הרבה צופים (אבל זה לא מספיק)

אלמוג כהן הגיע לאצטדיון האולימפי, למשחק מול הרטה. ואין ביקוש גדול מדי למשחק מול אינגולשטדט - אז ערן לוי נסע לשם, להעלות את ממוצע הצופים

רק בבוקר, שלוש שעות לפני שריקת הפתיחה ושעה לפני שיצאתי מהבית בדרך לאצטדיון האולימפי, רכשתי את כרטיס הכניסה.  משחק נגד פ.צ אינגולשטדט בברלין לא מסוגל למשוך יותר מדי קהל, אפילו לא אם המארחת היא פ.צ אוניון.  וכשמדובר במשחקים של הרטה שאינם נגד באיירן, דורטמונד או אוניון אפשר להירגע ולדחות את קניית הכרטיסים לרגע האחרון, בלי לחץ.

יום יפה בחוץ, עשר מעלות ושמש, בלי אף ענן, לא עניין של מה בכך בברלין של אמצע מרץ.  בימים שכאלה יוצאים האנשים לרחובות, ממלאים את בתי הקפה, את הפארקים, את הגינות הציבוריות, עוסקים בכל פעילות שניתן לעשות בחוץ, יודעים שאין יותר מדי ימים כאלה בזמן הקרוב, גם אם האביב הגיע אמש (19.3) באופן רשמי לעיר.

והרטה ברלין בפורמה, והיא צועדת בבטחה במקום השלישי, מפגינה יכולת גבוהה, לא מפסידה בבית מזה תשעה משחקים, פותחת פער מהמקום הרביעי, וליגת האלופות קרובה מתמיד, חתיכת מטרה לפנינו – וזה עדיין לא מצליח לגרום לברלינאים לוותר על בתי הקפה והפארקים ולהגיע לאצטדיון האולימפי.

ב-16 במרץ חגג פאל דרדאי את יום הולדתו ה-40.  ומה ביקש מאמן הרטה ליום ההולדת? "אני מייחל ל-40 אלף צופים מול אינגולשטדט".  בחור ריאלי, דרדאי, מכיר את העיר, יודע שהישגים הם הדבר האחרון שמרגש את האוהדים בה, ששומרים העונה על ממוצע נמוך של 46,016 צופים למשחק .  אפילו בעונה שעברה, עונת השיבה לבונדסליגה, שהיתה די רעה והסתיימה במקום ה-15 ובהינצלות מירידה במחזור האחרון, רשמו החבר'ה מספירם גבוהים יותר – 47,234.

ובעיר של שלושה וחצי מיליון תושבים זה אומר שבערך 1.3% מתושביה מגיעים למשחקים.  ואין להרטה תחרות סביבה ברדיוס של 190 קילומטרים, אין אף קבוצת בונדסליגה בטווח.  ולמשחקים של המבורג מגיעים 3% מתושבי העיר, במינכן סופרים 5.2%, כמו גם 13.8% מתושבי דורטמונד ו-23.6% מתושבי גלזנקירשן (שאלקה 04), עם תחרות מקצועית גדולה הרבה יותר על שטח קטן הרבה יותר.

*

BBB

אבל עכשיו בשבת של משחק עסקינן, וכבר ברכבת יודעים שהיום לא יהיה לחץ על הכניסות, שאפשר להיכנס גם חמש דקות לפני השריקה.  בתום המשחק יבשר הלוח האלקטרוני על 40,385 צופים שהגיעו למשחק, יותר ממה שחשבנו ביציע, קרוב מאוד לממוצע של הרטה מול קבוצות בסגנון אינגולשטדט – חסרות מסורת, קטנות, עולות חדשות.

קבוצה משעממת, אינגולשטדט.  כבשה עד המחזור ה-27 מעט מאוד – 22 שערים, בדיוק כמו האנובר החלשה והאחרונה.  בצד השני היא לא סופגת יותר מדי, עם 29 שערי חובה, רביעית בספיגה רק לשלישייה המובילה של הליגה.  קבוצת אמצע טבלה טיפוסית ודי כסחנית. יש בגרמנית כינוי למשחק מול קבוצה שכזו: Zähe Partie – משחק דביק, קשוח, קשה, בלי יותר מדי שערים.  במקרה הטוב.

ומשריקת הפתיחה היא לוחצת גבוה, עושה פרסינג אגרסיבי על מרכז השדה, משבשת את היכולות של המארחת.  וכך זה נראה לאורך המחצית, עם הזדמנות אחת ליד כל שער, עם שליטה עקרה של הרטה בכדור ועם אפס אפס חלש.

