אשתך מקבלת ב-47 יורו

.

.

.

.

.

.

.

.

מאת ערן לוי, ברלין

*

וינטר, מוצאי שבת, 19:30, שנת 2009

הגענו שעתיים וחצי לפני תחילת המשחק. בחוץ ספרתי שלושים אוהדים, עשרה מהם בני עשרה צעירים, אבל בקופות כבר לא היו כרטיסי ילד. "נגמרו", אמר לי הנער שישב בכוך הצר והטחוב. "מה נגמרו? שעתיים וחצי לפני המשחק?" כמעט והתחרפנתי.  "מה לעשות", אמר לי הנער, "אתה רוצה כרטיס או לא?". קניתי שני כרטיסים, אחד לי ואחד לבן אחותי בן האחת עשרה. מה לעשות, הבטחתי לו.

נכנסנו לפארק הלאומי, ישבנו ליד האגם וליקקנו טילונים.  חזרנו לאצטדיון חצי שעה לפני שריקת הפתיחה.  בכניסה ליציע עמדו יותר סדרנים ושוטרים מאוהדים. בפנים מצאנו מקומות פנויים באמצע היציע. ליד דגל הקרן השמאלי ישב ארנב שחור. הוא לא התרגש מהמשחק שהתנהל לא רחוק ממנו. בדקה העשירית ניגש אליו שחקן של הפועל ר"ג וגירש אותו.

בקיוסק למטה (שהסתיר חלק ניכר מהמגרש) קניתי שתי לחמניות ושני קולה. מעולם לא אכלתי נקניקיה מגעילה שכזו. מסביב נשמעו כל העת קללות נוראיות כלפי כל שחקן שאיבד כדור, מסר לשחקן יריב או לא הצליח לשחרר בעיטה נורמלית לכיוון השער. מחר ישמעו על כך כל בני כיתתו של בן אחותי. אחרי אפס אפס משמים עזבנו את האצטדיון, מתחמקים מחבורת אוהדים שהלמה במכונית שעמדה בדרכם. נסענו ל"מוזס" והרבצנו אחלה המבורגר.

חשבון:

שני כרטיסים: 160

נקניקיות וקולה: 40

שני טילונים: 20

סה"כ: 220 ש"ח (או 53 דולר, או 42 יורו)

.

.

.

.

.

.

.

בלומפילד, מוצאי שבת, 19:00, שנת 2010

הגענו שעתיים וחצי לפני פתיחת המשחק. ניגשנו לקופות לקנות כרטיסים. "נגמרו כרטיסי הילד". נשמע מוכר.  בטח שקניתי, הבטחתי לו.

ניגשנו לקיוסק בצד השני של האצטדיון. קניתי לי בקבוק בירה ולו שקית סוכריות גומי. בטלויזיה רץ משחק מהליגה האנגלית. שני אוהדי מכבי ת"א ביקשו כסף מהעוברים-ושבים לטובת אביזרי עידוד. "זה בשביל הקבוצה, לא אכפת לך ממנה?", זעמו השניים כשהתעלמתי מבקשתם.

התיישבנו בשורה השישית, קרוב למגרש. לידנו ישב בחור צעיר, בן 16 לכל היותר, צעיף כחול-צהוב על צווארו, שלא הפסיק לקלל את שחקני קבוצתו האהודה. לירן שטראובר שמע שאשתו מעניקה שירותי מין לכל המעוניין תמורת 170 שקל. יואב זיו זכה לברכת "שתקבל סרטן אמן". בן אחותי נקרע מצחוק. דברים כאלה לא שומעים בסביבה הטבעית שלו.

אשקלון על הפנים. אולי בגלל זה נראית מכבי ת"א טוב יותר. הצהובים תוקפים ומחמיצים ובסוף מנצחים 0:2.  הרגע המרגש ביותר היה כשערן לוי, אז שחקן אשקלון, נכנס למשחק. כל היציע החל לקלל אותו בלי הפסקה.  סיפרתי למקלל הצעיר שגם לי קוראים ערן לוי.  הוא צחק בקול ואמר לי "אני מקווה שאתה לא בן זונה כמוהו".

עם שריקת הסיום הודיע כרוז המשחק: "מכבי ת"א ניצחה את עירוני אשקלון 0:2.  תודה לכולם, חג שמח".  בלי פוסט-גיים, בלי התרגשות, בלי חדוות ניצחון של קבוצת הבית.  טוב שהוא לא אמר: "המשחק נגמר, עופו הביתה". שלושה שחקני מכבי  עשו טובה ונפנפו ביד רפה לשער 11 לפני שעזבו במהירות את המגרש, רק כדי לספוג יריקות מאוהדי אשקלון שעמדו ביציע מעל הכניסה לחדרי ההלבשה.  לפני שעזבו את האצטדיון הספיקו אוהדי אשקלון להכות שני סדרנים.

