הנצחון בחצי הגמר

לא כוחות

חצי שעה לפני שריקת הפתיחה ואין אינטרנט באצטדיון.  וזה כמו תמיד השילוב הקטלני והדי קבוע של 77 אלף איש במקום אחד, חברת תקשורת גרועה ותשתיות שמקדימות במעט את אלו של קאבול שמדווח לי בקור כי התמונות עדיין ממתינות לחידוש הקשר על מנת לעלות לפייסבוק, וכמו שאני מכיר את הסביבה אני יודע שהפעם הבאה תהיה בדרך החוצה.  אי אפשר לשלוח כלום בזמן אמת, מכשיר משוכלל ביד שכרגע שווה פחות מנקניקיה בלחמניה.

לפעמים החוסר בתקשורת עושה טוב לגוף, לראש, כי עכשיו אין כלום, אי אפשר להוציא דבר החוצה מהאצטדיון, אפילו שיחת טלפון הופכת לאתגר שדורש סבלנות מרובה.  אז מבינים, מוותרים, מכניסים את המכשיר לכיס ולא מוציאים אותו יותר עד לסיום המשחק.  והראש רגוע יותר, בלי עדכונים.

רק עוד וואטסאפ אחד, לבדוק שהילדה בסדר.  עד שתגיע ההודעה היא בטח תהיה בחלום השביעי.

החימום מסתיים, השחקנים חוזרים לחדרי ההלבשה. היציעים מלאים כמעט לגמרי, עוד כמה אלפים שעושים את דרכם פנימה, עוד מעט הם יהיו איתנו.  האורות כבים, חושך באצטדיון, רחשים של "הפסקת חשמל?!" נשמעים מכל פינה.

ואז זה מתחיל: זרקורים נדלקים סביב המגרש, שולחים קרני אור לבנות וכחולות לכל עבר.  עשן זורם אל עבר הריק שמעל המגרש, יוצר ענן מלאכותי מעליו.  מוסיקה עם ווליום גבוה ובס עמוק נשמעת ברקע, תמונת הגביע על רקע ירוק מרצדת על מסכי הענק. מתחילה להתגבש אווירה של מלחמה, של קרב שחייבים לנצח.  יציע האולטראס, בתיאום מושלם, מעלה בדיוק ברגע הנכון את הכוריאוגרפיה.  כל האוהדים מניפים את הדגלונים שהונחו מראש על הכסאות, מנופפים בהם בלי הפסקה, לפחות חמש דקות ברצף.  והיד כואבת, אבל מעטים הם אלה שמורידים אותה.  עכשיו יוצרים את האווירה, אחר כך השחקנים יחזירו לנו בגדול.

1

*

אי אפשר לשמוע את אוהדי בורוסיה דורטמונד, הרעש שלהם נבלע בשירה של ששים ומשהו אלף אוהדים בכחול ולבן.  שמונת אלפים צהובים-שחורים ביציעי האורחים, עוד כמה מאות מפוזרים ביציעים אחרים, כל השאר הרטנרים.

מספר ימים אחרי הגרלת מפגשי חצי הגמר אזלו כל הכרטיסים למשחק.  בהרטה אפילו לא טרחו להוציא אותם למכירה מוקדמת, מכרו רק לחברי מועדון, ארבעה כרטיסים לכל חבר.  אחרי שמקומם של אלה הובטח הוצאו שלושת אלפים כרטיסים נוספים למכירה חופשית – ואזלו בתוך 97 שניות.  ביקוש היסטרי שכזה לא זכור לזקני ברלין.  הערכות זהירות דיווחו שניתן היה למכור כמות כפולה של כרטיסים, התחושות שולחות מסר גבוה הרבה יותר, כזה שמסוגל למלא כל אצטדיון בעולם.

מישהו שאל אותי לפני מספר ימים: "איך בעיר הבירה של גרמניה, עם כל כך הרבה אנשים, איך אין אף אוליגרך שלוקח את הקבוצה הזו ועושה ממה בונבוניירה?".  רציתי להסביר לו על חוק '50+1', על מדיניות ה'אין אוליגרכים אצלנו' של הכדורגל הגרמני (כמו שאני אוהב לספר לדורפן) אבל אז הגיע האוכל, אז שכחנו.  מרטין קינד, הבוס של האנובר 96, נמצא במועדון כמעט עשרים וחמש שנים.  הוא לא שם בשביל הכסף, הוא בשביל הקהילה, והתקנון מאפשר לאדם כמוהו לקבל לידו את הקבוצה לאחר עשרים וחמש שנים של פעילות אימוץ.  ב-2017 יסגור קינד רבע יובל, במקרה הטוב יקבל לידיו את הקבוצה קצת אחרי שהיא תוכרז כעולה החדשה לבונדסליגה, לא הדבר האטרקטיבי בעולם עבור בעלים פוטנציאליים תיאורטיים.

