מה שילדה אחת יכולה לעשות

בזכותה אני צופה בכדורגל נשים, בגללה אני משווה - וקצת חוטף עצבים. על כיוון חדש בחיי אוהד כדורגל ועל הפערים הויזואלים שמאירים באור מסנוור על הפערים הרעיוניים בין כדורגל הנשים בגרמניה ובישראל

כבר מספר חודשים שהפוסט הזה יושב לי בראש, אבל בשל ההתייחסות הכללית שלי לנושא לא הצלחתי לפנות זמן מנטלי ולדוש בו. התמזל מזלי ונולדה לי ילדה, לפני שמונה שנים, ועכשיו היא בגיל בו מנסים ילדים להבין מה הם רוצים מהחיים.

כשהייתי בגילה רציתי להיות נהג אוטובוס. קסם לי רעיון הנסיעה בדרכים, המפגש עם אנשים, המשחק עם הכסף הקטן. אחר כך זה עבר, גדלתי, ועד היום אני תוהה אם הצלחתי למצוא משהו אחר. חוץ מהתחביב המוזר הזה, כדורגל. הבת שלי רוצה להיות חוקרת, רופאה או מעצבת, והעיסוקים הנוכחיים שלה בשעות הפנאי נראים לעיניי ההדיוטיות כדרך הבטוחה ל'שנקר' הגרמני. שחקנית כדורגל היא כנראה לא תהיה.

יותר מפעם אחת העליתי בדמיוני תמונה בה משחקת בתי בנבחרת הכדורגל של גרמניה, משתפת פעולה בהתקפה לצד האחייניות של אניה מיטאג ואלכס פופ, שומרת על קו האמצע עם הבת של סימונה לאודר, אולי אפילו מחליפה בשער את אלמוט שולט.

והיא עושה את המינימום הנדרש מצדה, ונרשמה לחוג כדורגל בבית הספר. פעם בשבוע, שעה וחצי, אולם התעמלות עם שערים של קט רגל, היא והבנות. בהתחלה היה לה קשה, לא מסרו לה מספיק. הזמן חלף וכיום היא נהנית לשחק, וכולן מוסרות יותר ומשתפות יותר. וכשאנחנו יוצאים עם כדור לפארק היא מכדררת, מתקדמת איתו, בועטת.

לפני כחודש אזרה עוז להתעמת עם אביה מולידה ולומר לו: עד כאן. לא רוצה עוד לשבת איתך ביציעים, יותר מדי רועש שם, וגם קר.לפעמים אני מנסה, זורק פה ושם שאלה בנושא, אך מאז שעמדה מולי בגבורה היא לא מתרגשת מבקשותיי. כדורגל? בבקשה, anytime – רק לא איתי. והקטנה יודעת לשמור אותי על אש קטנה, כמו בכל סיפורי היחסים בין בת לאב, אז היא מבטיחה לשבת איתי מול הטלויזיה ולצפות במשחק, ותמיד היא בעד הקבוצה שאבחר, ובהפסקה היא עוברת לחדר ולא יוצאת ממנו עוד, מותירה אותי בבדידותי מול המסך.

*

הכל התחיל לפני כשלושה חודשים, ביום קר של ינואר. היא אמרה לי שהיא רוצה לשחק כדורגל על מגרש אמיתי. זה כל מה שרציתי לשמוע, אז פתחתי בחיפושים. זה לא היה קשה, אפילו קל: שני מועדוני נשים במרחק של עשר דקות הליכה מהבית, הרבה יותר אם מרחיבים במעט את רדיוס החיפושים. המגרש הסמוך ביותר נמצא בדרך לבריכה הלימודית, מחלקת הנשים והנערות של ליכטנברג 47, עם מגרש אימונים, חדרי הלבשה, מחסני ציוד, חניה בשפע ואירועים חברתיים.

בסוף היא ירדה מהרעיון, לפחות לעת עתה (מנסה אנוכי לשכנע את עצמי…), אבל אני נותרתי עם המחשבה. הזמינות של הכדורגל לילדות הפתיעה אותי, כי למרות שידעתי שכדורגל גרמני שונה במקצת באופיו וברצינותו מכדורגל ישראלי, ולמרות שכאן משחקת אלופת עולם ואירופה, לא חוויתי יותר מדי גילויי אהדה לכדורגל נשים.

