לפני שבע שנים עליתי על ריקשה בדרך למשחק הזה

פוסט מאת ערן לוי, ברלין

שבת, 20 בנובמבר 2004

 בשמונה בבקר הגסטהאוס מתעורר לחיים. אי אפשר להישאר בחדר, חם מדי בפנים. כוס הקפה השלישית עומדת על השולחן הקטן והרעוע שבמרפסת, חמישה בדלים של "גולד פלייק לייט" מצטרפים לעשרות אחרים שאף פעם לא עוזבים את המאפרה. אולי אחרי שאעזוב את ארמבול ידאג סנג'י המלצר לעבור עם מטאטא קטן בחדר, יאבק עוד יותר את המרפסת ויזרוק את הבדלים לפח.

סנג'י, שהגיע לגואה מהעיר צ'אנדיגאר, עובד קשה. 16 שעות ביום הוא על הרגליים. הוא השאיר בצ'אנדיגאר אישה וילדה בת שנה והגיע לאראמבול למען פרנסה מכובדת של 1200 רופי לחודש, 120 ש"ח נכון ל-2004.  בבוקר הוא מוציא את מיטות השיזוף לחוף, מסדר את הכסאות מסביב לשולחנות ומחכה להזמנות הראשונות שלא יפסיקו להגיע עד אחת עשרה בלילה.

המאנצ'יס שלא מפסיק אף פעם מריץ אותו הלוך וחזור עם פנקייקים, נאן ועשרות בקבוקי קולה עם קרח שגורד מדפנות הפריזר העתיק, שעומד (ולרוב גם עובד) בכניסה למטבח.

אבל סנג'י אף פעם לא מתלונן. הוא עובד כמו חמור, רץ משולחן לשולחן, לא מאבד לרגע את הסבלנות, תמיד נחמד לכל המסטולים הנודניקים, שרובצים מול הים ומנהלים דיון אקדמי על "איפה נאכל היום ארוחת צהריים" לפני שהם מזמינים עוד שניצל עם צ'יפס. מסנג'י, אלא מה.

הרגעים היחידים בהם חוזרת המציאות להזכיר לנו מי אנחנו מתרחשים בשעות אחר הצהריים. מי שעדיין מסוגלים לעמוד על הרגליים מתמקמים משני צידי הרשת למשחק כדורעף חופים. אף אחד לא זוכר את התוצאה, העיקר לעשות קצת פעילות גופנית, שנרגיש טוב יותר עם עצמנו לפני המקלחת, ארוחת הערב ועננת הצ'ילומים שתעטוף את החוף.

ודווקא שם, במקום הרחוק ביותר מהבית מכל הבחינות, מגיעים להבנות העמוקות ביותר. אנשים שנמצאים רחוק מכל מעגל חברתי שהכרתי בחיים ההם הופכים לבני שיחה מרתקים, ובעיקר מגלים לי שאדם הוא אדם באשר הוא, גם אם היא גרה בכפר סבא, עובדת בחנות למכשירי כתיבה ונמצאת עם אותו בן זוג מגיל 15. הארות נמצאות בכל מקום. לרוב הן מתגלות במקומות הכי פחות צפויים.

שבת, 22 באוקטובר 2011

משחק כל כך גרוע לא ראיתי הרבה שנים. ארבעים ושבעה אלף צופים, אווירה של נצחון קרב עוד לפני שריקת הפתיחה, אבל הרטה לא מוכרת בעולם הכדורגל הגרמני ביכולותיה הגבוהות לעמוד בציפיות. וכשזה קורה, מקבלים משחק שמהדקה הראשונה רשום עליו 0:0.

מיינץ תוקפת יותר מהרטה, אבל לא מצליחה להגיע לשום מצב מסוכן. לא פלא שהם במקום ה-15, ככה הם לא יגיעו רחוק. ימי הצמרת של העונה שעברה נשכחו כלא היו, למיינץ יישארו רק הזכרונות.

הרטה, לעומת זאת, נראית כמו קבוצת תחתית מליגת העל ביום רע. מסירות ישר לרגליים של שחקני מיינץ, איבודי כדור כל שתי דקות. אדריאן ראמוס, אנדראס אוטל, לבאן קוביאשווילי, כריסטיאן לל – ואף אחד מהם לא מצליח להזכיר לנו למה הם שחקני בונדסליגה.

בכל יום נתון מצליח רפאל לסבסב שחקנים אורחים לפחות שלוש פעמים במשחק, השבת הוא בעיקר סבסב את עצמו. בדקה השבעים, אחרי עוד נסיון שלו לעבור שחקן, להיתקל בו ולאבד את הכדור, החלו שריקות בוז ביציעים. כמה אפשר לשבת באצטדיון במזג אוויר שהולך ומתקרר ואוטוטו מגיע לחמש מעלות, ולראות את גועל הנפש הזה.

ואז, ככה פתאום, הבנתי שממש לא משעמם לי. למרות שהקבוצה שלי נראית כמו איוב ביום שחור במיוחד, ומיינץ היא מיינץ, זה עדיין לא אפס אפס של קבוצות תחתית מליגת העל. כל השחקנים רצים, כולם משתדלים. הכושר הגופני והריצה הבלתי פוסקת במרכז המגרש מזכירה לי איפה אני נמצא. הארות נמצאות בכל מקום. בדרך כלל הן מתגלות במקומות הכי פחות צפויים.

*

הכל עניין של נסיבות. יכולתי להגיע לעיר אחרת בגרמניה, אבל ההחלטה שלי ושל פרודתי נפלה על ברלין. עיר בינלאומית, אווירה קוסמופוליטית, אפשר להסתדר גם בלי גרמנית. כדורגל לא היווה שיקול כלשהו, איזשהו, בהחלטה לנחות בבירת ברלין, פראקטיות בלבד.