חשבון:

שני כרטיסים: 180

נקניקיות וקולה: 40

בקבוק בירה: 12

סוכריות גומי: 8

גרעינים: 14

סה"כ: 254 ש"ח (או 60 דולר, או 47 יורו)

בשבוע האחרון קראתי כמה פוסטים הנוגעים לרמת הכדורגל בארץ. יכולת עלובה, רמה שממה, תשתיות גרועות ושחקנים שמשפרים את יכולת הריכול על חשבון יכולת מקצועית. כולם צודקים, ובכל זאת יש לי סימפטיה אליו. בשישי בודק את תוצאות הלאומית, בשבת את של ליגת העל, ביום שני נכנס לסטרימינג היציב שמצאתי כדי לצפות במשחק המרכזי של המחזור.  זה שלי, זה תמיד יהיה שלי.

אבל גם לי יש גבולות, והיסודות שלהם יצקו גדר הפרדה שלעולם לא אהיה מעוניין לחצות.  אין לי רעיונות לשיפור, אין בי את הרצון לעשות משהו בנידון. אני בסך הכל בן אדם מן הישוב שפעם בשנה מבקש להגיע למשחק כדורגל. אוהד כורסה, אוהד פסיבי – תקראו לי איך שתרצו.  תאמרו שאין לי את הזכות להתלונן אם אני לא מגיע למגרש באופן קבוע, שאני עוד אוהד מפונק.

צודקים ועוד איך, אני מפונק. כשאני מגיע לאצטדיון אני רוצה לקנות כרטיס במחיר סביר, לשבת במקום המסומן, לאכול משהו, לשתות משהו, להנות מאווירת כדורגל.  ותאמינו לי : התוצאה פחות חשובה.  ככה זה כשמתרגלים לבונדסליגה, קשה לחזור לאחור.

אני בוחר לוותר על המכות ביציעים, על המחירים המופקעים, על הנקניקיות הדוחות, על הקללות המחרידות ועל חוסר העניין הכללי של כל האחראים בשטח ביצירת אווירה כיפית במגרשים.  יש משפחה, יש בתי קולנוע, יש ים, יש פאבים, יש כדורסל. אפילו בן אחותי כבר מעדיף את "מוזס".  אוכל טוב, מוסיקה, מזגן, ילדות. הוא כבר גדול, בן שלוש עשרה, מבין עניין, יש לו סדרי עדיפויות בחיים.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

*

דה באזר בפייסבוק

ערן לוי בדה באזר

הוזה או חוזה? (בעקבות פורמולה-ישראל באילת)
ראול לנבחרת - 5 הערות מהשבת

19 Comments

כסיפוביץ 18 בדצמבר 2011

גם בתור אחד שלא התרגל לבונדסליגה אני חש כמוך.

אני כבר כמה שנים מחרים את כל הסיפור המביש הזה של ללכת למשחק בארץ.

דרך אגב. גם אם תלך לראות משחק בנוער המצב לא שונה כל כך חוץ מהמחירים. הקולות ביציע כמעט אותו הדבר.

אני חוזר וכותב.
ל ה ח ר י ם

רק ממר יצא מתוק

עופר פרוסנר 18 בדצמבר 2011

שמע ערן, אני מסכים איתך לחלוטין.

זו אחת מהסיבות שאני משתדל לשבת ביציע העיתונאים במשחקים אליהם אני הולך, ואני מחכה לאיצטדיון החדש בחיפה כדי לעשות מנוי.

מולי 18 בדצמבר 2011

צודק. לכן הטוב ביותר להיות אוהד קטמון.

מאשקה 18 בדצמבר 2011

כאישה אוהבת ספורט וגם קצת כדורגל, מזה כ-10 שנים הפסקתי להגיע למשחקי כדורגל.
בגלל:

שירותים שאינם ואם יש מגעילים.

המשתינים בקיר לפני המשחק = אוהדים שזה בית השימוש שלהם.

מחיר מופרז למה שאני אראה על המגרש.

כורסא וטלוויזיה עם שלט, שאפשר להעביר לליגה האנגלית, גרמנית, איטלקית, ספרדית וכו', שווה יותר.

אמיר 18 בדצמבר 2011

ועדיין היום אני יקום ויסע לפ"ת למגרש החדש "המושבה" (גם זה שם זמני שניתן לאיצטדיון במקום לקרוא לו על שם סטלמך).

אשים על עצמי את הצעיף האדום ואקווה אולי למצוא כרטיס במחיר סטודנט (סיכוי קלוש אבל מי יודע…), וכל זה כי אנחנו מכורים למשחק הזה ויותר מזה לכדורגל שלנו, כי בסופו של יום אין דבר יותר כיף ממשחק שהקבוצה שלך משחקת בו ולא סתם 2 קבוצות גם אם יהיו הכי טובות בעולם.