החברים הקרובים לא טורחים להביט את מעבר לבונדסליגה, ואלה שמדי פעם מוכנים לפזול מטה מבהירים את גבולותיהם: בונדסליגה שניה ותו לא, וגם זה בהגזמה. ויש אחד שמגיע איתי למגרשי הליגות הנמוכות, ובסוף השבוע האחרון אף עשה מעשה –  שלא האמנתי כי ייתכן שייעשה – והצטרף אלי בבוקרה של שבת לנסיעה בת שעה וחצי לקוטבוס, למשחק קצוות בליגה השלישית.

וגם אני, חובב כדורגל "שעבר את הגבול", שלא זקוק לשידורים חוזרים, מצלמות עין הנץ, שופט רחבה או באיירן מינכן כדי להנות ממנו, לא בניתי תוכניות צפיה במשחקי נשים.

עד אותו יום קר של ינואר.

Bundesmania כדורגל מגרמניה

*

אולי היא לא תהיה שחקנית כדורגל בעתיד, הרחוק או הקרוב. היא זו שתחליט, לא אני, עם כל הכבוד לחלומות שלי עליה, מגשימת חלומותיי.  אבל אם כן – אני אהיה שם, בכל רגע. ואם כן  – חובה עליי להכיר את הסצנה, את הקבוצות, השחקניות שאולי, רק אולי, יהפכו בן לילה לדמויות לחיקוי.

וזה לא יהיה מסובך: כל משחקי הנבחרת משודרים בערוצים פתוחים. נקודה. לעתים בשעות מוזרות, לעתים בפרה-פריים טיים, אבל תמיד בערוצים פתוחים. משחקים מהבונדסליגה משודרים באתר ההתאחדות (DFB) ולפעמים גם ביורוספורט. מי שמעוניין לעקוב לא ייתקל בבעיות מיוחדות.

בכל הנוגע לפופולריות של המשחק בקרב הצופים ניצבת עדיין עבודה רבה לפני פרנסי הענף.  119,530 צופים הגיעו העונה ל-114 משחקי הבונדסליגה עד כה, ממוצע של 1,049 למשחק.  שיאנית הצופים היא FFC פרנקפורט עם ממוצע של 2,010 ושיא הצפיה למשחק אחד – 4,760, במפגש הסיבוב הראשון מול באיירן מינכן (1:0), בנות פ.צ קלן במקום האחרון עם 483 צופים בממוצע.

אבל אני לא בפנים בגלל הפופולריות, בשביל זה יש את הבונדסליגה של הגברים.  אני בפנים כי הבנתי איך עובד העסק. תרבות ספורט, מסגרת ספורטיבית, פיתוח, והכל קרוב, זמין ונוח, והכל למען הילדות, לא למען תאווה לשיאים ולנצחונות. אם היא רק תרצה היא תתחיל לשחק מחר במועדון כדורגל ליד הבית, וכשהיא תחליט לעשות זאת אהיה שם, מוכן, עם כל הידע והטריוויה החיונית. ילדות לא ירצו לשחק כמו רונאלדו או מסי , הן יביטו בקרלי לויד ובהופ סולו ויחקו אותן, ויחלמו שיום אחד וגו'.

ואם היא לא תרצה? אז לא, אני אשאר שם. בכל זאת, כדורגל, רע זה אף פעם לא יהיה.

בינתיים גם מעט העניין שהיא מצליחה למצוא בכדורגל שמור לזה של הגברים.  נשים בטח משחקות פחות טוב, היא אמרה לי פעם, באמצע שידור ישיר מהליגה השלישית. זה לא פחות טוב, ניסיתי לשכנע אותה, זה שונה. לפעמים צריך מונדיאל נשים אחד כדי להבין שכדורגל הוא ה-משחק לעם, נשים וגברים, בנות ובנים. לפעמים גם רצון אחד רגעי של ילדה בת שמונה יעשה את ההבדל.

