קרני תעתוע

מפגש קצוות וציפיה לשערים רבים שכנעו את ערן לוי לצאת למשחק של ערב שבת בפרנצלאואר ברג

"אבא, אני לא באמת רוצה ללכת למשחק".

שבוע שלם דיברנו על זה, תכננו את זה, חיכינו לזה.  שבוע שלם שבסופו התברר לי, בדרך הקשה ביותר, שהיא לא בעניין.  היא אמרה שכן, היא השיבה בחיוב בכל פעם שבדקתי אם לא חזרה בה, וביחד חשבנו על הבוקר שלפני, על האוכל שנביא איתנו לשם, על הקינוח.

ואז הגיע הבוקר שלפני, ואיתו השיחה שהבהירה לי באופן סופי: היא לא אוהבת כדורגל.  משעמם לי לשבת כל כך הרבה זמן, היא אמרה, הלכתי בכל הפעמים כי לא רציתי שתהיה עצוב, עשיתי את זה בשבילך.  וישבתי שם, והקשבתי לה, והבנתי שהדברים שלה חתכו בחמישים אחוזים את מספר משחקי הכדורגל אליהם אגיע בהווה ובעתיד.

אבל היום היא עם אמא, אז היום אני יכול לעשות כל מה שמתחשק לי.

כדורגל.

*

השמש האביבית של ברלין מתעתעת.  היא פורצת החוצה, מחממת את חלונות הבתים ומותירה את רושם החיים מחוץ לבית המדהימים ביופיים, בתחושתם, בחומם.  ואז אני לובש קצת פחות ממה שלבשתי בחורף ויוצא החוצה, ללגום מחוּמה, רק כדי לקלל את הרגע בו החלטתי לוותר על בדיקה באפליקציה ולצאת עלא עיני ועלא ראסי החוצה.

וגם היום היא ניסתה לשגע אותי, חדרה לתוך החדר, העירה אותי משנתי, שלחה קרני תעתוע, אפילו שיזפה קלות בקרניה את קצות קמטי הפנים.  אבל יש גבול, עשר שנים היא עושה לי את זה, משתמשת באותו הטריק, עשר שנים אני חי איתה, אפריל אחרי אפריל, עליי היא כבר לא תעבוד יותר.

הילדים החדשים בשכונה עם הדרכון האירופי בכיס בטח מתלהבים ממנה, היה להם חורף קשה, התלוננו כל היום בפייסבוק על האופי של הגרמנים, על הויפיי האיטי, על רוכבי האופניים שמעירים להם כשהם פוסעים דווקא על שבילי האופניים, על החומוס שלעולם לא יהיה כמו אבו חסן או בהדונס ועל מזג האוויר שגומר להם על החיים.  ובכל פעם מחדש אני מתאפק בכל הכוח כדי לא לענות, לא לכתוב שחבל להם על הזמן, מה שהיה הוא מה שיהיה, ואם יחזיקו כאן מעמד יותר מחורף אחד הכל יישכח, גם מזג האוויר.  ואם זה לא יישכח הם כנראה יציגו את הדרכון הישראלי בירידה מהמטוס בבן גוריון ויתחבו את זה האירופי עמוק בתוך מגירת הגרביים בבית ההורים בפרדס חנה.

*

20160401_184458_resized

אנשים במעילים וחולצות בצבע סגול עושים את דרכם לאצטדיון.  הג'וגינגיסטים רצים על מסלול הרקורטן המשובח הסמוך.  הפאב מול הכניסה הראשית ריק מאדם, כולם עם הבירות בחוץ, על המדרכה, כי שמש מתעתעת היא בכל זאת שמש.

התור לקופות ארוך, שלושים איש לפני כל אחת מהן.  המשחק ייפתח בעוד חצי שעה, יש מספיק זמן.  דינמו ברלין מארחת את אופטיק ראטנוב למשחק קצוות ברגיונליגה צפון-מזרח, ואני מקווה לראות הרבה שערים הערב.  בכל זאת, יורדת כמעט בטוחה לליגה החמישית מול אחת הטוענות (אם כי לא יותר מדי) לכרטיס העליה לליגה השלישית, תשע נקודות ב-26 משחקי ליגה מול הקבוצה בעלת מספר שערי הזכות השני בגובהו בליגה.

עשרה אוהדים של ראטנוב, עיר קטנה במדינת ברנדנבורג, רק 70 קמ' מברלין, עומדים ביציע האורחים ושרים בלי הפסקה.  אולי זו הדרך הקצרה יחסית, אולי הם בכלל משפחה, ואולי הם פסיכים שנוסעים אחרי הקבוצה הכושלת שלהם לכל מקום.  מנחם לדעת שיש אנשים כאלה, מזכירים לי קצת אותי.  אם רדיוס של עשרים קילומטרים לכל היותר מרשים אותם.

