עם ביסלי ביציע

שמש בברלין בסוף השבוע, וזו סיבה מספיק טובה לצאת מהבית, להיות שם, בדרבי של הליגה הרביעית

מישהו שאני מכיר, שלפני חודש עזב את ברלין וחזר לארץ, פרסם פוסט בפייסבוק: השמש זורחת…אני אוהב את תל אביב.  ביג דיל, הקלדתי תגובה זועמת, אצלנו כבר יומיים זורחת השמש.  חוץ מזה, ניחמתי את עצמי, עכשיו סוף פברואר, ומה שלא יהיה – סוף החורף קרוב יותר מתחילתו, ואצלנו זה לא באמת חורף לפני שזה יורד מתחת לאפס מעלות.  ככה זה פה אצלנו, לומדים לאהוב את הדברים הקטנים שמרחיקים את המחשבות הקרות – האור שנעלם מאוחר יותר אחרי 22 בדצמבר, הכדורגל שחוזר לחיים בינואר, העלים שעורכים הופעת בכורה צנועה בסוף פברואר.

בפעם הקודמת שלנו יחד במגרש נמדדו עשר מעלות שהרגישו כמו ארבע.  היא לא רצתה להישאר, אמרה שקר לה, ורגע לפני שעזבנו מצאנו כדור ושני שערים מאחורי היציע, ורק אז הסכימה להישאר.  ועכשיו, כשאנו שוב יחד, חשבתי לנסות ולשכנע את הילדה שאוהבת להיות בבית לצאת מהבית, ללכת עם האבא המשוגע שלה לכדורגל של ליגות נמוכות.  הרטה תהיה שם, אני מספר לה ומנופף בצעיף הכחול-לבן של הקבוצה שקטפתי מהקולב לצורך משימת השכנוע.  יהיו שם אנשים כמו באולימפיה שטדיון, היא שואלת.  לא, הרבה פחות, חמש מאות, אולי שש מאות.  אז זה בסדר, נלך, וגם ננשום אוויר צח.

אוויר צח… ילדה בכיתה ב', למות ממנה.

*

הרכבת מתעכבת, ואני גרמני יותר מכל הגרמנים, מתכנן כל דקה בלו"ז כדי להגיע בזמן.  ותמיד מחכה לאחרים שיגיעו, גרמנים בת.ז וישראלים באופי.  הכל יחסי.  פעם, בדהב, שאלתי את המלצר אחרי שעתיים למה הבטיח שהדג בגריל יגיע בתוך עשרים דקות לשולחן.  עשרים דקות מצריות, הוא צחק.

אף פעם לא הייתי בפוסט שטדיון, מעולם לא ביקרתי במשחק של Berliner Athletik Klub (שמעתה ואילך תכונה כאן BAK.  אם זה טוב לאוהדים שלה זה בטח טוב לכם ולי).  אפילו לא ידעתי שאיפשהו מאחורי תחנת הרכבת המרכזית של ברלין וטרמינל האוטובוסים והחשמליות, חיים אנשים בשכונת מואביט.

הטרנד החדש של ישראלים בעיר הוא מגורים במואביט, הכי מזרח שמערב העיר מסוגל להציע.  יש המספרים ששם השכונה נובע מההוגנוטים, פליטים פרוטסטנטים מצרפת שקראו למקום משכנם החדש על שם מואב, המקום בו המתינו בני ישראל לפני שהורשו להיכנס לארץ כנען.  אחרים מספרים ש'מואביט' זה בכלל על שם ה-Moorjebiet, שבדיאלקט ברלינאי פרושו 'אזור הביצה', אבל המעצמה השמינית בעולם לא תתייחס לאופציה השניה ברצינות.

בדקתי בבית איך להגיע לשם, שמאלה וימינה וקילומטר הליכה, אבל האוהד של הרטה, עם עשרה צעיפים על הצוואר והזרועות שנסע איתנו ברכבת, בחר בכיוון אחר, אז גם אנחנו, עד שהבנו שהוא בסך הכל רצה להוריד שווארמה טורקית לפני המשחק ושבנו למסלול המקורי.  הגוגל מאפס סיפר לנו שנגיע לשם ב-13:24, שש דקות לפני שריקת הפתיחה, קצת לחוץ אבל בסדר.  הגוגל מאפס לא טרח ליידע אותנו שיש שם קופה אחת בלבד, קופאי צעיר אחד שלא סגור על הג'וב החדש בשורות המועדון ותור ארוך.

בסוף הגענו לקופה, אחר כך לבדיקה הבטחונית.  המאבטח, איש גדול ממדים עם זקן וקרחת מאיימים וחיוך של ילד, גילה את הבקבוק המלא שבתוך התיק ו'החליק', אמר לה שאם גם היא רוצה לעבור בדיקה בטחונית היא צריכה לגשת לאשת הבטחון בצד השני.  היא ניגשה אליה, ואשת הביטחון חיבקה אותה בחיבה ואישרה: נקיה.  אפשר להיכנס.