נ.ב. רק הבירה חסרה לי… ואולי איזה נקניקיה גרמנית.

אסף THE KOP 18 בדצמבר 2011

הכדורגל בישראל מת ומרקיב לאיטו.

אנשים פשוט עוד לא קלטו את זה.

הופמן 18 בדצמבר 2011

אין מה להוסיף. מזדהה עם האהבה שלך לכדורגל ישראלי, וחבל לי על שראשי הכדורגל בארץ מבזבזים את כל האהבה הזאת שיש לכל כך הרבה אנשים, שנה אחרי שנה, ושאנחנו מרשים להם להמשיך ולבזבז.

תולעת 18 בדצמבר 2011

מה כבר אפשר לעשות, כל פעם שאוהדים מתקוממים על משהו הם ישר מתוייגים כחוליגנים אלימים שמאוכזבים ממצבה המקצועי של הקבוצה. התקשורת מוכרת את זה ל"קהל הרחב", וראשי הכדורגל יכולים להמשיך ולעשות מה שבא להם.

הופמן 18 בדצמבר 2011

יש דרכים להתקומם בלי אלימות.
למשל, אם כל מועדוני האוהדים בארץ היו מתאחדים ומודיעים שכולם מחרימים את המחזור הבא עד ש… (מעורבים בישיבות ההתאחדות/ בבחירת היו"ר, מורידים את מחירי הכרטיסים, מקצים כמות קבועה של כרטיסי נוער, נלחמים בספסרים, מגבירים את הענישה על אוהדים אלימים, מפסיקים את העונשים הקולקטיביים, מבטלים את עונש משחקי הרדיוס וכיו"ב כל העולה על דעתך).
הבעיה לדעתי היא שאין לנו תרבות אקטיביסטית מספיק. אולי עכשיו זה קצת ישתנה.

תולעת 18 בדצמבר 2011

קודם כל שיהיו מועדוני אוהדים ולא מגלומנים מאורגנים…

יוני 18 בדצמבר 2011

הגרמנים האלה מוכרים רק נקניקיות חזיר באיצטדיונים. באמת לא יפה. הרסו לי את חווית הנקניקיה+בירה בגרמניה.

הייתי מוכן ללכת למשחק בישראל פעם ב- אם היה מחיר שפוי. ב-80 שקל אנ יכול ללכת להופעה טובה, ללכת לקולנוע לב עם אשתי כולל חניה וקפה ועוד המון אפשרויות יותר מוצלחות לבזבז את תקציב הפנאי שלי.

וזה מבלי לדבר על היכולת, הקללות הדוחות וכו'. ובטח שלא אקח את הבן שלי.

איתן בקרמן 18 בדצמבר 2011

רק נקניקיות חזיר, וברכבות שנסעתי בהן בזמן המונדיאל רק בשר חזיר – וזה במדינה שיש בה שיעור כזה גבוה של מוסלמים פלוס היסטוריה מסוימת עם היהודים. יש דברים שלא משתנים.

א.ר. 18 בדצמבר 2011

המממ…. נקניקייה. טעים! למי איכפת מה יש בפנים?
ועכשיו ברצינות: אם היה ביקוש מספיק גבוה לנקניקיות כשרות, היו מציעים אותם. ואם לדעתכם *קיים* ביקוש כזה, אז יאללה — פתחו שם באסטה, אני בטוח שהחוש העסקי-היהודי ישחק לטובתכם :)

מנקסון 19 בדצמבר 2011

זהו המקרה היחיד בו המסחר באופציות ובנגזרות גבוה בהרבה מהמסחר בנכס הבסיס.
למרות שהליגה (נכס הבסיס) לא מביאה קהל,לא מביאה מפרסמים ולא מוכרת זכויות שידור, המסחר באופציות ובנגזרות על נכס הבסיס (תכניות הרדיו, מדורי הרכילות, קלפי סופר גול) מתנהל בכמויות מסחר מטורפות (שלוש תכניות רדיו בו זמנית!!!!!)
מזכיר קצת את הסאבפריים…..

D! ליד מינכן 19 בדצמבר 2011

סטרימינג של המשחק המרכזי??
כבר שנתיים שאני מחפש משהו כזה (ואין לי מושג למה).
אשמח אם תוכל לפרט…

Gustavo 14 ביוני 2012

Just wish to say your article is as surprising. The clarity on your put up is simply nice and that i could think you are knowledgeable on this subject. Well along with your permission let me to grab your feed to stay up to date with coming near near post. Thank you 1,000,000 and please carry on the rewarding work.

Comments closed