*

ואי אפשר בלי ההשוואה הבלתי רצונית לנעשה בארץ, כי זה מה שעושה מהגר שלא עזב בזעם. ולא מפני שהוא סולד ממה שקורה בארץ, ההפך הוא הנכון – הוא מייחל לשיפור המצב, לעדכון הסצנה, לאצבע האלוהית שתיגע באנשים שמתעסקים בכדורגל ישראלי ותבהיר סופסוף שאין להם מושג, שהם לא יוצלחים, שהגיע הזמן לגישה אחרת, כי לא יכול להיות שאחרי שמונה עשרה שנות פעילות של ליגת הנשים זוכרים רק את סילבי ז'אן.

כך נראה הדף הראשי של הבונדסליגה באתר ה-DFB:

FRAUEN

וכאן נוחתים כשמחפשים את כדורגל הנשים באתר ההתאחדות לכדורגל:

NASHIM

רוצים להיכנס לפירוט הקבוצות? כך זה ב-DFB:

FRAUEN2

וכך בהתאחדות:

NASHIM2

ומה עם פרטי השחקניות?

כך זה נראה ב-DFB:

FRAUEN3

וכך בהתאחדות:

NASHIM3

וכאן, פחות או יותר, טמונה מהות התהום העמוקה בין כדורגל נשים לבין העסק הזה שמתנהל בארץ – התאחדות שמעלה עמוד אינטרנט שנראה כמו דף אקסל בווינדוס 3.11, שאפילו לא טרחה לשנות את הפורמט, שאצלה שחקניות הסגל הן "שחקני הסגל", שאצלה אין פרטי שחקנית כי אם "פרטי שחקן", שאצלה מצויין מין ה"שחקן" כי אולי זה עדיין לא ברור, וזאת מבלי להתייחס לגברים שמעטרים את חלקן העליון של כותרות העמודים או לתמונות ה'פוטו רצח' המדכאות של שחקניות מכבי כשרונות חדשה או הפועל עירוני פתח תקווה.

וערוץ הספורט? שמעצם שמו מתעסק בספורט? איך הוא מתייחס לכדורגל נשים? אז ככה:

כדורגל נשים, דף ראשי: הכתבה הראשית מלפני שבוע, מתחתיה עוד אחת עם תיארוך לתחילת אפריל – ואז כניסה חדה למנהרת הזמן, עם כתבות מ-2015 ופרסומת וידאו לאופנה ואיפור שרצה כל העת, כי זה מה שנשים אוהבות לעשות כשהן קוראות כתבות עבשות על כדורגל נשים באתר ערוץ הספורט.

SPORT

רקוויאם לחלום
חמשת אלפים לאחת

16 Comments

Amir A 2 במאי 2016

אני חושב שמשפט המפתח שלך הוא "והכל למען הילדות, לא למען תאווה לשיאים ולנצחונות". ברגע שלמרות רייטינג אפסי עדיין מקדישים זמן, כסף ומשאבים אתה יודע שהגעת למקום עם תרבות ספורט.

מאנו 2 במאי 2016

במשחק חצי גמר ליגת האלופות, המשחק הראשון בין שניים, היו 22 אלף צופים באצטדיון של אולימפיק ליון. המשחק היה אולימפיק ליון נגד פ.ס.ז'.
החצי גמר השני גם הוא כולל שתי קבוצות מאותה מדינה – וולפסבורג נגד פרנקפורט. וולפסבורג ניצחה, ותפגוש את ליון בגמר, שניצחה את פ.ס.ז' 7-0 במשחק הראשון.

7even 2 במאי 2016

טור מעולה.
באופן כללי…איך אתרי הספורט בגרמניה?
גרועים כמו וואן?
נוטפי מכביזם כמו ערוץ הספורט?
או שבכלל מושקעים ולא רכילותיים?

