילו מאתיים היו מצליחים לרגש.  אבל ביציע הקטן עומדים מאה, אולי קצת יותר, והשקט שלהם חורך את האוויר.  אין אולטראס בהורטורקל, אין שלטים ופלקטים וחבורות של צעירים שלא מפסיקים לשיר.  אין כרוז שמקריא את ההרכבים ומעורר את הקהל שטרח והגיע בשבת קרירה למשחק תחתית בין שתי קבוצות חלשות להחריד.  השעון הגדול, שעומד ניצב מעל שירותי הגברים, מספר שהשעה ארבע ועשרים.  בעוד שעתיים ועשרים דקות הוא גם ידייק.

ארבעה צעירים שעומדים לידי מדברים בגרמנית מתובלת בערבית.  ההוא שלידי מלטף בלי הפסקה את זקנו המטופח ובוהה באייפון.  האחרים מדברים בקול, כמה מלים נשמעות מוכרות.  או שסתם נדמה לי, שתמיד כשאני שומע ערבית אני נדרך.  אפילו היום, עשר שנים אחרי, אני מסובב את הראש כשח' וע' צצות ברחוב.  מזמן יצאתי מהשכונה, יכול להיות שהשכונה לא מאמינה בהדדיות.

הרטה 06 משתלטת על המשחק, תוקפת בלי הפסקה.  ההגנה של הורטורקל לא מסתדרת עם השטחים המתים, עם הכדרורים באגפים, עם הקיצוני הימני של הרטה, שמטפח שרירי שוקיים של שחקן בונדסליגה, מנצח בכל תיקול ומרים כדורים לרחבה תוך כדי ריצה.  אפשר להבין למה הורטורקל במקום האחרון, עם שלושים שערי חובה, עם תבוסה של 9:1 במחזור הקודם.  והלוואי שאלה היו כל הצרות של הורטורקל, כי העונה היא הפסידה בכל שבעת משחקי המחזור, אבל עוד מהעונה שעברה היא סוחבת קוף ענק על הגב בדמות שמונה עשר הפסדי ליגה רצופים ושנה (!) ללא נצחון.  את המאמן פיטרו לפני שלושה שבועות, והיום יש אחד חדש, אבל לך תבנה על זה.  אין תקווה, פשוט אין תקווה.

STARTS

*

עוד לפני שריקת הפתיחה הכריז איגוד הכדורגל של ברלין כי המשחק בין BSV  הורטורקל למכבי ברלין הוא ברמת סיכון גבוהה.  כח משטרה גדול מהרגיל (למשחקי ליגה שביעית) נשלח למגרש, יותר מ-300 צופים הגיעו למשחק.

עוד לפני שריקת הפתיחה שמעו השחקנים המוסלמים של מכבי צעקות "תתביישו" לעברם,  שחקן כהה עור ספג קריאות "ניגֶר מחורבן".  במהלך המשחק עצמו לא פסקו ההתקפות.  שחקן של הורטורקל הטיח קללות ואיומים תוך כדי משחק על יריבו: "יש לי בחוץ 150 אלבנים שידקרו אותך", "אתה מסריח כמו יהודי".  מעט לפני שריקת הסיום שלף השופט כרטיס אדום לעבר שחקן הורטורקל בשל עבירה קשה.  לפני שעזב את המגרש קרא השחקן המורחק לחבריו בטורקית: "לפוצץ את מס' 6 המחורבן של מכבי".

בתוספת הזמן הבקיעה הורטורקל את שער הנצחון במשחק.  מאמן הקבוצה ודאט בייאציט חגג את הנצחון תוך הנפת אצבע משולשת לעבר ספסל מכבי וקריאות "Amina koydum yahudi" – "זִייַנוּ את היהודים".  מאוחר יותר, כשהבין את גודל הצרה אליה נקלע, הכחיש בייאציט כי אמר את הדברים והודיע כי יגיע "עד לנשיא גרמניה" כדי להוכיח את חפותו.

הורטורקל הודיעה כי תערער על כל גזר דין. "אנחנו מועדון מולטי-תרבותי, ההאשמות הללו מאירות אותנו באופן רע" אמר היו"ר אורהן אקאי, וסיפר כי במועדון משחקים בוגרים וילדים ממדינות ותרבותיות שונות: "אצלנו מתקבלים כולם בברכה.  אשמח אם בעתיד גם יהודים ימצאו את דרכם אלינו".

*

ואז הגיעה הדקה ה-28: צ'אן ארייגיט השתלט על כדור בתוך רחבת הרטה, בעט אל מתחת לבטן השוער פנימה – 0:1 להורטורקל.  השחקנים בטירוף, האוהדים מסרבים להתרגש.  כמה מחיאות כפיים מכיוונו של אבא ארייגיט, זה הכל.