אחר כך הגיעה המחצית השניה, טובה הרבה יותר.  כבר בדקה הראשונה החמיצו האורחים הזדמנות – ומשם עברה השליטה להרטה שהעלתה את הקצב, שלחה יותר משחקניה לחלק המגרש של אינגולשטדט, לחצה דרך האגפים, משכה לשם עוד ועוד שחקנים וריווחה את מרכז רחבת היריב לחלוציה ולהראגוצ'י ביום מצוין שהבקיע את השער הראשון בדקה ה-54 ובישל את השני של סלומון קאלו בדקה ה-69.

ואז נכנס אלמוג כהן למשחק.

Bundesmania כדורגל מגרמניה

תמיד אני נהנה להקשיב לפסאודו-פרשנים של ישראל, מלהגים על הקריירה של אלמוג כהן.  הוא לא משחק מספיק, מה הוא עושה באינגולשטדט, לא בונים עליו, מה לו בכלל ולבוואריה, בגלל משכורת לא נשארים בקבוצה קטנה בבונדסליגה.

אלמוג כהן, בניגוד לכל העולם ואשתו, יודע בדיוק את מקומו.  יש שחקנים נהדרים בכל אחת משלוש הליגות הראשונות של גרמניה, ומה לעשות, לא כולם יכולים להיות כוכבים, אחרת זה היה נראה כמו משחק בשכונה ביום שישי בצהריים.  אלמוג כהן הוא שחקן משלים.  הוא נמצא שם, על הספסל או בהרכב, כדי לתרום את חלקו לקבוצה ולמשחק.  ולא משנה אם זה לתשעים דקות או לעשרים דקות, העיקר שהוא שם, יודע את חלקו, ממלא  אחר ההוראות.  אלמוג כהן מודע למעשיו בגרמניה, כמוהו יש מאות שחקנים שמעדיפים לשחק ולהיות חלק מאחת הליגות הטובות בעולם מאשר לשחקן (שאולי יהיה) מרכזי שיספק את אנשי הפרובינציה.

ואולי אם הם היו טורחים להציץ בשחקן של אינגולשטדט שנכנס בדקה ה-70 למשחק, הם היו מבינים על מה מדברים כאן בבונדסליגה.  יחד עם הכניסה של אלמוג כהן שונתה שיטת המשחק של האורחים.  הכניסה של אלמוג חיזקה את מרכז השדה, והוא עצמו לא הפסיק לדחוף קדימה כל העת, לצייר קו הגנה חדש, קדמי, על המגרש.  והוא לא הפסיק לצעוק, לדחוף, לסמן לחברים איפה לעמוד, לקפוץ כמו ילד בתנועות נמניות של "חבל, הייתי לבד" ולעודד כל שחקן באופן אישי אחרי כל מסירה לא מדויקת.

בחמש הדקות הראשונות שלו על המגרש הוא היה מעורב במצב מסוכן ליד השער של הרטה, הוא פתח רגליים כדי לתת לכדור לעבור בדרך לשום מקום – והוא בישל את השער המצמק של הינטרזר ושל אינגולשטדט.

זה לא אלמוג כהן שעשה את ההבדל, זו השיטה של המאמן ראלף האזנהוטל, ואלמוג כהן רוצה להיות חלק מהשיטה, האדם הנכון במקום הנכון שמהווה חלק מכוח קבוצתי בלחץ המתחדש של אינגולשטדט כדי לנסות ולהשוות את התוצאה.  ולמרות לחץ בלתי פוסק ברבע השעה האחרונה זה לא הצליח להם, אבל זה כבר קשור ליכולת ההבקעה העלובה של האורחת.

הדרך הביתה אחרי הנצחון של הרטה היתה פשוטה, בלי לזוז באיטיות בפקקים אנושיים ביציאה מהאצטדיון, בלי לעמוד בתור ארוך לדוכן הבירה, בלי להידחס לקרונות הרכבת.  ארבעים אלף צופים, שום דבר במונחים של האצטדיון האולימפי.  הוא יכול לפנות שבעים ושישה אלף איש בקלות, קטן עליו ארבעים אלף.

*

DDD

וביום א' האחרון נערך משחק צמרת בליגה הבכירה של ברלין (והשישית בגרמניה) בין טסמניה ברלין השניה לבין מוליכת הטבלה VSG אלטגליניקה.  וזה היה, פחות או יותר, משחק ההזדמנות האחרונה של טסמניה, כי עם פער של עשר נקודות מהמקום הראשון קשה לפנטז על עלייה לאוברליגה, ונצחון היה מצמצם את הפער לשבע ומייצר מעט תקווה למועדון שפעם, מזמן, זכה לשחק בבונדסליגה.  אבל לאלטגליניקה היו תוכניות אחרות, והם גם נראו טוב יותר מטסמניה, לא הרבה אבל בהחלט מספיק לאי-הפסד, אז הם ניצחו (0:2), הגדילו  את הפער לשלוש עשרה נקודות ויספרו לנכדים שלהם איך פעם, בסוף אביב של 2016, הם עלו לליגה החמישית.