ערן לוי 2 במאי 2016

יש הבדל בין אתרים ארציים לאלה המקומיים והאזוריים. בארציים יש מן הסתם עניין יתר בקבוצות הבכירות, אבל אין העדפה ברורה של זו או אחרת והכתבות ענייניות. לא נתקלתי כאן ב״פרסום ראשון״ על כלום. האתרים האזוריים מקדישים זמן לקבוצות הבכירות שבאזורן (וולפסבורג בסקסוניה התחתונה, דינמו דרזדן בסקסוניה וכו׳), כמו גם דגש על קבוצות אזוריות מליגות נמוכות. יש גם מקומונים עלובים, אבל אף אחד לא מתייחס אליהם ברצינות. דווקא ה-bild הצהוב-מה מצליח לשמור על אמינות בנושאי כדורגל רבים.

7even 3 במאי 2016

אכן המדרף אחרי "פרסום ראשון" גורם לכל עיתון להיות חסר עומק בצורה קיצונית

חורחה גאסטון 3 במאי 2016

אני חושב שהבת שלך הגדירה את הבעיה של הענף הזה שנקרא כדורגל נשים – נשים בעצמן חושבות שהוא לא מספיק טוב או שכדאי להשקיע בו זמן. הענף הזה יתפתח רק אם הנשים עצמן ימצאו בו עניין.
בכל מקרה, בגרמניה זה מדהים לראות איך העסק עובד ובהחלט כיף לראות תרבות בריאה שכזאת.

ר.בקצה 3 במאי 2016

אבל הן צודקות- כדורגל נשים פחות טוב.

7even 3 במאי 2016

מסכים לגמרי – אני לא מכיר אף אשה מכל קרובות המשפחה וידידות שמתענייתנ בכדורגל נשים.
אלו שכבר כן שואלות על תוצאה, שואלות על משחק בכדורגל גברים – אלופות או ליגת העל המשובחת שלנו.

Amir A 3 במאי 2016

ר. בקצה ושבע, נכון הוא פחות טוב ופחות מעניין לצופה. אבל לא צריך להיות לזה קשר להשקעה של החברה בספורט. האם העובדה שלא כל אדם הוא איינשטיין אומרת שלא צריך להשקיע בחינוך של מרבית האנושות? למה לי, בתור מדינה, להשקיע אגורה שחוקה בחינוך למתמטיקה כשברור ש-99% מבני האדם לא יתרמו לתחום הזה דבר? למה לא לזהות בגיל מאוד צעיר רק את אלו עם כשרון למתמטיקה ולהשקיע רק בהם? כנ"ל ללימודי מדעים, ספרות, תנ"ך, אמנות ועוד. אני חושב שהרעיון ברור.

ר.בקצה 3 במאי 2016

הרשה לי לחדד- יש הבדל בין טוב ומעניין, לבין חשוב. הדוגמא שלך נוגעת לחשיבות הלימוד של נושא מסוים. אני התכוונתי לרמת העניין שבו.
מכאן נשאלת השאלה- למה כוונתך בהשקעה של החברה בספורט?
האם מדובר בכסף?

