אפשר גם בלי מדליות

עשרים ושניים אלף איש כיבו את הטלויזיה, השאירו את האולימפיאדה מאחור והגיעו לדרבי המזרחי הראשון

בבוקר היא המתינה לי בעיניים פקוחות וחיוך, אמרה שהיא עייפה ולא הפסיקה לדבר. ואני, בקושי ישנתי בלילה, והעיניים מתעקשות להיעצם אבל המלים לא מפסיקות לזמזם לי בראש, וכבר יומיים שאני שר, לפעמים בלי להרגיש, את השיר מהסרט שהיא ראתה ביוטיוב. והיא שומעת אותי ממלמל את מילות השיר, ומיד מצטרפת אליי, ועכשיו שנינו שרים בדואט של בוקר, רגע לפני שננשוף בחוסר חשק הדדי ונצא מהמיטה.

עכשיו היא לא כאן ואני קצת אבוד. פתאום, אחרי חמש שנים, הבנתי שאני מתגעגע. נשמות טובות מספרות לי שילדה אחת זו לא חוכמה, נראה אותך עם שניים, שלושה ילדים, כל החיים נראים אחרת. ואני תוהה, למה לי לדמיין את עצמי עם שלושה ילדים אם יש לי רק אחת? עשרה קבין ירדו לעולם, תשעה החליטו לתת לה, ואף אחד לא מבטיח לי אפילו חצי מזה לשני ולשלישי, אז אני מרוצה ממה שיש. אגואיסט, סונטים בי, לא חושב עליה, לסדר לה אח או אחות, רק על עצמך אתה חושב. לא נכון, אני מחרה מחזיק אחריהם, כל היום אני חושב עליה, עליה, יש לי רק ילדה אחת לחשוב עליה, זה הופך את העניין לפשוט יותר, וגם למסובך יותר.

בשבילה ויתרתי על נתח נכבד של כדורגל, היא לא רוצה אז לא צריך. וניסיתי, אתם יודעים שניסיתי, אבל זה לא עבד, והיא גדולה מספיק כדי להחליט, והיא החליטה שלא. ומאז שהחליטה היא מעקמת את האף, מכווצת את עיניה תוך הטיית צווארה ואמירת "אבא!" מוכיח בכל פעם שאני מנסה להשיב את הנושא לסדר היום, שאפילו לא אתחיל לדמיין חזרה לחיים של אפשרות שכזו.

אך מה עושים עם העונה החדשה שאך זה נפתחה? עם הכמיהה למגרשים? אני מתגעגע, רוצה לעמוד שם, קרוב לדשא, וממש לא משנה מי תרוץ לפניי: טניס בורוסיה או טסמניה, דינמו או הרטה, ליכטנברג או ברלינר אתלטיק, העיקר כדורגל. והיא, שהצטרפה אלי למשחקים כי לא רצתה שאהיה עצוב, החליטה שהעצב שלה חשוב יותר, ובמשוואת העצב בחרה למחוק אותו מסופי השבוע שלה.

ויום שני היום, ושני דרבים ברלינאים של סופשבוע הסתיימו ללא נוכחותי, והיום יש רק בונדסליגה שניה בעיר, וכבר לפני שבועיים אזלו הכרטיסים למשחק. אז בשש בערב אני נכנס בפעם האחרונה לאתר הבית של פ.צ אוניון, כאילו לא צפיתי מספיק בעיניים כלות ב-Ausverkauft (אזל) הגדול שמרוח על פני דף הנחיתה. ועכשיו, באופן סופי, אני מפנים את המצב הקשה ויוצא לדרך, לרכבת שנוסעת לאצטדיון. יש שידור בטלויזיה, אפילו בישראל, עם פרשנות של לוינטל, אבל היום לא אוכל להסתפק בפיקסלים. היום אני בדודא נוראית, חייב את הדבר האמיתי.