לפעמים אני לא בטוח מה אני אוהב יותר: ליגות בכירות או ליגות נמוכות.  חשבתי על זה בדרך למפגש בין טסמניה לאלטגליניקה.  אתמול, אחרי המשחק של הרטה, שמחתי מעצם המחשבה על המשחק של טסמניה: בלי עשרות אלפים בכל  מקום, עם יציעים קטנים במרחק של חצי מטר מקו החוץ, הושט היד וגע בו, בדשא, עם אווירה חמה וקרובה, הכי קרובה שאפשר לשורש העניין.

אבל אז, כשיושבים או עומדים באצטדיון של קבוצה בליגה החמישית או השישית זוכרים למה אנחנו כל כך אוהבים כדורגל.  אני לא יודע איך זה היום, אבל אני שיחקתי כדורגל הרבה לפני שהפכתי לאוהד של כדורגל.  ואחרי משחק שכזה אני תמיד נזכר ביסודות, ומאמין שעם הזכרון הטרי ממשחק של כל קבוצה ברלינאית שאינה הרטה או אוניון אוכל לשחזר את ההרגשה גם אם אהיה מוקף בעשרות אלפים באצטדיון ממוסחר עם בירה במחיר מופקע ועם שחקנים שמרוויחים בעונה אחת כמו שלא ארוויח בכל חיי.

ואם כבר מדברים על כסף, קצת מספרים:

הוצאות למשחק של הרטה (בונדסליגה):

כרטיס כניסה – 19.5 יורו (18 לכרטיס, 1.5 להדפסה.  מקומם לשלם עבור הרשות להדפיס את הכרטיס בבית, אבל עכשיו אני רק בעניין הנתונים)

נסיעות – כלולות במחיר הכרטיס

בירה – 2.5 יורו

סה"כ – 22 יורו

הוצאות למשחק של טסמניה (ליגת ברלין):

כרטיס כניסה –  7 יורו

נסיעות – 4.5 יורו

בירה – 2.5 יורו

סה"כ – 14 יורו.

סתם, שתדעו.  כך נראה כדורגל להמונים.

בונדסמאניה 2.0 – סיורי כדורגל בברלין

 

ניצחון החוץ בדרבי
וולקאם נייט טייק 2

20 Comments

נולי 21 במרץ 2016

מקום שלישי בבונדסליגה זה לא רע בכלל…
אם תמשיכו ככה, בשנה הבאה תוכלו לארח את הגדולות של אירופה ואם הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר – גם את מכבי :)

גילעד 21 במרץ 2016

אני חייב לציין שדי מקומם לשלם 7 אירו למשחק בליגה כזו. לזה בישראל לא היו נותנים לעבור.

איפה ישבת במחיר הזה? ואיך עובד העניין עם הכרטיס והנסיעןת?

אריאל גרייזס 21 במרץ 2016

זה באמת מעניין שההפרש במחיר בין ליגה ראשונה לליגה שישית הוא כזה קטן

ערן לוי 21 במרץ 2016

המחיר לכרטיס בבונדסליגה שציינתי הוא כמובן הזול ביותר ומאחורי השערים במשחקי הרטה (יש זולים יותר באצטדיונים אחרים) אי שם למעלה. מ-18 יורו מטפס המחיר ל-21, 27, 36, 54,72…
המחירים בליגות הנמוכות די אחידים – 10 יורו לליגה רביעית, 8 יורו לליגה חמישית, 6-7 יורו לליגה השישית. בתמורה לכרטיס מקבלים מגרש כדורגל מטופח, יציעי עמידה וישיבה נקיים, שירותים מסודרים וכדורגל איכותי יחסי. לפעמים גם כלולה תוכניה במחיר הכרטיס.
גם אני חשבתי בפעם הראשונה שגביית דמי כניסה עבור ליגות נמוכות היא שערוריה, היום ברור לי שזה חלק מהעסק, ליגה חמישית בגרמניה לא דומה בכלום לליגה חמישית (או רביעית, או שלישית) בישראל

גילעד 21 במרץ 2016

הליגה החמישית שם חצי מקצוענית או חובבנית לגמרי כבר?