20160228_153544_resized

*

חמש דקות בתוך המשחק ואנחנו באצטדיון.  היציע היחיד שפתוח מקבל את פנינו עם שש מאות ושלושה אוהדים.  שלטי BAK מתנוססים על הגדר, על הקירות, מעל המושבים.  עוד שתי דקות ואנחנו מוצאים מקום טוב, ימינה ממרכז המגרש.  עוד דקה עוברת ושער ראשון במשחק, 0:1 ל-BAK.  ובעוד אני תוהה אם הגיע הזמן לשלוף מהתיק את צעיפי הרטה שהבאנו היא אומרת שאולי כדאי להיות לטובת BAK.  ואני, מה אכפת לי, רק שתהיה מאושרת, וזה בדיוק מה שאנחנו עושים מול הטלויזיה, כי לאף אחד מאיתנו לא אכפת באמת מי תנצח – אאוגסבורג או האנובר 96, דינמו דרזדן או רוט-וייס ארפורט, הפועל ת"א או הפועל עכו.  רק מכבי ת"א והרטה ברלין, חוץ מזה כלום, וזו לא באמת הרטה שנמצאת בפיגור, זו קבוצת המילואים שלה, אז הצעיפים לא יראו אור יום, זה בסדר.

בויקיפדיה כתבו שהאצטדיון יכול להכיל עד עשרת אלפים צופים, ואני מביט סביב ורואה יציע אחד גדול ויציעים קטנים, עם חמש או שש שורות, וכלום מאחורי השערים.  עשרת אלפים בלחץ, אולי.  והמגרש מוקף ביער, ואי אפשר לראות דבר דרך העצים העבותים והאפורים, העירומים מעלים, וכבר מתחשק לי להגיע לכאן באפריל, כשהענפים מכוסים בירוק, כשג'ונגל בלב עיר עוטף אצטדיון של כדורגל.

20160228_133944_resized

יכול להיות שזו הבעיה הגדולה ביותר באצטדיון האולימפי – הנוף.  לא מסלול האתלטיקה על שמונת מסלוליו, לא המרחק בין היציע למגרש, גם לא איבוד התחושה האנושית באחד מאצטדיוני הענק המדכאים לצפיה בגרמניה – זה הנוף.  בטון על גבי בטון, ימין ושמאל, רק בטון ובטון.  יש מראות יפים יותר בברלין – ה'אלטה פורסטריי' של אוניון, אצטדיון פרידריך-אברט של ויקטוריה, אצטדיון האנס-צושקה של SV ליכטנברג, כשאפילו אצטדיון מומסן של טניס בורוסיה וה'יאן שפורטפארק' של דינמו, על מסלולי האתלטיקה המיותרים שלהם, עושים טוב יותר בלב.  ועכשיו גם ה'פוסט שטדיון' של BAK  עושה את דרכו לצד הנכון של 'שיק או שוק'.

ואין כמו המימד האנושי בליגות הנמוכות, החיבור הבלתי אמצעית לשחקנים.  ולא חייבים להעריץ אותם, אפילו לא צריך להכיר אותם כדי להעריך את הקירבה הפיזית לאלה שרצו ארבעים וחמש דקות על הדשא, שעכשיו נכנסים לחדר ההלבשה במסלול שעובר דרך היציע, מוקפים בעשרות אוהדים שלא מציקים להם, רק מבקשים לעודד אותם. לא מראה שכיח במשחקים של דינמו ברלין, עם אוהדים תובעניים הרבה יותר, אבל דינמו ברלין יש רק אחת בליגות הנמוכות.

Bundesmania – כדורגל מגרמניה

*

קיוסק אחד מוכר משקאות, צריף קטן אחד בקצה היציע מציע קופטה, קציצות בשר מתובלות ומבוצלות בפיסת לחם טורקי שמנה.  אפשר גם עם איירן, משקה יוגורט מלוח.  פעם אחת שתיתי איירן באיסטנבול, פעם אחת בסופרמרקט טורקי, הספיק לי לכל החיים.  הגריל מריח טוב, ואני כל כך רעב, ואפילו היא לא מהססת לפני שהיא נוטלת קציצה אחת מהצלחת, אומרת לי שזה דווקא טעים, עושה את האבא הפולני שלה מאושר עד הגג.