                                                                             JJ

*

כשאוניון משחקת בבית מרגישים בכל פינה בעיר – אם הפינה שלכם היא במזרח העיר. הצעיפים והחולצות באדום ולבן צובעים את בתי הקפה, המאפיות, הקניון ותחנת הרכבת ברחובות השכונה שגולשים אל תוך שדרת הענק המזרח-גרמנית. זה לא מרגיש כך כשהרטה מארחת, גם אם בכל משחק בית זניח שלה מגיעים יותר צופים מאשר האלטה פורסטיי של אוניון מסוגל להכיל. הרטה קבוצה של מערב ברלין, תמיד היתה ותמיד תהיה, עוד מימי החומה והסקטור הבריטי, עמוק בתוך המזרח הפוליטי, עשרים קילומטרים מנקודת הגבול הקרובה.

תחנת הרכבת בקופניק מלאה באנשים, וכולם זורמים לכיוון אחד. השוטרים עומדים בצד, נראים משועממים. האוסט-דרבי הראשון של הבונדסליגה השניה שומר על הפרדת כוחות מוחלטת, וגם אוהדי דרזדן המעטים שנקלעו לאזור יורדים במדרגות לצד האדומים-לבנים, וכולם משוחחים, צועקים, צוחקים, לא נותנים לדעות הקדומות לתפוס מקום.

הרחובות המובילים לאצטדיון צרים מלהכיל את ההמונים הנוהרים, אבל אנחנו בגרמניה, על הכביש לא הולכים, גם אם הוא ריק ממכוניות. Ordnung muss sein, סדר חייב להיות. התנועה האנושית מתקדמת באיטיות, ואני רק רוצה להגיע, למצוא מישהו שאתרע מזלו, שלא יוכל להגיע למשחק ולא מעוניין להפסיד את הכסף ששילם על הכרטיס. ויש גם ספסרים, אבל אותם אני לא מעוניין לפגוש, עדיין לא. בסיום העונה שעברה אזלו הכרטיסים למשחק האחרון, וכשהצעתי לחבר מקומי להגיע לשם בלי כרטיס, אולי מישהו ימכור, הוא צחק בקול וואטסאפי רועם ואמר "חביבי, זה לא ריאל מדריד, כולה ליגה שניה, נסחפת".

נסחפתי, מזמן נסחפתי, פעם שניה באלטה פורסטריי ללא כרטיס. גם בפעם הקודמת היתה זו דינמו דרזדן ששבועיים לפני שריקת הפתיחה חיסלה כל סיכוי לכרטיס פנוי, ובפעם הקודמת המתנתי חצי שעה ארוכה כנצח לפני שהבחנתי ביד שמונפת אל על, שאוחזת בכרטיס ליציע העמידה. "מחיר נקוב", תמה המוכר, לא מבין מה חשבתי לעצמי. הזכרונות תוקפים אותי, מראה האלפים בכניסה לאצטדיון דוחקים אותם לאחור. גם האנשים שמסתובבים בינות לחבורות האוהדים הצפופות עם שלטי "Suche Ticket" (מחפש כרטיס) בכתב יד גס וחפוז בידיהם מבהירים לי שמה שהיה אינו מה שיהיה.

חצי שעה, ארבעים דקות, כמעט שעה וכלום, חוץ מספסר שדורש ארבעים יורו על כרטיס של שנים עשר יורו. הביקוש לא עומד בתנאי ההיצע הערב, קונים בלבד, והם רבים מדי. אני רעב, אני צמא, אני רוצה לעשן, כל כך רוצה לעשן, לרגע תוהה אם שווה להקריב את הגמילה. בסך הכל חודשיים, אולי אפילו פחות, אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה. גל מתקתק של מריחואנה מציף את האוויר, ג'וינטים נשאפים פעמיים ושלוש לפני שהם מועברים מיד ליד. אני עוצם עיניים, מתעלם מהדוניזם של אוחזי כרטיסים שסובב אותי, שמכה ומחייך באכזריות, שב להתמקד במטרה.

חבורת פאנקיסטים קרועי בגדים וצבועי קווצות שיער מגולחות מגיעה לאזור. הם אפילו לא מנסים להתקרב לשערי הכניסה, רק פורשים שמיכה גדולה ליד עץ גדול, שולפים בקבוקי וודקה זולה, מערבבים עם יין זול עוד יותר. עוד מעט יבעיר אחד מהם את הזרדים שמאחורי העץ, ישלוף באחת מהאצטדיון את אנשי האבטחה שירוצו למקור האש ויכבו אותה ברגליים דורסות. העשן מסרב להתפזר, גם הפאנקיסטים שאוספים את השמיכה והציוד ומתנחלים מתחת לעץ אחר, רחוק יותר משם.