אז עכשיו אני כאן, אוהד של קבוצת כדורגל ממוצעת להחריד ומצפה בכל פעם מחדש להצגת כדורגל שהיא לא באמת מסוגלת לנפק. אין הגיון בלהיות אוהד של קבוצת כדורגל, ובניגוד גמור לקודש הקודשים של ספר אמרות אוהדי הכדורגל – אפשר להחליף אישה ואפשר להחליף קבוצה. בעיקר אם לא נולדת לתוכה.

אבל הנסיבות מביאות אותנו למקומות לא מוכרים, ואם כבר אני כאן אפשר ליהנות ממה שיש לקבוצה הזו להציע – כדורגל גרמני, בירות, אווירה של אירופה ואוהדי כדורגל שהם גם חברים.

אפס אפס יכול גם לקרות באצטדיון עלוב עם שקית טרופית בעשרה שקלים, שהם שמינית ממחיר כרטיס הכניסה, ועם איזה לוזון שיקלל מיציע הכבוד את כל מי שלא חושב כמוהו, גם אם הוא מכבי אסלי מאם המושבות.

אפס אפס יכול לקרות באצטדיון האולימפי, מול 47 אלף צופים ועם קבוצה לא הכי מבריקה אבל עם תומאס קראפט אחד בשער, מרכוס באבל אחד על הספסל ואחר צהריים אחד של אווירה ששום שידור ישיר מקאמפ נואו או אולד טרפורד לא יוכל להציע.

יום שני, 4 באוקטובר 2004

עשר בבוקר, התעוררתי אחרי ארבע עשרה שעות שינה. הדרך לג'ודפור היתה קשה וישנתי רק שעה וחצי בלילה הקודם. הבטן מקרקרת מרעב ואני עולה למסעדה בקומה האחרונה של הגסטהאוס. מזמין סודה לימון וסנדוויץ' חביתה ומנגב את הזיעה מהמצח.

בשולחן לידי יושבת בחורה צעירה, שותה תה ומעיינת ב"לונלי פלנט". אני פונה אליה, שואל אותה לאן היא מתכננת להגיע היום. נוסעים לשם ביחד בריקשה צבעונית עם מוסיקה הודית רועשת. היא מספרת לי על עצמה.  תיירת מגרמניה, הגיעה לעבוד כמה חודשים בבית חולים בבאנגלור כחלק מתוכנית הלימודים שלה. בסוף השנה תחזור לגרמניה. את לימודי הרפואה היא תסיים בלובק, עיר קטנה צפונית להמבורג, אבל משעמם לה שם. היא לא רוצה להישאר בלובק בתום הלימודים, היא רוצה לעבור לברלין.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

*

"דה באזר" גם בפייסבוק

פוטבול, שבוע שביעי
המשתין בקיר ובניו (על הנהלת הפועל ת"א) / ניב שטנדל

16 Comments

אביאל 25 באוקטובר 2011

פשוט מעולה !

dice 25 באוקטובר 2011

אח, עוד אחד מהפוסטים המשובחים של דהבאזר.

בני תבורי 25 באוקטובר 2011

של ערן לוי!

מאשקה 25 באוקטובר 2011

ענק, כיף היה לקרוא !!!

טימי 25 באוקטובר 2011

נפלא!

מוזגטס 25 באוקטובר 2011

כיף לקרוא אותך ערן.
בהתחלה לא ידעתי איך לאכול את הפוסטים האישיים שהעלת (גם של אברהמי לצורך העניין).
אחרי שהבנתי שאם זה פורסם זה בשביל להיקרא אז המשכתי להנות.
תודה

דוד מירושלים 25 באוקטובר 2011

גדול!

סימנטוב 25 באוקטובר 2011

נהדר ממש כיף לקרוא את הפוסטים שלך
תודה

יאיר 25 באוקטובר 2011

הנאה לפני השינה.
דווקא במקומות האלה וכשלא מכירים ויודעים שלא יהיה המשך, האדם הכי פתוח לשתף ברמות עמוקות.
וכן, אין דין 0:0 בבונדסליגה כדין 0:0 בלוזונליג.

יאיר
allsportil.co.il

פולדש 26 באוקטובר 2011

מענג.

ריקי רומא 26 באוקטובר 2011

פוסט מדהים ערן
אני קורא את הפוסטים שלך בהנאה בדומה מאד לפוסטים של בני בימי שישי

ערן 26 באוקטובר 2011

יושב בלובי של מלון בוינה, קורא את התגובות – טוב יותר מכל שניצל וינאי (וכבר אכלתי ארבעה. ביומיים). כיף לשמוע, תודה לכולם.

אמיר 27 באוקטובר 2011

ערן, אתה כותב מבריק.

נועה 27 באוקטובר 2011

איזה יופי, סיימתי לקרוא וזה ממש משאיר עם חומר למחשבה על ארועים בחיים..

לנית 28 באוקטובר 2011

אני מאד אוהבת את הפוסטים שלך (אלה שלא מדברים רק על כדורגל), תמיד נותנים לי השראה :-)

תודה

suzio 28 באוקטובר 2011

בימים ההולכים ו מתקררים במוסקבה עם אותה כוס בירה של הינס ביד (אין כאן תענוגות אחרים) תמיד קיף לקרוא את הבלוג שלך ולהיככר בימים הטובים של "חיים אחרת״. ברלין, כדורגל גרמני, גוא – הכל מתעורר ו הופך למחשבה עמוקה . איפון וסטיב ז׳׳ל עזרו לנו לא לשכוח ולא להשכח. גם אתה. תודה 

Comments closed