קר לה, לילדה.  קר לי, היא אומרת.  ואני, שזכרתי את אירועי המשחק הקודם, ארזתי מבעוד מועד את השמיכה האהובה עליה, זו עם הכוכבים, שמחממת בתוך שניות את הגוף.  והיא, ילדה טובה של אבא, דורשת שגם אני אתכסה בה.  ואנחנו יושבים ביציע, רגליים מכוסות בשמיכה עם כוכבים.  עדיין קר לי, אבא, היא לוחשת.  היא קמה על רגליה, אני עוטף את גופה הקטן בשמיכה, שלוש פעמים.  עכשיו חם לה, היא נהנית, וגם קצת כועסת: תפסיק לשחק עם הטלפון כל הזמן, באת לראות משחק או לשחק בטלפון.

אני פותח את התיק, שולף את הביסליבצל שסבתא שלה הביאה בביקור הקודם.  היא לא אוהבת חטיפים מקומיים, רק ביסלי ותפוצ'יפס, אפשר להבין.  נולדה בברלין, חיה בברלין, לא נוגעת בחטיף שאינו ביסלי או תפוצ'יפס.  בדרך לביסלי אני מוציא את הצעיף מהתיק, היא לוקחת אותי ממני ועוטפת את עצמה.  אנחנו עם הרטה, אפילו שהם מפסידים.  אני מביט בה בגאווה של אוהד, הבת שלי לא צריכה נצחונות כדי לאהוד, כמו אוהדת אמיתית.

*

המחצית השניה נפתחת בדיוק כמו הראשונה, עם לחץ של BAK  על השער של הרטה, עם מצב ועוד מצב, וזה נמשך עד הדקה ה-65, עד שהכל מתהפך בשלוש מאות ששים מעלות של שלמה שרף.  הרטה מתחילה ללחוץ, מחלצת כדורים במרכז המגרש, תוקפת דרך האגפים, ואין הגנה ב-BAK, אין הגנה.  האוהדים שעומדים לידנו כועסים, אחד מהם מצליח בתנועות עצבניות להעיף את כוס הבירה שלו למטה, אל היציע התחתון, ועכשיו הוא כועס עוד יותר על הבירה שהלכה לעזאזל.  ועוד שלוש דקות חולפות, ומוטי חביב – אם היה כאן – היה אומר "הלחץ נשא פרי: דקה 68, פאביו מיררררבאך מבקיע, אחחחחת אחת בפוסט שטדיון".

ועוד ארבע דקות של לחץ הרטאנרי חולפות, ושוב זה פאביו מירבאך שמשתלט על כדור תועה ברחבת BAK ומעלה את הרטה ליתרון.  עכשיו אני שמח עוד יותר, מרשה לעצמי לצעוק "יש!!" ביציע – קצת עבור שער היתרון של הרטה, הרבה עבורה, שהתעטפה בצעיף כשהקבוצה היתה בפיגור, ועכשיו זוכה לתמורה האולטימטיבית לנאמנותה, וכנראה שתזכור זאת לעד, ותהיה הרבה יותר הרטה ממני.

עכשיו הכל קורה בחלק המגרש של הרטה, BAK מנסים ומנסים, עוד כדור שורק ליד הקורה, עוד אחד פוגע בה, עוד נגיחה – החוצה.  קרן אחרי קרן, בעיטה ועוד בעיטה, אבל כולם יודעים – על הדשא וביציע – שהיום זה לא יקרה, שהדרבי הזה הוא של הרטה.  וככה זה מסתיים, עם שקט ביציעים, עם שמחה של צעירי הרטה.  בכל זאת, כמעט כולם ילדים שם, בקבוצה השניה של המועדון.20160228_152448_resized

שמונה אוהדים בכחול-לבן קופצים ושרים, מנופפים בשני דגלי ענק שהביאו עימם.  מוזרים למראה, קולניים. הם ניגשים לשוער של הרטה שעסוק בשיחה ערה עם אשה מבוגרת שמחבקת ומנשקת אותו, בטח אמא.  הרבה משפחות ביציע, וכולם יורדים למטה, לכיוון הכניסה לחדרי ההלבשה.  השחקנים משתי הקבוצות לא ממהרים להיכנס, נכנסים ליציע, לפגוש את בני משפחתם, את חבריהם, לדבר קצת לפני שנכנסים למקלחת.

בדרך החוצה עוצרים בדוכן המרצ'נדייז.  נער עגלגל עומד שם, מחייך אלינו, רואה את הצעיפים הכחולים שלנו אבל לא נרתע, מבקש מאיתנו להמתין שם לרגע, שב אלינו עם שתי מדבקות גדולות ושני פאצ'ים לגיהוץ עם סמל המועדון.  הוא לא באמת מאמין שנשנה את מושא אהדתנו, הוא לבטח משיג את הסימפטיה שלנו, שלה, שתוכל להדביק על הארון את המדבקה, בין אלו של ויקטוריה ברלין וכמי לייפציג.