העשן מתפזר, גם העומס ברחבת הכניסה, כולם בפנים. עכשיו ניתן להבחין בבירור בשלטי ה-Ausverkauft על קירות הכניסה. שלושה תיירים דוברי מספרד עומדים בחוץ, מקווים גם הם לכרטיס שיופיע משום מקום. איש שמנמן ונמוך קומה מתקרב. מכנסיו הקצרים משווים חוסר פרופורציה לגופו הגוצי, כובע המצחיה שעל ראשו מסתיר את המבט התר אחר תרי התקווה. והיא לא מופיעה, והגוץ כאן כדי למכור להם אותה.

Fifty, הוא אומר לי, חמישים יורו לכרטיס. למה באנגלית, למה? מה מסגיר את מוצאי הלא-גרמני? אין כהי עור גרמנים? אין ויאטנמים גרמנים? אין פולנים וטורקים ורוסים גרמנים? גם אליהם פונים באנגלית? אפרים שמיר שר פעם "בעיני הפולנים הייתי יהודי מלוכלך, בעיני ישראלים נהייתי הפולני המגוחך". ובהשאלה נטולת גזענות: כשאני מבקש לדבר באנגלית טוענים הגרמנים שהם לא מבינים, כשאני מדבר בגרמנית הם עונים באנגלית. זה בטח המבטא, תמיד כשאני מדבר הם בטוחים שאני צרפתי.

אני מביט בו, מנסה לתור שביבי חוצפה בעיניו ולא מוצא. חמישים יורו? באמת? כן, הוא עונה בקור רוח, אפילו לא ממצמץ. אחר כך ינסה לשכנע את התיירים הספרדים שעומדים בצד. על פי החיוך הציני שנמרח על פניהם אני מבין שגם הם ימשיכו לעמוד בצד. והספסר מתחיל להילחץ, עוד עשר דקות לשריקת הפתיחה והוא תקוע עם הסטוק, ועכשיו יש לו דיבור צפוף עם השותף, אולי הם תוהים מה לעשות. הם בטח יורידו את המחיר, שווה להמתין. ואני פוסע הלוך וחזור ברדיוס של חמישה מטרים, מחשב לאחור את קץ סבלנות הספסרים, את הרגע בו יבינו שעדיף לחזור הביתה באיזון מאשר בהפסד.

שלוש דקות לשריקה והם בשלהם. עוד אחד ניגש אליהם, מתעניין, עושה סיבוב של מאה שמונים מעלות ומתרחק. גבר ואישה חולפים לידי, נתקלים בי. אני מסתובב ומזהה שלושה כרטיסים ביד הגבר. מוכר אחד? אני שואל. לא, הוא צוחק. גם אני חיפשתי, הוא עונה ומרצין פנים, ומצאתי בקופת איסוף הכרטיסים, גש לשם עכשיו! בצד השני של האצטדיון!

אני עוזב את הספסרים והתיירים הספרדים ורץ לקופת האיסוף. הקופאי עומד ליד השולחן, אוחז בחבילה שמנה, מאה כרטיסי כניסה, אולי יותר. רק לסקטור 2, הוא מכריז. שאלה יהיו הצרות שלי, אני חושב, סקטור 2 הוא יציע האולטראס, לך תמצא כרטיס לשם בימים כתיקונם. שנים עשר יורו עוברים אליו, כרטיס יקר מפז עובר אליי.

היידה למשחק, אבל לפני זה לתיירים הספרדים. יש כרטיסים בצד השני, אני מגלה להם, מחיר נקוב, והם מודים לי בחום ופותחים בריצה מהירה. זהו, עכשיו אפשר להיכנס. בעברית אומרים "משימה בלתי אפשרית", באנגלית – Mission accomplished.