אבל המשחק של הערב, התכונה וההתרגשות שלפניו, מוכיחים שחוסר באוליגרך אינו הבעיה: בברלין אוהבים את המשחק, משתגעים על אירועים גדולים, מתים על אצטדיונים מלאים – רק בחייכם, שחקו כמו שצריך! המצב של הרטה בשנים האחרונות לא משהו, וקבוצה גדולה שנראית כמו קבוצה קטנה לא תצליח לשמור על ממוצע אוהדים כמו בדורטמונד, לא בעיר מלאת עניין ופיתויים כמו ברלין.  אבל ברגע שיש קבוצה טובה, שרצה לאורך זמן בצמרת, שמעפילה לחצי גמר הגביע, שמפגינה אופי, אפשר למלא בכל שבוע את האצטדיון האולימפי.

ועכשיו הוא מלא, וכולם ביציעים מחרחרים באפם, שואפים את העשן עמוק לריאות, שרים בקול את ההמנון של הרטה, מנופפים בדגלים.  השופט מציץ בקוונים,  מביט בשעון, שורק לפתיחה.

ואז, פחות או יותר, נגמר הסיפור.

*

שתי הדקות הראשונות היו שקולות, אחר כך עברה השליטה לשחקנים של בורוסיה דורטמונד.  התקפות בלי הפסקה, אחיזה כמעט אבסולוטית בכדור, עוד פעם קגאווה ומחטיריאן בצד ימין, כשזה ממוצה עוברים למרקו רויס בצד שמאל; הומלס, פישצ'ק ובנדר לא משאירים מקום ליד המקרה וסוגרים בהרמטיות מאחור, ראמוס משמש כחולץ פקקים ופותח את הדרך לקסטרו ושמלצר, אפילו הומלס מצא עצמו – בכדרור! – ברחבה ונעצר רק על קו רחבת החמש.  בורקי נותר חסר פעילות.  רק פעם אחת, בדקה ה-45, הגיע המצב המסוכן הראשון של הרטה, ממסירת עומק של מיטשל וייזר ליינס הגלר בתוך הרחבה ובעיטה לידיים של בורקי. פעם אחת ויחידה.

מוקדם מאוד במשחק הבינו בהרטה שזה לא יום רגיל, אז הם ויתרו על מרכז השדה והחלו להגביה כדורים מעומק ההגנה לכיוונו של סלומון קאלו.  אבל מלך השערים של הרטה העונה היה חלש, כל כך חלש.  הוא לא הצליח להשתלט על כדורים שנשלחו אליו וכשהוא כבר תפס בעלות על אחד התנפלו עליו שניים, לפעמים שלושה של בורוסיה דורטמונד וגרמו לו לפאניקה ולאיבודי כדור סיטוניים.  לפרקים זה הרגיש כמו חמישה עשר בורוסים נגד אחד עשר הרטנרים, לחץ אדיר בכל פינה במגרש.

וכשאין מרכז שדה אין שליטה, וגם הדקות הבודדות בהן הצליחו שחקני הרטה להחזיק בכדור היו עקרות והתנהלו בעיקר בחלק האחורי של המגרש או בנסיונות סיזיפיים למסירות כפולות ומשולשות שישברו את הלחץ האימתני שהופעל עליהם.  70:30 בשליטה, 723:295 במסירות מדוייקות, 20:4 בבעיטות לשער.  לך תעשה משהו מול קבוצה מושלמת עם נתונים שכאלה.

2

*

גם למחצית השניה עלתה הרטה בליווי קולי עצום של האוהדים.  הדגלים שוב התנופפו, השירה העצימה, קריאות המלחמה הרעימו, אבל איך הופכים עור מול שחקנים ששיננו את מחברת המשחק, שמכירים אותה משמאל לימין ומימין לשמאל, שיודעים בדיוק מה הם צריכים לעשות כדי לסיים את המשחק באותה דרך בה פתחו.

פאל דרדאי לא רגוע, רץ מצד לצד באזור הטכני, צועק על הקוון שעומד ליד דגל הקרן בגלל איזו חצי עבירה שאולי היתה.  ולא היתה עבירה, והשופט שרק בהגינות כמעט לכל אורך המשחק וכלל לא קיפח את הרטה, אבל אי אפשר לקפח את מי שלא נמצא.

אי אפשר היה להתמודד עם המהירות של האורחים, אז מתישהו עבר דרדאי למגננה רבתי.  "עדיף היה לך שנסיים עם 6:0?!", שאל אחר כך דרדאי בזעם את שדר הקווים שתהה על הטקטיקה ההגנתית של המאמן. והוא כעס עוד יותר כשהשדר שאל על "חומר השחקנים" ואמר לו ש"השחקנים שלי אינם חומר".