20160228_153741_resized

*

רק עכשיו, כשאנחנו לא ממהרים לשריקת הפתיחה, כשכל היום לפנינו, אני מבחין בחמישה מגרשי כדורגל שמקיפים את האצטדיון.  כולם פעילים, בכולם משחקים, באחד מהם ספרתי לפחות שבעים צופים שנשענים על הברזלים הבנויים על קווי האורך של המגרש וצופים במשחק הליגה השביעית בין פ.צ אוניון 06 המקומית לבין FSV  ברולינה שטראלאו האורחת.  המשחק נפתח ב-14:00, חצי שעה לאחר שריקת הפתיחה בפוסט שטדיון, סביר להניח שלא מעט מהצופים המשיכו את עונג יום א' שלהם ועשו את המעבר המהיר מהאצטדיון למגרש הסינטטי.

היא נהנתה, רוצה לעשות זאת שוב, אבל משחק של פ.צ אוניון 06 זה יותר מדי בשבילה, ובין המגרשים הסינטטיים עומד לו פארק שעשועים אתגרי, עם טרמפולינות ונדנדות, עם ארגז חול ע נ ק ומתקני כושר ציבוריים, והיא רצה ממתקן למתקן, מטפסת וקופצת, ואני איתה, כי זה מה שהיא רוצה.  ככה זה בחיים, בטח לילדה שישבה ביציע עטופה בשמיכה, שאט אט מסתגלת לשגעון של אבא שלה.

20160228_154422_resized

חמישה מגרשי כדורגל, וקבוצה אחת שלא מוצאת מקום פנוי מתאמנת על רחבת הדשא הסמוכה.  שני שוערים בועטים כדורים האחד לשני מעל ארגז החול, מזנקים והודפים, מזנקים וקולטים.  והנה, סוף סוף התפנה המגרש שלהם, והם נוטשים בשמחה את גינת השעשועים, רצים למגרש, בועטים לשער.  גם לדשא סינטטי יש ריח של דשא אמיתי, הכל בראש.

ילדים לא צריכים לראות לידם את רוברט לבנדובסקי, מרקו רויס או סמואל אטו כדי להתרגש, גם בחור עם משקל עודף בשלהי שנות השלושים של חייו הלבוש בבגדי קבוצה, בנעלי כדורגל, במגני עצם ובגרביים ארוכים יעשה את העבודה.  ניתן להניח שכל אוהד כדורגל אוהב לשחק כדורגל, והכי קרוב שרובנו יכול היה להגיע אליו זה איפשהו סביב החבר'ה האלה, שרוצים לנצח בכל סופשבוע אבל לא שוכחים להתייצב לעבודה ביום שני כי אין ברירה, בדיוק כמו כולם, והם אלה שהופכים את הייאוש שלנו להרבה יותר נוח.

*

בונדסמאניה 2.0 – סיורי כדורגל בברלין

 

 

ההפסד לעכו
האם אנו חושפים את ההבדל בין יזם לבין בעלים של חברות ענק - אורי אלון

15 Comments

אלעד כץ 1 במרץ 2016

כרגיל, יפהפה.

אריאל גרייזס 1 במרץ 2016

אדיר

7even 1 במרץ 2016

ערן – עוד 3 חודשים לערך אני בברלין.
יש המלצות לאן לנסוע מחוץ לעיר (למעט פסטדאם וואנזה) בהנחה ויהיה לי רכב?

לגבי הפוסט – לא הבנתי רק דבר אחד…הכדור עף ליער – מי מביא?

επτά 1 במרץ 2016

מעולה.

ואל תסמוך על וויקיפדיה. זה עשרת אלפים עצים שהאיצטדיון מכיל, לא צופים.

משיח 1 במרץ 2016

יפה יפה יפה

49ers 1 במרץ 2016

נהדר, כייף לקרוא.

אסף THE KOP 1 במרץ 2016

נהדר.
תגיד, איתי אנגל לא "השאיל" ממך במקרה את האייטם על השחקן הגרמני-כורדי ההוא שמשחק בטורקיה, מבלי לתת את הקרדיט הראוי ?

ערן לוי 1 במרץ 2016

לא יודע, יש לך לינק?

אריאל גרייזס 1 במרץ 2016

דיבר עליו באולפן מחצית בליגת האלופות. הוא די מעורה בסיפור של הכורדים אז יש מצב שהוא עלה על זה בעצמו

פאקו 1 במרץ 2016

נהדר פשוט. מתמוגג מהפוסטים שלך.

הגריזלי 2 במרץ 2016

פוסט אדיר
נותן תקווה לאבא ל-3 בנות. תודה

גאזה 2 במרץ 2016

נפלא כתמיד ערן

צבי 3 במרץ 2016

אתם כבר חולמים על ליגת האלופות לעונה הבאה

פרלה 3 במרץ 2016

יכולת סיפורית מקסימה. ישר כח

פרופ 3 במרץ 2016

הנאה צרופה לקרוא אני מרגישה שם

Comments closed