20160815_211431

*

אין מקום להכניס מחט ביציע, ולראשונה אני תוהה לגבי חלוקת המינים כאן. המון נשים ביציע העמידה האחורי, במעברים, מתחת לדגלי הענק. ויש יותר גברים, אבל לא כמו שהדיוט ממוצע היה מתאר לעצמו. והן שרות, כולן שרות, בדיוק כמו הגברים, וקצת לא נעים לי לא לשיר. בכל זאת, אורח ביציע, צריך לתת כבוד, ולך תתן כבוד כשאתה לא מכיר את המלים, אפילו תזמורת בצורת לא תסייע.

הנה, את השיר הזה אני דווקא מכיר: Eisern Union, המנון הקבוצה, קצת לפני שריקת הפתיחה. חמש דקות של מוסיקה מסתורית, קול גברי שמדקלם טקסט בפאתוס, ואז הגיטרות החשמליות סטייל איירון מיידן שמנסרות את האוויר, הקריאה "אייזרן אוניון"  -והשיר שמצליח לרגש אותי בכל פעם מחדש, כאילו נולדתי אולטרא:

עשרים ושניים אלף צופים ועוד קצת רואים משחק נהדר בין שתי קבוצות שרוצות לזכות בנצחון הראשון העונה. אוניון הפסידה במחזור הפתיחה לבוכום (2:1), דרדדן ניצלה מהפסד לנירנברג בזכות שער שוויון בדקה ה-94 (1:1) של פסקל טסטרוט. ההחתמה של המאמן הבונדסליגיסט יינס קלר מעלה מיידית את הציפיות מאוניון שמזמן תקעה יתד בליגה השניה, העולה החדשה מדרזדן תרצה מצידה לעשות בדיוק את שעשתה אוניון ולהוות גורם מרכזי בליגה, הרבה לפני שמתחילים לפנטז בבירת סקסוניה על בונדסליגה.

אבל הסיפור של המשחק הוא אווה נויהאוס. בתום עונת 2014/15 עזב נויהאס את פ.צ אוניון אחרי שבע שנים על הקווים. נויהאוס העלה את אוניון לבונדסליגה 2, לראשונה בתולדות המועדון, והפך אותה לאחת הקבוצות היציבות בליגה עם מקום שביעי בתום שלוש עונות. אחרי שבע השנים הטובות החליט נויהאוס שדי, הגיע הזמן לאתגר חדש, והוא בחר בדינמו דרזדן והעלה גם אותה לבונדסליגה השניה. והיום הוא שב למקום שהיה ביתו, לשחקנים שגידל וחינך, לאוהדים שהחזירו לו אהבה ולא שכחו לו את שעשה למענם, למען הקבוצה, למען המועדון.

2

*

כבר בדקה השמינית עולה דרזדן ליתרון עם כדור חוזר של איאס אאוסמן שהיה לשערו הראשון אי פעם בליגה השניה. איש מהעומדים לצדי אינו מפגין סימני כעס, ההפך הגמור. מרגע כיבוש השער לא הפסיקו אנשי היציע לשיר, מהדקה השמינית ועד להפסקה. ילדות וילדים, בעלי כרס ודקיקים, בעלות שיער סגול ונטולות צבע, קשישים שנתמכים בעמודי היציע. אפילו הדגלנים, עושה רושם, מנופפים במהירות רבה יותר את הדגלים הענקיים, נראה שהשער שספגה קבוצתם הצליח לעשות את ההיפך הגמור ממה ששער חובה אמור לעשות. המתופפים במרפסות הייעודיות מכים בתופים הגדולים בעוצמה, הכרוזים, גבם למשחק, זועקים אל תוך המגפונים. אני שותה במהירות את הבירה, שייכנס האלכוהול באחת לגוף. רק בהפסקה אני מבין למה זה לא עובד: מנהלת הליגה הכריזה על ההתמודדות כמשחק ברמת סיכון גבוהה, ובמשחקים ברמת סיכון גבוהה מגישים באצטדיון בירה דלת אלכוהול. זה מה שקורה כשלא מתדלקים בחוץ.