האוהדים של דינמו לא מפסיקים לשיר אבל זה לא עוצר את החבר'ה מראטנוב, והם מוצאים חרכים בשירה האדירה כדי לשחרר קצת קריאות משלהם.  וכולם עומדים, יש להם קטע כזה, לאנשם ביציע, בוחרים לעמוד לאורך כל המשחק במקום להניח ישבנים על מושבים.  אין שם יציעי עמידה, באצטדיון בפרנצלאואר ברג, אבל להם זה לא משנה, הם עומדים.

וכשהם עומדים נותרות ריקות שתי השורות שמעליהן, כי מי יישב תשעים דקות מול גב רחב עם סמל המועדון.  אף אחד לא מעיר להם, אף אחד לא מתרגש, ואני בטח לא מתכנן לשנות את המצב.  האוהדים של דינמו נראים באופן כללי אחרת מכל השאר – עצבניים יותר, מפחידים יותר, עם מבטא ברלינאי כבד שמעולם לא הצלחתי להבין, עם היסטוריה מזרח גרמנית של חוליגניזם.  ותמיד אני מגיע לשם עם חשש קל בלב, ותמיד אני מתבדה ברגע הראשון בו אני פולט מפי מילה בגרמנית עם מבטא ישראלי.  לאף אחד לא אכפת, הם לא באמת עצבניים, הם בכלל בטוחים שאני צרפתי.  בגלל המבטא.  התחושה ביציע די מסיבתית, עם המוני אנשים שעומדים במעברים עם כוס בירה או יין חם ביד ומקשקשים ללא הפסק, אפילו לא צופים במשחק, סתם תפאורה לערב חברתי.

אני לא שם, אני עמוק ביציע, חייב לראות תשעים דקות, דקה לא פחות.  מזל שבתור לבירה יש טווח ראיה סביר לכיוון המגרש, אפשר להמתין לה בנחת.

20160401_185817_resized

*

ה מ ו ן ילדים יושבים ביציע, בדיוק כמוה.  יכול להיות שגם הם לא רוצים להיות שם, במשחק כדורגל של תחילת אפריל, בדיוק כמוה, יכול להיות שבניגוד אליה אין להם ברירה.  אז הם יושבים, מפהקים, בועטים במשענות הכסאות שלפניהם, רצים מצד אחד של היציע לצדו השני, מדברים על דברים של ילדים.  וילדה אחת, ממש לא בעניין, עושה גלגלונים בתחתית היציע, ליד הגדר, בין כה וכה היא תקועה כאן לשעתיים הקרובות, לפחות שייצא משהו מעניין מזה.

השמש שוקעת, מותירה אותנו לבד עם הקור, ודינמו מעלה את הסעיף לאוהדים. שחקניה מאבדים כדורים ללא הכרה, לא מצליחים לשמור על מאזן גבוה משתי מסירות רצופות.  השחקנים של ראטנוב, במדי משחק בצבע צהוב זרחני שמסנוור בעיניים, מפעילים לחץ כבד, חושבים רק התקפה, מפתיעים את כל יושבי האצטדיון בגישה החיובית.  אחר כך הם חוזרים לעצמם, גם דינמו, והמשחק הופך לשקול.

אפס אפס במחצית הראשונה ואני מתחיל לחשוש מן הגרוע מכל.  ביקרתי העונה בחמישים משחקים, לכל הפחות.  אולי יותר, אולי ששים, הפסקתי לספור. ואף אחד מהמשחקים לא הסתיים ללא שערים.  תמיד היה שם משהו, לפחות שער אחד, גם אם לא תמיד היתה שם יכולת.  ואין דבר שחורה לי יותר ממשחק ללא שערים, אחרת בשביל מה אנחנו בכלל מתאמצים לצאת מהבית.  אז אני אוסף בירה נוספת מהדלפק ולוגם אותה מהר, לפני ש(המשחק)ייגמר.

20160401_192107_resized

 

משהו באוויר אומר לי שמה שהיה במחצית הוא מה שיהיה בסיום, שגם אם ישחקו תשעים דקות נוספות לא יפלו הערב שערים.  והשחקנים של דינמו תורמים להכרה עם בעיטה למשקוף ונגיחה לקורה, וגם הזרחנים מראטנוב קוראים את המחשבות ושולחים שתי בעיטות למשקוף, אחת מהן בסגנון ג'ף הרסט, עם כדור שניתז אל מעבר לקו השער, אין ספק, אין שער.