Amir A 3 במאי 2016

אין לנו וויכוח על זה שכדורגל נשים, לדוגמא, פחות מעניין מכדורגל גברים. באותה מידה, אגב, כדורגל ישראלי פחות מעניין מכדורגל אירופאי. אבל כמו שאוהדים מוצאים את הכוח להתעניין בכדורגל ישראלי (סהדי במרומים שלפעמים אין לי מושג למה) ככה גם אסור לפסול את האפשרות שיום אחד ימצאו גם אוהדים (ואם להיות פרקטים, אלו יצטרכו להיות אוהדות) של כדורגל נשים.
ולגבי ההשקעה של החברה, הכוונה היא לכמה מישורים:
1. כסף. כמו שידוע לך, בארה"ב קיים TITLE IX הקובע שאסור למנוע, על בסיס מגדר, תמיכה בפעילויות שונות במוסדות חינוך הזוכים לתמיכה פדרלית. הטיטל הזה הביא לכך שעל כל דולר שמושקע בספורט גברים בקולג'ים מושקע גם דולר בספורט נשים. וזה נפלא למרות שספורט הנשים מכניס גרושים לאוניברסיטאות ואילו ספורט הגברים (בעיקר הפוטבול וגם קצת הכדורסל) מכניס מיליונים. העובדה שיש המשכיות לספורט הנשים גם בקולג' גורמת לכך שנערות צעירות עוסקות בספורט בגילאים מוקדמים יותר מתוך ידיעה שהן לא יצטרכו לנטוש את זה מיד לאחר התיכון.
2. ארגון. כאן מדובר יותר באחריות של ההורים מאשר של המדינה/העיר. שוב, אני יכול להעיד רק מהמקום בו אני חי. בכל עיר מתארגנות קבוצות כדורגל של ילדים וילדות המתאמנות תחת שרביט האימון של הורים מתנדבים, הזוכות לתמיכה מעסקים מקומיים המאפשרת רכישת מדים, ואשר ההורים דואגים להסעות, קצת אוכל שיהיה לילדים ולילדות במהלך המשחקים, ולעידוד. אני לא בטוח אם השופטים מגיעים בהתנדבות או שהעיריות משלמות להם. מספר ערים מקומיות (4-6) מתארגנות יחד והנה יש לך עשרות ליגות מקומיות לפי גיל ומגדר.
3. מתקנים. בכל עיר אומללה תמצא מתקני ספורט מתוחזקים ברמה גבוהה. בין אם אלו מגרשי כדורגל, מסלולי ריצה, בייסבול, פוטבול או כדורסל. המתקנים האלו בימים רגילים נגישים לכל מי שמעוניין ואילו בסופי השבוע, בזמן משחקי הליגות שהזכרתי, המתקנים שמורים לליגות. וכך ילדות בכיתה ה' לא צריכות לקוות שאולי הן ימצאו חתיכת דשא קטנה שאף אחד לא ראה ולשחק עליה. הן יודעות בדיוק שבשעה 10:45 מתחיל המשחק שלהן על המגרש הגדול שנמצא מאחורי בית העיריה של עיר זו וזו.
4. תקשורת. נכון שלא ESPN, אבל בעיתונות המקומית תמצא כתבות עם תוצאות וקיים לכל עיר גם אתר אינטרנט נחמד עם פרטים על קבוצות הילדים, מצב המגרשים, זמני משחקים ועוד. אתרים שאני מבטיח לך מושקעים יותר מאתר הכדורגל נשים של אתרי הספורט המובילים בישראל אותם ערן הביא.

כל מה שציינתי כאן הוא לא קשה לעשיה, אבל דורש מעורבות הורים משמעותית. אני גדלתי בישראל של שנות ה-70 וה-80 ואני יכול להעיד שאז היתה מוערבות מינימלית. תפקיד ההורים הסתכם בלהכין אוכל ולעזור בשיעורים ותפקיד הילדים היה להסתכל על השעון, לחכות לשעה 4 ואז לפרוץ החוצה כדי לשחק עם חברים ברחוב עד רדת החשיכה. על מנת לעשות את מה שכתבתי כאן למעלה ההורים חייבים להיות מעורבים הרבה יותר, כולל ארגון, הסעות, עידוד והשקעה כספית. זה המצב בארה"ב ואני לא יודע מה המצב היום בישראל.

shohat 3 במאי 2016

http://www.statista.com/statistics/267963/participation-in-us-high-school-soccer/

הרצון להשתתף קשור באופן הדוק לסביבה, לתרבות ולהזדמנות.

shohat 3 במאי 2016

פטסט מקסים.

Amir A 3 במאי 2016

180 תגובות לפוסט על אליפות של קבוצת כדורגל מעבר לים התיכון, 140 תגובות לפוסט על אליפות כדורגל מקומית, 13 תגובות לפוסט על ספורט נשים. וזה בדהבאזר שאמור להיות מקום סוער לדיוני ספורט שאינם המיינסטריים. אני לא כותב את זה בתור ביקורת אלא מתוך הרהור שני לגבי השאלה האם לא מדובר במאבק שבעצם אבוד מראש.

ר.בקצה 4 במאי 2016

נו אמיר,
ועל זה לשים כסף? לשם מה?
הנשים לא רוצות לשחק, וכשהן כבר משחקות, הציבור לא מתעניין והרמה נמוכה…

Amir A 4 במאי 2016

ר.בקצה, אסור שהשקעה כספית של החברה תהיה תלויית רייטינג.

Comments closed