Bundesmania 

בהפסקה מברך הלוח האלקטרוני הענק חתן יום הולדת ושולח ברכות חמות לזוג שזה עתה נישא. בדרך למזנון אני נתקל בתיירים הספרדים. נכנסתם, אני שמח לקראתם באנגלית, דנקה שן, עונה אחד מהם. הגרמנים לא חושבים שאני גרמני? התיירים דווקא כן.

המחצית השניה פעילה ומרתקת עוד יותר, כשהמופע המרכזי מגיע מיציע אוהדי דרזדן:

הכרוז מודיע בלקוניות על מדיניות איסור הפירוטכניקה ביציעים. תמיד מודיעים הכרוזים במשחקים על האיסור אחרי שמישהו מדליק משהו ביציע, תמיד אף אחד לא מתרגש. גם קולין קוואנֶר לא מתרגש מהמופע האור-קולי ביציע האורחים וממשיך לשמור על ריכוז ברחבת דרזדן. החלוץ שגדל בפורטונה דיסלדורף ושב-2015 הצטרף לאוניון מבקיע צמד בתוך שש דקות , פי שניים ממספר כל שעריו בעונה שעברה. והוא מניף את ידו אל עבר היציע שלי, ואני, שעומד בפנים צמודות לגדר כאחרון האולטראס, מניף את ידי לעברו, נותן כבוד, כמו שאורח צריך לעשות.

שלוש דקות של יתרון התמוססו עם כדור שמגלגל 'לומפי' למברט לשער של אוניון, שוויון מהיר שאיכשהו סוגר לי את כל הפינות – גם מותחן לפני הכניסה, גם משחק מרתק, גם שערים, גם אווירה, ו-2:2 זה לא רע. יינס קלר פחות מאושר, לסיים מחזור שני עם נקודה אחת בלבד זה אף פעם לא גליק.

3

גם השריקה לסיום לא מצליחה להעכיר את מצב הרוח של האוהדים. הם דחפו, הם שרו, הם צעקו, הם רצו לנצח – ואוניון לא ניצחה, וזה בסדר. השחקנים מתקרבים ליציע, מודים לאוהדים שמודים להם, והם יורדים לחדרי ההלבשה בפנים נפולות, הכי רחוק ממראה הפנים הרבות ביציע. הדרך לרכבת ארוכה היא, האנשים רבים הם, לא צריך למהר, גם בעוד שעה יהיו רכבות.

הפאב ליד האצטדיון מואר במנורות בצורת כדורי רגל ומלא באוהדים האוחזים בכוס, מוסיקה של שנות התשעים מרעישה ברקע, מלווה בירה של פוסט-גיים. בשטוטגרט מוחים האוהדים על קיום משחקי ליגה בימי שני, עובדי המשמרות לא יכולים להגיע למשחקים, גם לא הילדים שצריכים למחרת להגיע רעננים לבית הספר. מזל שאני לא ילד שעובד במשמרות.

4

*

כבר ביציע התחיל הקור לחלחל מבעד לסיבי הז'קט הדק. לפני שיצאתי מהבית עדיין האמנתי שאמצע אוגוסט, כמה קר כבר יכול להיות, ועכשיו כל מה שאני רוצה זה להגיע הביתה. בדרך לתחנה אני חולף על פני עוד 'קֽנַייפֶּה', השם הגנרי לפאבים שכונתיים ונטולי מודרנה. המקום מלא, בחצר הפנימית וברחובות הסמוכים מתגודדים עשרות אוהדים שגם באחת עשרה בלילה עדיין לא מוכנים לסגור את היום.

בתחנת הרכבת אנשים כמוני, שרוצים הביתה. כמה מהם מתגודדים סביב שני שוטרים בציוד מלא שמשתפים פעולה. מישהו אומר משהו וכולם צוחקים, גם השוטרים שבאחת הופכים לאנושיים למראה. בטח גם הם רוצים הביתה, בטח אחרי משמרת שעברה בשלום.

