נגמר האבל, חזרה לכדורגל / ערן לוי, ברלין

פעם בחודשיים זה מגיע.

מתעורר בשש וחצי בבוקר, מכין סנדוויץ', חותך פירות, זוכר לזרוק את היוגורט לתיק. מקלחת מהירה, גילוח איטי והחוצה. הרחובות שקטים, החנויות סגורות. שיכור עומד בשדרה עם הכלב שלו ומנסה להיפטר משאריות האלכוהול שמחפשות דרך החוצה ומוצאות אותה בצפון הגוף. הרכבת מגיעה בתדירות של 12 דקות, אחרי שש שנים בברלין אפילו 12 דקות נראות לעתים כמו נצח.

הפעם האחרונה בה עבדתי בסופשבוע היתה לפני שש שנים, נציג שירות בחברת משחקי שש-בש אונליין.  עניתי על שאלות, הצעתי פתרונות, התמודדתי עם רמאים ושיחקתי יותר מדי. בגלל זה גם פוטרתי. אבל זו הייתה פאזה לא רצינית בחיי, תקופת המתנה של כמה חודשים עד למעבר לביתי החדש בדויטשלנד.

בשבת עברתי בין העובדים, בודק אם כולם כאן, מטיל משימות ובאופן כללי משתדל לעביר את סוף השבוע העסקי בדרך הרגועה ביותר שהצלחתי להעלות על הדעת. וכך עבר לו היום ומשמרתי הסתיימה ללא אירועים מיוחדים. בדרך החוצה עצר אותי פרנקו, אחד העובדים, ושאל אם שמעתי מה קורה בסיגנל אידונה פארק. לפני שהספקתי לענות הוא פתח את הפיירפוקס שלו על bundesliga.de. לוח התוצאות הראה: דקה 55, רפאל, 0:1 להרטה.

חשתי משב רוח קל בתוך גופי והתעוררתי באחת. צמרמורת קלילה במראה עור ברווז דקיק עטפה את גפיי. השינויים המהירים בחיי בעת האחרונה השכיחו ממנו את הכדורגל. לא צפיתי במשחקים, לא התעניינתי בתוצאות. המשחקים היחידים בהם צפיתי מאז נפתחה העונה באירופה היו שני משחקי הבית של הרטה ברלין, וגם לשם הגעתי תודות למנוי וכדי לשפוך את הלב בפני מרטין, האדם היחיד עלי אדמות שמבין מה עובר עלי.

*

השגרה מיהרה לאחוז בקרני המציאות. יצאתי מהמשרד ושכחתי לגמרי משער היתרון של רפאל. יום שבת, ארבע וחצי אחה"צ, עשרים ושלוש מעלות באמצע ספטמבר בברלין – לעולם לא יהיו דבר מובן מאליו, אסור להעביר את היום היפיפה הזה בין ארבעה קירות. בחרתי ללכת עד לאלכסנדר פלאץ, חוצה בדרכי את רובע ניקולאי העמוס לעייפה בתיירים.

אישה מלאה למראה, בשנות החמישים לחייה, שעל פי מבטאה נולדה וגדלה בברלין, ישבה על ספסל מול הכנסייה העתיקה. כשהתקרב אליה בן זוגה, גם הוא כבן חמישים ומחזיק בבלורית כסופה ושופעת, סיפרה לו האישה שהרטה מוליכה 0:2. הגבר בעל המראה המיושב, רואה חשבון, מנכ"ל מפעל, משהו כזה (למרות שגם מכונאי גרמני עשוי להחזיק במראה שיזכיר ליושבים בציון מרצה לפילוסופיה) קפץ אל על תוך שהוא מניף את זרועותיו בתנועה חדה ועם אגרופים קפוצים קדימה. פתחתי את הסמארטפון שלי וגיליתי שהמשחק הסתיים. הרטה ניצחה בחוץ את דורטמונד 1:2 והיתה להפתעת המחזור.

הגבר עם השיער הכסוף לא יוצא לי מהראש. חזרתי הביתה באותו היום, נכנסתי ל"קיקר" כדי לקרוא עוד על הניצחון של הרטה ומשם המשכתי לתבוסה של פרייבורג במינכן, לזו הביתית של מיינץ מול הופנהיים ולזו הביתית של אאוגסבורג – יריבת הרטה בשבוע הבא – שרק קבוצה חסרת שיטה או תוחלת כהמבורג מצליחה להיות גרועה ממנה ולנעול את הטבלה.

הכול חזר אליי בבום. וכבר היום, איך שמשמרת יום ראשון שלי תסתיים, אצא ל"schwalbe", פאב הכדורגל האהוב עליי בפרנצלאואר ברג. שם אפגוש את יוהאנס וביחד נצפה בוולפסבורג נגד שאלקה.

חדוות החיים חזרה, האהבה לכדורגל שוב עוטפת אותי בזרועותיה העבות, מחזירה אותי למקום הטוב ההוא, לשמחה הטהורה שאינה תלויה בדבר, לשער לו מצפים, לעתים במשך 90 דקות, וכשהוא מגיע אין דבר טוב ממנו. חוזר לחיים, בוחר בחיים.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

*

פוסטים קודמים / ערן לוי, ברלין

דה באזר גם בפייסבוק

על קריסת פדרר
ליגת שוקי ההון: עשור ל9.11

3 Comments

אמיר ברמן 11 בספטמבר 2011

איזה כיף לך !
אני זוכר את המשחק היחיד שלי ביציעי הבונדסליגה.
זה ההפסד הביתי של הרטה ברלין לורדר ברמן 2-3 במחזור הרביעי של עונת 2009-2010. ללא ספק, אם הייתי בוחר מדינה לגור בה לפי הליגה המקומית, גרמניה הייתה מקום מושבי. ליתר דיוק, ברלין.
תהנה מהמשך העונה.

ברמן

Roy 11 בספטמבר 2011

אתה יוצר אהבה לכדורגל גם למי שלעולם לא התעניין בו…

yoffer 12 בספטמבר 2011

אחרי חודש וחצי של קייטנות ומחאה, גם אני התנתקתי מעולם הכדורגל.
לא עקבתי באדיקות אחרי עונת המלפפונים, וגם הגרלות ליגת האלופות והגביעים השונים לא ריתקו אותי.
היום, אחרי שהכל נגמר זה מתחיל לחזור, הרגשה ישנה, התרגשות מוכרת וחיוכים מטופשים מרוחים על הפנים בגלל משחק הכדור האווילי.

ואני אומר תודה, תודה שלא שכחתי את האהבה הזאת!

Comments closed