הזמן הולך ואוזל, האורחים מתחילים לבזבז אותו, דינמו יושבת להם על הוריד, דוחפת קדימה עם כל השחקנים.  כריסטופר לנון-סקאדה, שנכנס למשחק בתחילת המחצית, דוהר לכיוון השער בדקה ה-86, לגמרי לבד, רק שוער מפריד בינו לבין הרשת.  אולי הפעם? בעיטה לגוף השוער, הכי גרוע שאפשר.  הנה? עוד מעט האפס אפס הראשון שלי העונה?

ארבע דקות תוספת זמן.  שלוש דקות, שתיים, דקה אחרונה, קרן לדינמו.  נגיחה, הדיפה, קרן נוספת, זה יהיה המהלך האחרון, ללא ספק.  כל האוהדים קמים על הרגליים, שואגים בכל הכוח, דוחפים את השחקנים שלהם, הכל מוכן לשער.  הרחבה מלאה בעשרים שחקני שדה ושוער אחד, הקיצוני הימני מניף את זרועו לאוויר, מוריד, רץ לכדור, בועט.  הכדור מתעופף אל מרכז הרחבה, שני שחקני דינמו מתרוממיים לכיוונו, הכי גבוה שאפשר…

*

שני אוהדים שיכורים הולכים לפניי בשדרה המובילה לרחוב, צועקים Ganz Berlin hasst die Polizei, כל ברלין שונאת את המשטרה.  מישהו נכנס לרכב, פותח בקולי קולות את הרדיו, 'מאמה מיה' של אבא, השיכורים שלפניי מתחילים לשיר, here I go again.

כולם יושבים עכשיו בתוך הפאב, קר כאן בחוץ, חם שם בפנים.  על המסך רצות וולפסבורג ובאייר לברקוזן, 0:1 ללברקוזן.  להישאר? עוד בירה? כאב הראש החד שתקף אולי בשעה האחרונה קובע שלא, מספיק עם הבירות, עכשיו הביתה.  לא נורא, בבית יש שידור ישיר של פ.צ מגדבורג – ארצגבירגה אווה, אם אמהר אספיק להגיע למחצית השניה.

הספקתי להגיע למחצית השניה ולגלות שאווה מוליכה 0:3.  ואני מקווה, מייחל, ולא נוטש את מסך הטלויזיה, אבל כלום לא קורה, והמשחק מסתיים באותה תוצאה, בדיוק כמו בלברקוזן.

כולם ראו שערים בערב, הרבה שערים, רק אני לא.

אולי בשבת.

 

 

 

יפה מצד גריפין לדאוג כך לקריירת הNBA של בלאט
אין כפית - המסע של טראמפ וקארי

9 Comments

שרדר אוריגינל 2 באפריל 2016

הטור הכי בנזונה שקראתי השבוע, איזה כיף שאתה משתף אותנו בכתיבה שלך.
עשית לי חשק לבוא לאיזה סופש

סער 2 באפריל 2016

עונג שבת
תודה.

cookie-monster 2 באפריל 2016

מישהו בכלל יושב בכדורגל?
איפה?

S&M 2 באפריל 2016

ילדה חכמה

רינוס מיכלס 3 באפריל 2016

אתה פשוט כותב טוב ,

ויודע להעביר לקורא את הרגעים , התחושות והמצבים כאילו הוא חווה אותם בעצמם !

אהבתי את הפיסקה על השיכורים עם השיר של אבא ☺

ושאלה לסיום ,
גם במשחקים של הרטה כולם עומדים ביציע במהלך כל המשחק ביציע שאתה נמצא בו ?

ערן לוי 3 באפריל 2016

תודה :)
במשחקים של הרטה? תלוי באיזה יציע יושבים.
ברוב הגדול של היציעים יושבים במקום לאורך כל המשחק, מצקצקים בלשון כשצריך, קמים על הרגליים אחרי שער או אחרי שריקה מקוממת.
ב'אוסטקורבה', יציע השרופים של הרטה, עומדים לאורך כל המשחק. כנ"ל ביציע האורחים.
אני יושב ביציע המצקצקים ;)

ר.בקצה 3 באפריל 2016

שלום ערן,
כמה עולה כוס בירה במגרש?
האם היא זולה יותר מבירה שמוכרים בסופר?

ערן לוי 3 באפריל 2016

בסופר עולה בירה בין 60 סנט ל-1.20 יורו, תלוי בסוג. כוס בירה ברוב הגדול של האצטדיוני הכדורגל מהליגה הרביעית ומטה עולים 2-2.50 יורו לחצי ליטר

ר.בקצה 3 באפריל 2016

תודה

Comments closed