הרכבת נוסעת, הקולות הרמים נרגעים, מניחים לשעה המאוחרת לעשות את העבודה. בקצה הקרון מחליטים מספר אוהדים שעדיין לא די, שרים ודופקים על הדלתות. לקראת כניסת הרכבת לתחנת הבית הם מוותרים על מלות אהבה לקבוצה ועוברים בהפגנת חיבה שתויה לקבוצת נשים צעירות שיושבות בצדו השני של הקרון. הן צוחקות, הם צוחקים בחזרה. בחור עם זקן עבות ושיכור בכל סנטימטר בגופו מנסה לומר משהו מצחיק ולא מצליח לפלוט דבר מלבד מלמול לא ברור. ולרגע הוא שותק, ואפשר לשמוע את גלגלי המוח חורקים בסיבובם האיטי לפני שמעדכנים אותו בהחלטה לשתוק ולעבור להתרכזות בעמידה על הרגליים. מולטי טאסקינג מעולם לא היה מומחיות שלנו, שני פרומיל של אלכוהול בדם מעולם לא הוגדרו כמשפר הביצועים הרשמי.

השקט בתוך הבית בולע את רעשי הרקע – החתול המיוחם של השכנה מקומת הקרקע שתמיד משאירה את החלון פתוח, שיילל בחוץ; התינוק הבוכה שאך לאחרונה נולד לזוג הכי נחמד בבניין; יוני הללי שמלהג בלהט לאומני על מדליות באולימפיאדה. רגע, שניה אחת… אוקיי, עכשיו רק החתול והתינוק.

הטלויזיה משדרת אולימפיאדה כל הלילה, שישה ערוצים של ספורט, אבל עכשיו אין כבר כוח, מספיק ליום אחד. אולימפיאדה זה הכי רוברט ופרנצ'סקה ו'הגשרים של מחוז מדיסון', כדורגל זה כבר עניין של דני וסנדי ו'גריז'.

בסוף השבוע הקרוב היא תיסע עם אמא שלה לחופשה, לא תהיה כאן יותר משבועיים. אני נזכר ומיד מתגעגע.

מזל שיש כדורגל בסופי השבוע, המרגיע האולטימטיבי, כדורגל של נחמה.

 

 

הפרידות מתחילות
מפספסים את ריו

21 Comments

אוריה 17 באוגוסט 2016

מקסים!!

צור שפי 17 באוגוסט 2016

+ 1. לגמרי.

cookie-monster 17 באוגוסט 2016

+2

מתן גילור 17 באוגוסט 2016

+3

7even 17 באוגוסט 2016

נייס!
געגועים לרשת הרכבות בברלין מהטיול לפני חודש וחצי.
פשוט רשת רכבות מדהימה.

ניינר / ווריור 17 באוגוסט 2016

נהדר!

נולי 17 באוגוסט 2016

נהדר. עושה חשק לכדורגל אירופאי לא מלוקק

שרדר אוריגינל 17 באוגוסט 2016

אני חושב שהכותב (ערן לוי שליט״א) ערך בעבר סיורי כדורגל בברלין והסביבה. אז אם את/ה בעניין – פנה אליו.
מומלץ!

49ers 17 באוגוסט 2016

מעולה, תודה רבה. אתה תמיד מצליח להעביר את האווירה ועושה חשק לקפוץ לגרמניה…

עמית 17 באוגוסט 2016

מעולה כתמיד. תודה.

שרדר אוריגינל 17 באוגוסט 2016

פיייי יאללה איזה טור מרגש.

ג'ורג' וואה 17 באוגוסט 2016

כיף לקרוא, תודה רבה!

יוני 17 באוגוסט 2016

ענק ערן

יוסי מהאבטיחים 17 באוגוסט 2016

זה אומר שנזכה לפוסטים כאלו לפחות בשני הסופ"שים הקרובים?
תענוג!

פרלה 18 באוגוסט 2016

יוצא מן הכלל. תמיד מוציא אותנו למסע שגורם לנו להרגיש ביציע.

גיא זהר 18 באוגוסט 2016

מצוין

ארז 18 באוגוסט 2016

מעולה.

matipool 18 באוגוסט 2016

כפיים ! יופי של פוסט .

ערן לוי 18 באוגוסט 2016

חבר'ה, תודה רבה לכולם, אתם ריגשתם אותי.

גאזה 18 באוגוסט 2016

נפלא

Comments closed