צודק דרדאי, הרטה הנוכחית קבוצת צמרת, אבל הפורמה שלה נוראית.  ומה שלא מספיק מול הופנהיים מהתחתית או האנובר 96 שאוטוטו יורדת ליגה לא יספיק לעולם מול שחקנים טובים, יותר, איכותיים יותר, כשרוניים יותר, ממושמעים יותר – ושרק לפני שבוע חטפו את המכה של החיים באנפילד ולמדו את הלקח.

בצד השני לא נראו תנועות חדות מדי מצדו של תומס טוכל.  רק בדקה ה-70 הוא העז לצאת מעט מהאזור הטכני, התקרב לשמלצר, זרק לו מילה טובה וטפח על ישבנו.  שמלצר אפילו לא הסתובב, אולי היה נבוך, וטוכל שוב ניגש אליו, הפעם קרוב יותר, ולחש משהו באוזנו.  וזה גרם לשמלצר להסתובב, לחייך ולחזור לעמדה.

Bundesmania כדורגל מגרמניה

*

בדקה ה-73 מילאה תיקווה את הלב לרגע.  זה קרה אחרי איזשהו לחץ מסתמן של הרטה, עם התקדמות עד לרחבה של בורקי, עם כדור קרן וכדור נגיחה של קאלו ששרק ליד הקורה.  האורחים יצאו להתקפה, שלחו כדור תועה, האצטדיון שאג בקול ודחף קדימה.  ג'ון-אנתוני ברוקס התקדם עם הכדור לכיוון עיגול האמצע, נראה בטוח בעצמו.

ואז הוא החליק ונפל, וחלפו שבע שניות מרגע הנפילה ועד לשער של רויס ולאובדן התקווה.  מישהו צעק ביציע "אנפילד", אני רק קיוויתי שזה לא ייגמר עם תבוסה צורבת.  האוהד השרוף שיושב שתי שורות מתחתיי, שכבר ארבעים שנה מגיע למשחקים, עזב בדקה ה-82, לא יכול יותר, הספיק לו.  דקה אחרי שהלך הבקיע מחטיריאן את השלישי.  בקלות.  כמו במשחק אימון.

"אני הולך", אמר לי מרטין, גם והלך.  פסעתי מאחוריו רק כדי להגיע לקצה השורה – ולשוב למקום.  לא עוזבים משחק באמצע, גם לא כשהקבוצה מחורבנת וכשהדבר הטוב ביותר שיכול לקרות עכשיו הוא שהתוצאה תישאר בעינה עד השריקה לסיום.

וזה מה שהיה, ובורוסיה דורטמונד עשתה זאת בקלות מפתיעה, ועכשיו היא תשחק בגמר מול באיירן מינכן.  היה להרטה חלום, דיברו עליו בעיר כל השבוע, דמיינו אותו, דיברו על כרטיסים לגמר, ועכשיו כולם ישובו הביתה ויבינו שהזדמנות כמו זו שהוחמצה הערב לא תחזור במהרה.

מצד שני אי אפשר לצאת עם תחושות רעות מערב שכזה.  בכל רגע במשחק לא היה להרטה סיכוי להתמודד עם השחקנים המפחידים של דורטמונד.  וכשנתקלים באיכות שכזו אי אפשר לבוא בטענות לאף אחד, גם לא לשחקנים שלרגע לא הצליחו לאיים על מישהו בצד השני.  החבר'ה של טוכל שיחקו קומפקטי, תיקלו כמו שצריך, התנפלו על הכדור, היו דומיננטים לכל אורך המשחק, שמרו על קצב גבוה והפגינו כושר גופני עילאי, וגם מצב הרוח הכללי שלהם נראה לא רע מהיציע, לך תוציא מהם משהו עם "מלחמה".

יכול להיות שזה בדיוק מה שחסר להרטה בחיים: משחקים מכריעים, נסיון באירועים גדולים, הכרת לחץ אחר, שונה מזה של הליגה, שצריך להילמד ולהיטמע במקומות בהם אין אפשרות לתקן בשבוע הבא.  בעונה הבאה תשחק הרטה במפעל אירופי וטוב שכך, הגיע הזמן לצאת מהתחתית ולהתרגל ללחץ של צמרת, של אירופה, של משחקים מול קבוצות שונות, עם מטרות חדשות.  אולי אחר כך נבוא בטענות על תבוסה ביתית במשחק החשוב ביותר של העשור האחרון.  בינתיים נשוב הביתה בלי כעס או עצב, רק ריק גדול ועכור שממלא את האוויר ועודפי אלכוהול שמתחילים לתת את אותותיהם.

יאללה, שני אופטלגין ולישון, יום יפה צפוי לנו מחר, חמש עשרה מעלות ובהיר.  בכל שנה יש גמר גביע בברלין, בכל שנה מותר לנו לחלום מחדש.

