הכבשה השחורה של המאנשאפט

הנצחון הגדול של נבחרת גרמניה על סלובקיה הרגיע באחת את עולם הכדורגל. אחרי שחביבות הקהל קרואטיה, ספרד ואנגליה הודחו במפתיע התפנתה הדרך לאיסלנד המפתיעה, לפורטוגל שעדיין לא ניצחה בתשעים דקות כל הדרך לחצי הגמר – ולאיטליה הטקטית והאגרסיבית שתפגוש ברבע הגמר את גרמניה, ארבע שנים וחמישה ימים מאז הפעם האחרונה בה נפגשו השתיים.

זה קרה בוורשה, בחצי גמר יורו 2012. זה היה המשחק החלש של המאנשאפט באותו טורניר (2:1) ואחד הימים הקשים בחייו המקצועיים של יואכים לב, חור שחור בביוגרפיה של מאמן הנבחרת שרשם לחובתו את ההפסד הרביעי בשמונה מפגשים רשמיים בין גרמניה ואיטליה. בין השנים 1929-2012 נערכו שלושים ושניים משחקים בין השתיים, גרמניה זכתה בשבעה נצחונות בלבד, כולם במשחקי ידידות. מאזן ההצלחות של גרמניה מול איטליה באליפויות עולם ואירופה עומד על אפס.

ועכשיו מבקשת גרמניה לנתק אחת ולתמיד את קשר הכשלונות הגורדי בינה לבין איטליה, להתגבר על הנמסיס מדרום ולנצח בפעם הראשונה בהיסטוריה בדו קרב משמעותי בין השתיים. מה שהיה לבטח אינו מה שיהיה: לא רק שתי היריבות השתנו מאז המפגש האחרון, גם יוגי לב השתנה.

ההפסד בוורשה הגיע לאחר תקופה מקצועית נהדרת של המאנשאפט, שרשמה שיא עולמי עם חמישה עשר נצחונות רצופים במשחקים בינלאומיים רשמיים. השחקנים הפגינו יכולת גבוהה לאורך זמן ו"יוגי סופרסטאר" לא ירד מהכותרות. אמרו שהוא עושה הכל נכון, הרעיפו עליו אהבה מכל עבר. ואז הגיע המשחק מול איטליה, ולב ש'עושה הכל נכון' הצליח לטעות.

במהלך שנותיו בנבחרת נאלץ לב להתעמת עם בעיה אחת מרכזית: האמונה בעצמו, לעתים עד עיוורון. שיטת המשחק בה בחר ברגע נתון היתה לדידו השיטה הנכונה ואין בלתה, השחקנים ששלח לדשא היו בעיניו הבחירות היחידות שבאות בחשבון, כשטעה לא מצא את האומץ (או הצורך) על מנת להודות בכך. "לא הצלחנו למצות את יכולתנו היום", פטר יוגי את עצמו לרוב עם תשובות לקוניות, "משחקים שכאלה קורים מדי פעם".

גם לאחר ההפסד בוורשה בחר יוגי שלא להכיר בטעותו ואף סירב להודות בעצם קיומה-  נסיון כושל להצרת צעדיו של אנדראה פירלו על ידי טוני קרוס שפתח לראשונה בקריירה בהרכב הראשון. חודשים חלפו מאז אותה הדחה לפני שהודה לב כי "היה זה שיקול טקטי להוציא את פירלו מהמשחק. בראיה לאחור התוכנית נכשלה, זה מה שקורה כשמהמרים". היתה זו הפעם הראשונה בה בחר לב למקד את טקטיקת המשחק בשחקן יריב אחד, היתה זו גם הפעם האחרונה.

מאז נודעה זהות היריבה ברבע הגמר מקפידים לב והשחקנים לשחרר הודעות המבליטות את חוסר עניינם האישי והמקצועי ב'טראומת איטליה'. הם מתרכזים אך ורק במשחק הקרוב, הם לא מושפעים מתוצאות העבר. הגדיל לעשות תומס מולר כשאמר כי לא יתרגש ולו לרגע אם יצפה במשחק ההפסד האחרון לאיטליה. מאטס הומלס הוא היחיד שהתייחס באופן ישיר לחצי הגמר ההוא: "למדנו מהמשחק ב-2012 שעדיף לנו לא להיכנס לפיגור, מאחר ובסיטואציה שכזו יכולים האיטלקים לסמוך על ההגנה שלהם".

יוגי לב בטוח בעצמו, בטוח בדרכו, בתחושותיו, כמו תמיד. גם הוא טורח שלא לדבר על ההפסד ההוא – ומציין אותו בכל הזדמנות ("גרמניה תמיד הפסידה לאיטליה בטורנירים, זו ההזדמנות שלנו לסובב את התמונה"; "איננו סובלים מטראומת איטליה"). בסביבתו מייחסים את הבטחון העצמי הרב לזכיה במונדיאל האחרון, מי הם שיעמידו אותו על טעותו, הוא אלוף העולם. אבל המשחק עליו 'לא מדברים' הוא המקור הראשי לתחושות שמלוות את לב בארבע השנים האחרונות. ההפסד ההוא, שקבר את המאמן בתום המשחק, שלף אותו מהבור נחוש ומשוכנע כי תורתו היא זו שתביא עמה הצלחות. "הדרך שלנו נכונה, אין לנו שום סיבה לסגת ממנה".

בגרמניה, כמו באנגליה, סומכים על הנבחרת. בגרמניה, בניגוד לאנגליה, דואגת הנבחרת לנפק קבלות. המכשול העיקרי שעומד בפני המאנשפט ביורו 2016 הוא הכבשה השחורה מכולן. נצחון אחד על איטליה ישכיח באחת את כל הפסדי העבר – חצאי גמר מונדיאל 1970 ו-2006, גמר מונדיאל 1982, חצי גמר יורו 2012. כל עשרים ושלושה שחקני הנבחרת הגרמנית כשירים לקראת המבחן הגדול ביותר של גרמניה בטורניר, ואם יוגי יודע שלא יחזור על טעויות ורשה מי אנחנו שנפקפק, הוא אלוף עולם.

Bundesmania כדורגל מגרמניה