ערן לוי 21 במרץ 2016

הליגות החמישית והשישית הן ליגות חובבים באופן רשמי, אבל גם שם מחולקות משכורות, עם כוכבים שיכולים להרוויח משכורת של עד 1,000 יורו לחודש, ולמעשה ברוב המקרים משולמת "משכורת" בדמות פרמיות. הליגה הרביעית פועלת במסגרת חצי-מקצוענית רשמית, במסגרתה משלמים משכורות נאות לשחקנים מובילים, שיכולות להגיע ל-3,000 יורו נטו לחודש+פרמיות.
עלייה לליגה החמישית טומנת בחובה התחבטויות כלכליות, שכן על מנת להוות יריבה ראויה בליגה זקוק מועדון לתקציב של כ-250,000 יורו.
להרטה 03 למשל, שעומדת בראש טבלת הליגה החמישית ובעלת סיכוי טוב לעלות לרגיונליגה בתום העונה, מחלקת נוער מפורסמת במדינה ואיכותית בשחקניה כמו גם שת"פ עם וולפסבורג, וכך נשמר תקציבה ברמות גבוהות למרות מיעוט הצופים.

אדם 21 במרץ 2016

אוהדי הפועל רובי השנה משלמים בכל משחקי החוץ בין עשרים לשלושים שקלים. בליגה ב׳…

אבי ערך מוסף 21 במרץ 2016

זה לא אומר שזה בסדר.
ניצול ציני של יו״רים תאבי בצע בליגות הנמוכות.

אדם 22 במרץ 2016

אין ספק אבל הייתה פה טענה ש״בישראל זה לא היה עובר״ והנה, זה כן… (ולמען האמת לגיטימי לגמרי לשלם על משחק בליגה ג׳ עשרה או עשרים שקלים)

ניינר / ווריור 21 במרץ 2016

סססססאמק, 2.5 יורו לבירה? הרסת לי את היום

Oded 21 במרץ 2016

מדהים שהכרטיס כולל נסיעות
ככה מנהלים מדינה

חכם בדיעבד 21 במרץ 2016

מתאים לאנשים להתפלא על מחיר כרטיס בליגה הנמוכה.
לך תסביר להם שזה כולל הבטחה שלא יהיה באזור ריח שתן, גז מדמיע, מזבלה מקומית וערימות של קללות בניחוח שבת.

אני קונה ב- 7 יורו דשא ירוק וציוץ צפורים בזמן השלוקים מהבירה.
תענוג של מדינת ספורט יש לך שם.

חכם בדיעבד 21 במרץ 2016

https://youtu.be/95IucjHmcYM

זה מה שמחכה לך כאן במשחקי הליגות הנמוכות..
בגבוהות זה יותר גרוע…
אחרי כמה חוויות, כמו שראית כא, ועוד עם הילדים שלי, הוחלט סופית בבית שלעולם לא נלך יותר למשחקי כדורגל בארץ.
נהנים וחוסכים

עופר פרוסנר 21 במרץ 2016

ערן, במקרה ראיתי שהצייטונג הציע 1+1 לכל כרטיס בבלוקים ספציפיים למשחק מול אינגולשטדט, כנראה שזה לא עזר. אני אגב עדיין חושב שהרטה באיצטדיון קטן יותר משיגה כל עונה בין 6 ל-9 נקודות יותר – ספציפית בכל משחקי ה-0:0 שהיו להם העונה בבית.

צור שפי 21 במרץ 2016

מה הסיפור של הדפסת הכרטיס? יש אפשרות להיכנס עם ברקוד בנייד? אם כן, למה אתה לא משתמש בזה?

ערן לוי 22 במרץ 2016

אין אפשרות, חייביפ להעביר את הברקוד מתחת לפס מתכת צר, רק כרטיס נייר נכנס. זה מעצבן, זה קיים באצטדיונים אחרים, זה לא ליובי

חאבייר 21 במרץ 2016

איזו נוסטלגיה…ערן…מאיזה ארגז שלפת את השיר הזה…? דריל הול וגון אוטס הזאטוטים וטי. בון הוק זכרונו לברכה על הבאס…

גווד שואו !

יוחאי 22 במרץ 2016

היי ערן, אפשר לשאול במה אתה עובד ביום יום בברלין מלבד הכתיבה לאתרים בארץ?

סתם עלתה לי השאלה אחרי שקראתי את הפוסט בבלוג שלך (שני סיבובים שמאלה)

ערן לוי 23 במרץ 2016

שלח לי את האימייל שלך דרך הבלוג, אספר לך הכל

49ers 23 במרץ 2016

למה?
גם אותי מעניינת התשובה…
תודה

Comments closed