בת ים - עיר של כדורגל
הגול השלישי של בארסה

21 Comments

גילי פלג 21 באפריל 2016

ערן, ערן, עוד בונבוניירה ))

אריאל גרייזס 21 באפריל 2016

זה נדמה לי או שגמר הגביע הגרמני כל שנה הוא דורטמונד נגד באיירן? אפילו בגביע, המקום של הסינדרלות, הגרמנים לא מסוגלים לתת איזה תקווה

ערן לוי 21 באפריל 2016

זכרון קצר, אריאל? בשנה שעברה וולפסבורג זכתה בגביע :)

יאיר אלון 21 באפריל 2016

תראה בשניים מארבעת הגמרים האחרונים הן נפגשו ובשניים האחרים לפחות אחת מהן הייתה. אז הוא לא כ"כ רחוק מהמציאות.

ערן לוי 21 באפריל 2016

בעשר השנים האחרונות השתתפו בגמר בורוסיה דורטמונד (5 פעמים), באיירן מינכן (6), ורדר ברמן (2), וולפסבורג, באייר לברקוזן, שאלקה, שטוטגרט ודואיסבורג (1 כ"א). סינדרלה זה נחמד, אבל זה לא קורה יותר מדי, גם לא בגביע. איכות יכולה להימדד ולעשות את ההבדל גם במשחק אחד.

אריאל גרייזס 21 באפריל 2016

בשנים האחרונות הופיעו בגמר הגביע האנגלי פורטסמות, וויגאן, סטוק, האל ואסטון וילה. פעם אחת רק היה גמר של שתי פאוואר האוס יחסית עם ליברפול צ'לסי. לא בטוח אם זה מעיד על חולשת הליגה האנגלית או על פערי רמות אדירים בליגה הגרמנית

אחד 21 באפריל 2016

זה תלוי גם בהגרלה. באנגליה הרבה פעמים הגדולות נפגשות ביניהן בשלבים המוקדמים. בגרמניה זה כמעט ולא קורה, אולי בגלל שיש הרבה פחות גדולות. תקן אותי אם אני טועה, אבל אני מניח שוויגאן ופורטסמות לא פגשו בדרך לגמר את צ'לסי, ארסנל או סיטי

אחד 21 באפריל 2016

טוב ארסנל דוגמה גרועה. זכייה בגביע לא מקנה מקום בצ'מפיונס

שי 21 באפריל 2016

ארסנל דוגמה מעולה, שני הגביעים האחרונים שלה.

אריאל גרייזס 21 באפריל 2016

ואולי בגלל שיש כאלו שדואגים שזה לא יקרה..

אסף כלשהו 23 באפריל 2016

פורטסמות' ניצחה את צ'לסי ברבע הגמר וסידרה בעונה ההיא חצי גמר הזוי כשהיא היתה היחידה בו מהליגה הראשונה!
וויגאן ניצחה את סיטי בגמר…

cookie-monster 21 באפריל 2016

נראה שהגביע הגרמני יותר קרוב לגביע הליגה באנגליה (בניגוד ל FA-Cup )
גביע הליגה הגרמני כולל 64 קבוצות
הגביע האנגלי את על מי שרוצה להרשם ועומד בתנאי מינימום (736 העונה)

cookie-monster 21 באפריל 2016

טוב אבל הגביע האנגלי זה לא דוגמא כנראה..

אודי 21 באפריל 2016

פעם שלישית בחמש שנים

אריאל גרייזס 21 באפריל 2016

לא הייתי רחוק. מה שנקרא – גרמנים.

ק. 21 באפריל 2016

ושנה שעברה וולפסבורג היתה הקבוצה מס 2 בגרמניה ככה שזה מסתדר עם התיאוריה שלך

no propaganda 21 באפריל 2016

כן רק שהגמר היה נגד דורטמונד

ערן לוי 21 באפריל 2016

על פי הנוסחה והיכולת בליגה בעונה שעברה היתה וולפסבורג המועמדת לזכיה ובורוסיה דורטמונד על תקן הסינדרלה

no propaganda 21 באפריל 2016

נכון, הכוונה שלי הייתה שבאיירן לא הייתה בגמר והייתה סינדרלה.
ולא שהקבוצה במקום הראשון שיחקה מול הקבוצה במקום השני.

ק. 21 באפריל 2016

טעות שלי, צודק. שכחתי את ה2:0 של דורומונד על באיירן בחצי

צור שפי 21 באפריל 2016

הבעיה שלי היא לא עם ריבוי ההגעות של באיירן ודורטמונד לגמר (טוב, גם זה) אלא מהאיצטדיון בברלין שהוא סוג של רמת-גן משופר, הקהל רחוק מהמגרש, ובהתאם גם האווירה לא משהו אפילו כשהמקום מלא.

Comments closed