כנראה שהם ידעו למה, כי שבע דקות חולפות וסבסטיאן גאזמי-נובקט שולח פנימה כדור חופשי מ-25 מטרים.  הרטה חוזרת לעניינים, מתיישבת על הווריד של המקומיים ולא יורדת ממנו עד לשריקה להפסקה.

בדרך לחדרי ההלבשה קופצים השחקנים מעל לגדר הנמוכה במקום לחתוך ימינה ולעבור דרך השער הקטן, מקצרים את הדרך.  שלישיית השופטים שומרת על פאסון ועושה את כל הדרך לשער.  מאבטח ניגש אליהם ומלווה אותם עד הכניסה לחדרם, היחיד שמביע בהם עניין.  כל השאר עומדים בתור לקיוסק, מדליקים עוד סיגריה, מדברים קצת על המשחק והרבה על דברים שאני לא מבין כשהם נאמרים בטורקית.

GADER

מישהו עם ג'קט של טניס בורוסיה ברלין עומד מאחוריי בתור.  הקבוצה שלו בצמרת עם סיכויים לא רעים לעלות לליגה הרביעית בתום העונה.  הוא בטח לא מרגל, מה יש לו לחפש כאן בתחתית, המשחק הבא של טניס בורוסיה עם אחת מהן ייערך בסוף נובמבר.  אולי הוא לא מרגל, סתם אחד שאוהב ללבוש בגדי ספורט. הנה, הוא מזמין בירה, הוא בטח לא בתפקיד.  מצד שני – גרמני, כוס בירה בטח לא תנטרל אותו.

הנה הם חוזרים, האדומים של הורטורקל והירוקים של הרטה, הפועל נגד מכבי, אבל עכשיו משהו מרגיש אחרת.  הירוקים נראים עייפים, המאמן שלהם לא מפסיק לצרוח עליהם עוד בדרך למגרש.  האדומים עולים על הדשא עם אש בעיניים, מעודדים אחד את השני בצעקות, בכאפות על הפדחת, על התחת.  האוהדים הפרטיים שלהם מתעוררים ביציע, מעודדים אותם לנצח סוף סוף, כי נקודה זה אחלה אבל חבל, אפשר יותר.

והם שואפים לתוכם את הוייב ופותחים את המחצית השניה בסערה.  עכשיו שולטים שחקני הורטורקל במשחק שלא מצליח להתפתח איכותית – מסירות רעות, חוסר מחץ, בלבול בקישור.  ומתוך כל הבילבול מצליחים האדומים לקטוע כל נסיון התקפה הרטנרי באיבו, לשלוט במרכז המגרש, להגיע לשלושה איומים על השער, ותוקפים עוד יותר אחרי ששחקן של הרטה מבצע עבירה קשה ומורחק בדקה ה-73 בכרטיס אדום – ולא מצליחים להבקיע.  הייאוש מתחיל להשאיר סימניו, החמצן כבר לא זורם לרגליים כמו קודם, הבאסה מתחילה לנטוע עצי זית, להתנחל.

*

בית הדין באיגוד הכדורגל של ברלין הטיל על הורטורקל עונש של הפחתת שלוש נקודות ליגה על פי סעיף 46 בתקנון "אפליה והתנהלות דומה" ("46.4 שחקן או צופה נוקט בכל סוג של גזענות או ביזוי (…) תוענש הקבוצה הרלוונטית – אם זוהתה – בהפחתת שלוש נקודות בפעם הראשונה ושש נקודות בפעם השניה". היתה זו הפעם הראשונה בה הופעל הסעיף בליגה השביעית, וגם הליגה הגבוהה ביותר בה הופעל עד כה, כשקודם לכן קרה הדבר במשחקי נוער ובליגות נמוכות יותר (תשיעית ומטה).  שחקן המועדון גזים יאדאוטי הורחק לחצי שנה מפעילות, המאמן ודאט בייאציט לאחד עשר חודשים.

בנוסף להפחתת הנקודות קבע בית הדין כי משחקה הקרוב של הורטורקל מול VfB פאנקוב ייערך ללא קהל.  הורטורקל, שראתה את טוס מכבי ברלין עולה לליגה השישית עוד לפני פתיחת המחזור הלפני-אחרון, ניצחה במשחק 1:3 והחזירה לקופה את הנקודות שאיבדה בבית הדין.  המועדון מנויקלן, שהבין את השלכות התנהגות אנשיו, אסר על המאמן בייאציט להתקרב לאימוני ומשחקי הקבוצה.

ב-10 ביוני 2012 פגשה הורטורקל למשחק המחזור האחרון את אל-דרסימספור שפיגרה מאחוריה בשלוש נקודות. הורטורקל היתה זקוקה לנקודה אחת כדי להעפיל לליגה השישית.  המשחק הסתיים ב-1:1, הורטוקל עלתה לליגה השישית.

Bundesmania – בית עברי לכדורגל גרמני

*

שלוש דקות בתוך תוספת הזמן לסיום המשחק.  בהורטורקל יודעים שנקודה אחת מונחת עמוק בכיס, אבל הם לא מפסיקים, שולחים כדור נוסף למעלה, לכיוון רחבת הרטה.  החלוץ קוטה לופז מקבל את הכדור על קו ה-16 ודוהר לכיוון השער.  שוער הרטה שארפדין שאריף מזנק לעבר הכדור, לופז חותך שמאלה וחולף על פניו.  עכשיו הוא לבד מול השער, רק לדחוק ולגלגל…

WIN

המאמן החדש מוראט דמירקול איבד מזמן את הקול, הוא לא מסוגל עוד לדבר.  "אין התחלה טובה יותר מזו", הוא אומר בשארית כוחותיו.  כשקוטה לופז הבקיע את השער חש המאמן כאילו הוא עצמו על המגרש: "כל השבוע ניסיתי להחדיר אמונה בצעירים, מכיוון שמי שמפסיד שבעה משחקים רצופים מרגיש עמוק באדמה".

וזה עבד, ועוד איך עבד: היו"ר סֶלאמי אֶרְבַּיי הודיע כי דמירקול – שגדל במחלקת הנוער של הורטורקל ושיחק בשורות הבוגרים – יישאר בתפקיד המאמן אחרי שעשה את הבלתי יאומן והשיג נצחון הקבוצה, בפעם הראשונה מזה שנה.

אני עומד ביציע, ליד אחותו וגיסו של קוטה לופז.  הוא מתקרב אליהם, ואחותו מעבירה אליו את האחיינית הקטנה, והיא מנשקת את הלחי המיוזעת שלו, והוא מחבק אותה ועושה פוזות למצלמה, ואחר כך הוא רץ לחדר ההלבשה, והקולות השמחים משם לא משאירים ספק – היום כולם מרוצים.

KOTE

וקוטה לא יודע שגם אני שם, ביציע, הקמע של הקבוצות הנואשות, שגם לפני שבועיים היה שם, ביציע, כדי שויקטוריה ברלין תשיג את נצחונה הראשון העונה.  והפעם היתה זו משימה קשה בהרבה – שנה!! – אבל מי יכול על הקמע.ואף אחד לא יודע, ואף אחד לא יידע.  אולי עדיף ככה, מלאכת קמעות נעשית בצנעה.

ויש שיאמרו כי אחרי מה שעשו לחבר'ה ממכבי לא מגיע להם לנצח.  ואולי זה נכון, אבל אני הייתי שם, כל דקה, ולא יעזור כלום – הגיע להם לנצח.  חבר'ה צעירים – הרוב טורקים, וגם אחד מגינאה המשוונית, ועוד אחד מיוון, שהיו בדיכאון ורצו סופסוף להתחיל שבוע עם חיוך.

*

בדרך החוצה מצלצל הטלפון, אמא מחפשת אותי.  אני מודיע לה שהכל בסדר ומספר לה על האירוע המכונן בו הייתי.  היא לא מתרגשת, מה לה ולכדורגל, ועוד ליגה חמישית, את מי זה בכלל מעניין.  ועוד איך מעניין, אני אומר לעצמי, הסיפורים נמצאים בכל מקום – בבונדסליגה, בליגה השלישית, בליגה החמישית, ממתינים בשקט, עוד רגע ייקטפו.

מישהו עם שפם גדול וכוס תה ביד מביט באצבע המורה השמאלית שלי שמסיימת את השיחה.  "עברית, נכון?"

Da haben Sie recht, אני עונה, אתה צודק.

ידעתי, הוא מחייך.

ממשיכים להתקדם בתהליך
אשדוד עולה - יוחאי שטנצלר

9 Comments

גאזה 21 באוקטובר 2015

נהדר, ערן. כמו תמיד :)

7even 21 באוקטובר 2015

מעולה!

matipool 21 באוקטובר 2015

טוב אתה !

רן הנרגן 21 באוקטובר 2015

יופי

אורדוניה 21 באוקטובר 2015

נהדר :)

ערן לוי 21 באוקטובר 2015

תודה רבה ☺

מוטי בננה 22 באוקטובר 2015

מרתק, תודה!

אלכס דוקורסקי 22 באוקטובר 2015

מעולה, תודה רבה

ק. 22 באוקטובר 2015

תענוג.
חזק הקטע עם הכרטיס מובטל

Comments closed